בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקפיטל" על פי סופראנו

זו החשיבות הפוליטית של סדרת הטלוויזיה "סופראנוס": הקבלה בלתי פוסקת בין המאפיה לקפיטליזם. ההבדל בין המאפיה לקפיטליזם מצוי בלגיטימיות של האלימות. למי מותר ולמי אסור להרוג? למי מותר ולמי אסור לזרוק אדם מביתו או להרעיבו? למי מותר ולמי אסור לגבות מסים?

תגובות

על העונג של ארבעת החודשים האחרונים אני חב תודה לידידי, מנשה נוי, שהפציר בי לא להחמיץ את ה"סופראנוס", ובלעדיו, אני מניח, לא הייתי משתתף במסע הזה, במשך 17 שבועות, חמישה ערבים בשבוע. המוות מככב כאן עד בחילה: לפעמים בגלל ה"עלילה" (פלוני חוסל ופלמונית נדרסה) ולפעמים בגלל ה"קונוונציה": פלמוני אינו זמין עוד, פלונית פרשה - אז הורגים. גם בעניינים פשוטים של "הסוואת תפרים" עשתה הסדרה נפלאות: אתה צופה בפרק חדש ומיד מבין שהנה מישהו שלא ידענו עליו דבר, אבל הכל נראה מיד סביר, אף על פי שמוזר איך לא שמענו על הגבר הזה קודם; היה בבית סוהר עשרים שנה, ועכשיו גיבור לחמישה פרקים, עם תובנות פסיכולוגיות, עד שרוצחים גם אותו והוא זז לרקע, לפעמים נוכח ברגשי אשמה, בגעגועים, או כמניע לרצח הבא.

סדרת טלוויזיה נמשכת, מבחינת העולם המיוצג בה, על פני שנים, ואילו העולם המציג דורש הרבה כשרון כתיבה כדי "להעביר את הזמן". "הסופראנוס", במשך 86 הפרקים, בנתה שפע של אפשרויות, דמויות, סיפורים. ואולם, תחת המסמן האדיפלי מתבטל השפע הזה לטובת "האחד", גיבור ראשי אחד, אב אחד, טוני סופראנו, אבי "העניין שלנו", Cosa Nostra. הסיפור, אם תרצו, כל סיפור, מטיבו פטריארכלי: שושלת נבנית דרך אבות, ועניין האבות (הממשיים ודמויות האב) מניע את ההיפעלות הרגשית: בראשית ראה טוני סופראנו הילד את אביו מקצץ אצבע לקצב שלא שילם את חובו, אחר כך החל להתעלף, אחר כך הגיע לטיפול פסיכולוגי ומכאן הדרך אל סופו קצרה: שש עונות עד שהבין כי אינו יכול לכוחו המקצץ של האב. כל זה מצוי בבסיס הנראטיב של הסדרה. מכאן העיסוק בגבריות ונשיות והגבול ביניהם.

הגבול נוקשה מאוד בדרמה כל כך אדיפלית. הגברים הם הנושא. הנשים מייצרות את ההפרעות לעלילה, הן נקודות התורפה. נקודת התורפה הכי דרמטית היתה אשה עקרה. ההפרעות האחרות כוללות את ההומו, את הילד הבכיין, את השחור, המיעוטים (אגב, אנשי ה-FBI נראים "ואספים". היחידים בנראטיב שאינם איטלו-אמריקאים או בני מיעוטים).

רוח בלהות מהלכת על פני הסדרה: כסף-סחורה. שוב ושוב אנחנו חווים את הארוטיקה של הקפיטליזם: בתי פאר, חשפניות וזונות יפהפיות, מכוניות יקרות, אבזרים אלקטרוניים, יינות, מחלצות, תכשיטים, נעליים, ארוחות, בתי קזינו, והעיקר - השלל: משאיות עמוסות (ויטמינים, תרופות, טלוויזיות, כריות מתנפחות, ארגזי יין ישן, סחורות מוברחות בנמל וכו'). מול אלה נמצא הכסף. פושעים בכלל, ובעיקר אנשי מאפיה, מעדיפים לשמור הכל במזומן, אבל מעבר לסיבות הריאליסטיות, גם הכסף משמש, כמו הסחורות, כגירוי: צרורות מגרים של דולרים, בדרך כלל במעטפות (בלבוש), ורק לפעמים בעירום: המון ירוקים, לא מתפזרים לכל עבר כמו בקומדיות ההן, כשהשוד נכשל, אלא בחבילות, מצבורים, והעיקר - ביחד עם הסחורות, לא במקומן. הנה הציר המרכזי של מבנה העלילה בסרט הזה: "החטא", הסגת הגבול.

סחורות מניבות כסף כשמוכרים אותן, ואז הן נעלמות משום שנצרכו, או שהכסף נעלם כשקונים סחורות. על אחד משני המושאים צריך לוותר, הכרעה "מונוגמית". אפילו העשירים צריכים להיפרד מכספם לטובת וילה, דירת גג, מטוס פרטי, ציור יקר, וגם להפך: להיפרד מהמוצרים לטובת כסף. צד אחד של המשוואה מותנה באיון הצד האחר. לא אצל טוני סופראנו, הבוס. הוא מקבל כסף ומקבל סחורות. הוא אינו מוותר על דבר (כמה עלוב, בהקשר הזה, נראה המאמץ של אשתו להרוויח "בעצמה" כסף באמצעות בניית וילה ומכירתה).

כוחו של סופראנו הוא מקור הפנטסיה של הצופה, המאוהב, כמובן, כמו כל נתין של הקפיטליזם, בכסף, בסחורות, בשפע. יוצרי הסדרה אינם שוכחים לרגע את הצופה מול הממשי: נתין של הקפיטליזם, עולם שאתה חי בו, מרוויח, קונה, מוכר וכדי (לא) להבין את העולם אתה צופה בו כמו שהוא מוצג על המסך ההוליוודי.

ריאליזם זקוק לפנטסיה כדי להמיר את הסימנים ב"עולם". הוליווד בוראת את עולמה באמצעות סיפוק התשוקה לראות עוד. האמצעי הנפוץ ביותר הוא האשה האהובה - תמיד יפהפייה. כאן, בפנטסיה של "הסופראנוס", בין המוני נשים יפות (שוב, אף אחת לא ואספית) התשוקה היא אל הכוח, והכוח איננו מיוצג רק באמצעות אגרופיו של סופראנו, אכזריותו, עוזריו, יכולתו להינתק בבת אחת מקשר רגשי. לא היינו צופים בכזה עניין בהדגמת התפישה החוזרת על עצמה ש"ביזנס לפני הכל", לא היינו יכולים לצפות בהוצאות חוזרות להורג של יקרים ואהובים משום ש"ביזנס לפני הכל": היינו מתעייפים, אלמלא נקראנו לתוך הסרט באמצעות הכוח הממיס של הפנטסיה הזאת על הכוח של סופראנו, אב ש"יש לו" - כסף, סחורות - והוא בורח במשך 86 פרקים מפני הקוצץ.

אפילו השימוש המתוחכם בפרצופו של ג'יימס גנדולפי (טוני סופראנו), מגילוי חמלה עד עירור חמלה, מהבעת הנאה אנושית עד הבעת הנאה חייתית, אפילו הממד הזה היה חלק מהגודש של I have = I am (יש לי = ישני). אבל אפילו מה שבאמצעותו מצליח סופראנו לשבות את לבנו - "אנושיותו" החמה, הלבבית - היא חלק מ"יש לי = ישני" זה: יכולתו להכיל אותנו (וגם כאן היו כותבי הסדרה אירוניים כאשר הם כותבים לקראת הסוף דיון של פסיכולוגים על תכונות הסוציופט).

נפילתו של סופראנו מתחילה מהפסיכולוגית. זו האשה המלמדת אותו כי אינו יכול להשיג כל אחת (למשל, לא אותה). אבל החשיבות של הפסיכולוגית איננה רק בתפקיד הנראטיווי שלה, וגם לא בתפקידה הפרשני. דרכה אנו נאלצים להתמודד עם ההזדהות שלנו, העומדת במבחן מוסרי. הטלוויזיה האמריקאית הרי טובלת במוראליזם. אין בה סיפור אחד שאינו סיפור מוסרני, בעיקר בסרטי פשע. אלא ש"הסופראנוס" מעמיד את הצופה מול אי-מוסריותו בגלל תשוקתו אל האיש הכי אכזר בסדרה, לא מתוך קבלת הנורמות שלו, אלא מתוך התכחשות אליהן, וההתכחשות הזאת נתקלת תמיד בסצינות המבהירות לנו: מדובר לא בעבריין, אלא באיש חסר רחמים. הפסיכולוגית, בתוך שלל תפקידיה המרתקים (תקצר היריעה לדבר כאן אפילו על מקצת הדברים), מציבה אותנו מול הרגעים שבהם התכחשנו, אולי אפילו "שיתפנו פעולה" עם הפושע הנורא הזה. היא נציגתנו שם, עדה משתאה, מבקרת, לא עושה כלום נגד הזוועה.

הפסיכולוגית מוסרית, מבינה, אימהית (קורבן אונס, המתפתה כמעט לגייס את סופראנו לנקום במקום המשטרה). היא מזמינה אותנו להיות שם דרכה. אנחנו מסתבכים בעמדה לא מוסרית. יש לה אפילו פסיכולוג משלה שמזכיר לנו את זה. לפיכך אנחנו זוכים לחיזוק מוסרי אחר - נציג האב, החוק, ה-- FBI המופיע כנציג הסדר, ללא רבב, בעזרת קצת אכזריות בטלה בשישים. וכך הצופה ניצב מול הפשע כתופעה הוליוודית, אפילו מרחיק לכת בהזדהותו עם אכזריות, עם אי-צדק, בעזרת אהבה וחמלה. בקיצור, לטובת הסדר אנחנו מחכים, באהדה, לשובם של הסוכנים הפדראליים שיגמרו עם מרחץ הדמים ועם הסגת הגבול הרגשית שלנו.

ה-FBI הוא די שלומיאל. אבל אין כאן הטפה ל"חוק וסדר" וגם לא ל"יד קשה". זו החשיבות הפוליטית של הסדרה: הקבלה בלתי פוסקת בין המאפיה לקפיטליזם. לא רק החמדנות, הבצע, האכזריות, הרציונליזם וחוסר הרציונליות. הרבה יותר מזה. קארל מרקס לועג ב"הקפיטל" לאופן שבו הקפיטליסטים בראו את המיתוס של רובינזון קרוזו כדי לספר את סיפורה של השיטה: כאילו הכל קשור רק ביחיד, הבורא לעצמו עולם שימושי המשרת אותו בהתאם לצרכים וליכולת של כולם.

אכן, קשה לייצג את הקפיטליזם. זרימה של סחורות וכסף לא עושה סיפור. הקפיטליזם איננו משפחה. המשפחה היא חלק ממנו. ובכל זאת, הוליווד הצליחה, באמצעות המאפיה, להתקרב כל כמה שמישהו התקרב לתאר את הקפיטליזם. ההבדל בין המאפיה לקפיטליזם מצוי רק בלגיטימיות של האלימות. למי מותר ולמי אסור להרוג? למי מותר ולמי אסור לזרוק אדם מביתו או להרעיבו? למי מותר ולמי אסור לגבות מסים? אי-מוסריותה של המאפיה היא היותה מדינה בתוך מדינה (אין בכך לשנות את העובדה שרק בפנטסיה סופראנו הוא גבר הרבה יותר חזק מכל "קפיטליסט אחר"). זה הכל. אבל הסדרה הזאת מציגה את המאפיה כמשולבת לבלי יכולת להתיר במוסדות האחרים של השיטה. כמו הווילה שכרמלה סופראנו בונה "לבדה", וילה שבלי עזרת המאפיה לא היתה מקבלת רשיון. הנה לכם אירוניה על הפמיניזם, כמו ללמד ספרות מגדר ולבלות במיטה עם פושע מלחמה. משק בית קוראים לזה.



ה"סופראנוס". הפסיכולוגית היא נציגתנו שם: משתאה, מבקרת ולא עושה כלום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו