בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאת לא חולשה, זאת אנושיות

הסרט "כרוניקה של משבר", שישודר מחר בערוץ 8, הוא תיאור פיוטי של שלושה אנשים שנמצאים בדרך ללא מוצא: זונה ניו יורקית מכורה לסמים, ראש עיריית י-ם לשעבר טדי קולק; ובנו, במאי הסרט, שבחר לתעד את אביו בחורף חייו

9תגובות

"אתה יודע איך קוראים לי?", שואל הבמאי עמוס קולק את אביו הקשיש, טדי קולק, מכוון אליו מצלמה. קולק האב נועץ בה מבט נוקב. סביב השולחן במסעדה הקטנה בטבריה, בה יושבת המשפחה בהרכב מלא, הוא נראה מעט מרוגז, לא ברור אם על עצם השאלה או כי היא דווקא במקומה. אחרי שתיקה קלה הוא משחרר "בוודאי" וממצמץ, עיניו לחות מאוד. "אתה יודע מה הקשר שלי אלייך?", מתעקש הבן בקול רך. קולק האב מגמגם, מביט לצדדים, נראה כאדם שנפל בפח. לבסוף הוא משיב בשאלה משל עצמו. הוא מסתכל בבנו, תוהה בקול "למה זה חשוב לך?".

קולק האב אינו הגיבור, בוודאי לא היחיד, ב"כרוניקה של משבר", הסרט התיעודי שביים בנו. אבל הסצינה הזאת, העדינה והמתוחה, היא אחת הזכורות בסרט. יש בה אמירה על אכזריותה של הזקנה ועל החמלה שבקשרי משפחה, ומטבעה היא גם פרובוקטיבית. בכל זאת מדובר באחד מבוני הארץ, ראש העיר המיתולוגי של הבירה.

קולק, כך נראה, מודע לכל אלו וכבר עיבד אותם. "עם אבא שלי רציתי לעשות את זה, למרות שהסצינה הזאת קצת מצונזרת". הוא מסביר, "אבא שלי היה אדם מאוד מתוחכם והתחושה שלי היתה שהוא לא יודע איך לצאת מזה".

לא חששת לחשוף את אבא שלך ככה?

"מה שרואים הוא משהו אנושי, זה לא לגרור את טדי קולק למראות נקמה מהבן שלו. שמעתי גם תגובות אחרות, שמה פתאום להראות, אבל אחרי מחשבה הגעתי למסקנה שמה שאני מראה שם זה בסדר גמור. אני חושב שזו לא החולשה של אבא שלי, אלא האנושיות שלו. כל הדמות של טדי, כמו שהיא יוצאת בסרט, היא של אדם חזק ואנושי שהוא לא בן 40 ולא בן 50 - הוא בן 95. בגיל הזה אף אחד לא במיטבו. אני לא מתעד כדי להראות בסרט אדם שהוא לפעמים סנילי רק בשביל להראות את זה. עם אבא שלי, זה בדיוק כמו שהוא היה".

כמו שעולה משמו, "כרוניקה של משבר", שישודר מחר בערב בערוץ 8 (מוצ"ש), הוא תיאור איטי, פיוטי, של שלוש דמויות שהולכות לאבדון. קולק הבן, הוא הדמות הראשונה. הוא מתעד את עצמו ואת משפחתו בסיטואציות אישיות, אינטימיות מאוד, באחת התקופות הקשות של חייו. הוא מתגורר עם רעייתו אסנת ושתי בנותיהם (כיום בנות 14 ו-16 וחצי) בניו יורק, משוטט ללא תכלית של ממש ולא מצליח לאגור די אנרגיה כדי להתחיל פרויקט חדש. במצלמה קטנה ופשוטה הוא עוקב גם אחרי רובין רמיאס, זונה ונרקומנית ניו יורקית עמה הוא מיודד, בתקופות שונות של חייה. אביו הוא הצלע השלישית והליך ההדרדרות הבלתי נמנע שלו נגמר בסצינת הסיום של הסרט, דברי האשכבה של בנו המשתטח על הקבר.

מה הטעם

השילוב בין שלושת הסיפורים האלו הוא סרט שנראה חריג בנוף סרטיו של קולק. שבע שנים ארכה העבודה עליו, והוא נוצר מ-140 קלטות שהצטברו בחדר העבודה בביתו בירושלים, ממתינות שם ומעיקות בנוכחותן. למרות שני ניסיונות קודמים בקולנוע דוקומנטרי, קולק עצמו יהיה הראשון להגדירו כדוקומנטרי האמיתי הראשון שלו.

"ב-1995 עשיתי סרט דוקומנטרי על אבא שלי. עשיתי אותו לא כל כך ברצון אבל בגלל שהייתי צריך כסף", הוא מסביר, "אני לא ממש מתייחס לסרט ההוא. ארנון מילצ'ן הגיע לארץ עם אוליבר סטון והם הגיעו לבקר את אבא שלי. זה היה שנתיים אחרי שאבא שלי הפסיד בבחירות לאהוד אולמרט, נסענו ביחד באוטו וטדי כבר לא היה ראש עיר אבל לא ממש זכר את זה, והוא כל הזמן עצר את האוטו וצרח על הגננים ‘אני אפטר את כולכם' ‘אני אזרוק אתכם'. הוא לא ממש זכר שהוא לא יכול לצעוק יותר. אני, בגלל שלא ממש היה לי מה להגיד בנסיעה הזאת, הסתובבתי אחורה ואמרתי למילצ'ן ולסטון שזה סיפור ויש פה סרט".

באמצעות מילצ'ן, שהזכויות על הסרט והשימוש בחומרים ניתנו לו, ובמימון קרן וינאית, ביים קולק סרט אישי, שעבר מקצה שינויים בעריכה, עד שהפסיק לראות בו את שלו.

ניסיון דוקומנטרי שני עשה כמה שבועות אחרי אסון התאומים, והתוצאה היתה שילוב בין דוקומנטרי למתוסרט. "כרוניקה של משבר" נעשה כאמור בדרך אחרת לחלוטין. "זה תיעוד של שבע שנים, חומרים שכל הזמן נוספו, ולא ידעתי למה", מסביר קולק. "החזקתי עלי מצלמה המון פעמים, צילמתי בסיטואציות לא שגרתיות, ולא ידעתי איך למסגר את זה ואיך לסגור את זה, וזה נורא העיק עלי".

זה נראה כמו סרט על אנשים שהולכים לעבר אסון, כולל הבמאי, שלא מודע לתהליך שהוא נקלע אליו.

"ב-2004 התחלנו לחשוב על חזרה לארץ וכמה חודשים לפני שממש חזרנו התחלתי לצלם. ההחלטה לחזור היתה מורכבת מכמה סיבות. מבחינת קריירה, בתקופה שלפני שחזרנו לא הלך לי כל כך. הסרט האחרון שלי היה עם אודרי טוטו, אני חשבתי שזה הסרט הכי מוצלח שעשיתי והוא התברר כסרט הכי פחות מצליח שלי. לא ידעתי מה לעשות, מה לצלם, איך לגייס כספים. נגמר לי קצת הבנזין. חוץ מזה, הבנות שלנו התחילו להתבגר, להפוך לטינאייג'ריות אמריקאיות כאלה וזה הקפיץ אותי. גם ההורים שלי הזדקנו. ואז התחלתי לקחת את המצלמה".

השלב הראשון, מספר קולק, היה מעקב מצולם אחרי זונות רחוב, נושא שעסק בו כבר בעבר בסרטיו (למשל, בסרטו "נערות רעות" מ-1994). אחת מהן, רובין, יפה ואינטליגנטית, הפכה בהמשך לאחת מגיבורות הסרט. בחדר העבודה שלו בבית האבן הירושלמי בו הוא מתגורר עם משפחתו, תלויים כמה ציורים שבהן הנציח אותה, או נשים בהשראתה. בסרט היא מתועדת במצבים שונים לאורך השנים. בריאה ונאה, וגם כחושה, חולנית ומסוממת. צוחקת בשמש ומזריקה לזרועה המצולקת. "חשבתי על זה שיש פה משהו מעניין, בחורה יפה ואינטליגנטית שהולכת להרוג את עצמה באיטיות", מסביר קולק את המשיכה למושאי הצילום, "לפעמים הייתי מדבר איתה על זה, להבין למה זה לא יכול להיות אחרת. לצלם את ההורים שלי ואת אבא שלי, זה לא היה מתוכנן כל כך, אבל באיזה שלב הבנתי שמולי יושב אדם שהולך למות. אני זוכר אותו נורא חיוני, אבל עכשיו הוא לא. אני לא יודע מה עבר לאבא שלי בראש, אבל חשבתי לעצמי שאולי נמאס לו, אולי הוא כבר רוצה ללכת. אז היתה הבחורה הזאת, ואבא שלי, וגם אני הייתי באיזו תקופה בחיים שלי שהרגשתי שאין טעם".

הדמות שלך נראית כאילו היא לא מוצאת תכלית.

"כן. פשוט לא הצלחתי לעשות שום דבר. תקופה ארוכה, ואפילו עכשיו, הייתי מאוד אמביציוזי. אני לא ממש יודע כמה מזה בא מגנטיקה וכתכונה, וכמה בא כתחרות סמויה או לא סמויה עם אבא שלי, כי אני רוצה להיות מפורסם כמוהו או יותר ממנו".

וזה השתנה בינתיים?

"אני חושב שאני מסתכל היום קצת אחרת על העולם. שיניתי זווית, כי מה זה משנה. הכל נראה לי שטויות. פוליטיקה, מי צודק, היום הכל נראה לי שולי ואני מנסה להפיק את המיטב ממה שיש. אז דווקא חשבתי על זה, לאן הכל מוביל". קולק נע באי נוחות על כורסת העור השחורה בסלון ביתו. "אבא שלי לא אהב שיחות פילוסופיות. הוא לא הבין למה אני מעסיק את עצמי בשאלות כמו בשביל מה, מה התכלית... הוא היה ביצועיסט. הוא בכלל לא היה נכנס לזה, כי אין לזה טעם. בינתיים הוא בנה את ירושלים, למי אכפת אם זה לא יוביל לשום מקום".

בסופו של דבר עשית סרט בלי להתכוון מראש, כי היית במצב של תקיעות והסרט הזה חילץ אותך ממנו.

"כן, לגמרי. הציגו אותו בפסטיבל ירושלים והיתה לי הרגשה שלא היתה לי מעולם באף סרט שעשיתי: הקלה. תחושה כזאת, כאילו נפל ממני עול של 20 טון. כמו לפתור משהו בפסיכואנליזה, איזו הארה עצומה. לי לא היתה הארה, אבל שחררתי. נתתי לזה להיעלם".

נו באמת

קולק, בן 64, סוחב קריירה ארוכה ומגוונת. 17 סרטים רשומים על שמו, בהם "אוכל מהיר נשים גנובות", שהיה מועמד לפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן, ו"חסר מנוחה", זוכה פרס איגוד בתי הקולנוע בברלין. בחלק מסרטיו השתתפו כוכבים אמריקאים מוכרים דוגמת קאתי בייטס, פיי דאנווי, חנה שיגולה ואחרים. בעבר פרסם גם שני ספרים ("אל תשאלי אם אני אוהב" ו"התפוח, השיר והזהב") וכן ספר עיון ומאמרים שכתבו הוא ואביו על ירושלים. המעורבות העמוקה הזו בחיי העיר והיותו בן לבית שקידש פעילות ציבורית ופוליטית, הביאו אותו להצהיר לפני כשלוש שנים שירוץ לבחירות לרשות עיריית ירושלים ב-2013. את העניין בפוליטיקה הוא מסביר בפשטות: "תמיד עניינו אותי שלושה דברים, ספרות, קולנוע ופוליטיקה, ולאו דווקא בסדר הזה".

עשית שניים מהם, הגיע תורה של הפוליטיקה?

"סימנתי וי, אבל לא את זה שרציתי לסמן. לפחות בקולנוע יש לי תחושה שאני יכול לעשות יותר. בפוליטיקה בעיני קורה משהו נורא מוזר. זה לא משנה מי ראש הממשלה היום, שום דבר לא יתפתח בנושא הישראלי פלסטיני. זה תקוע בכל כך הרבה מקומות בלתי אפשריים. לזה צריך להוסיף את שיטת הבחירות המטופשת שיש לנו, שכדי לעשות פה משהו הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לשנות את שיטת הבחירות".

אז פוליטיקה ירדה מהפרק?

"אני לא יודע. אולי כן. מצד שני, לא סתם אמרתי אז את מה שאמרתי על הבחירות בירושלים. אני חושב שבנושא התרבותי הייתי יכול לתרום מאוד, לגייס כספים, לפתח. בירושלים יש גרעין קשה ימני-דתי, ואני דווקא מעריך ואוהב את זה שזה ישנו. הייתי רוצה להגיע למצב שאפשר לנהל חיי תרבות מפותחים בעיר, לצד הגרעין הזה. פגשתי את ניר ברקת כמה פעמים, הצבעתי בעדו, ונראה לי שבנושא התרבותי הוא משתדל וכן קצת עשה. אני לגמרי נגד הבנייה המוגברת בשיח ג'ראח, ולא מסיבות שמאלניות. זה נראה לי טמטום להצית עוד מקום שאין בו פתרון. לשם מה צריך את זה? זה סתם להראות לערבים מי פה שולט וזה מיותר".

בזמנו כתבת עם אבא שלך מאמרים ירושלים.

"היחסים שלי עם אבא שלי היו מורכבים מאי סיפוק בצד הרגשי וסיפוק גדול בצד האינטלקטואלי. יש המון מאמרים שנכתבו על ידי שנינו. רצינו לכתוב דברים בעלי חשיבות, ולאבא שלי היה חשוב שיהיה לו ביטוי, גם אחרי שהוא כבר לא היה ראש עיר".

אתה חושב שהוא היה רוצה שתלך לכיוון הזה?

"אני לא יודע אם אבא שלי היה רוצה שאני אלך בעקבותיו ולא אלך לקולנוע. ההורים שלי מעולם לא אמרו לנו מה לעשות, לי ולאחותי, ומהבחינה הזאת אפילו לא ידעתי מה הוא חושב".

מה לדעתך הוא היה חושב על המצב הפוליטי היום?

"אני בכנות לא יודע. הוא היה בן גוריוניסט והתקופה הזאת חלפה. הוא לא נורא התלהב מאף אחד אחרי בן גוריון, למרות שהוא תמיד העדיף את רבין ופרס על בגין, אבל לא היתה לו התלהבות גדולה. הוא היה ראש העיר ירושלים וזה מה שעניין אותו, והוא לא החזיק משום ממשלה שהיתה מאז שהוא נהיה ראש עיר. אבא שלי לא היה פילוסוף, לא מתבונן, לא אהב לדבר על דברים, לא לנתח אותם, זה לא עניין אותו. הוא היה איש עשייה. אני בטוח שהוא לא היה מתלהב ממה שקורה עכשיו, אבל שום דבר לא עניין אותו בתור צופה, מה שעניין אותו זה הדברים שהוא יכול לעשות איתם משהו".

לאחרונה, הוא מגלה, ביטל ברגע האחרון כתבה בעיתון אחר, אחרי שהבין שהיא צפויה לעסוק כולה באביו. כשהוא נשאל מדוע, הוא מתלהט. "עשיתי המון סרטים, הייתי בקאן, בברלין, רוב מי שהתייחס אלי אפילו לא ידע על אבא שלי, ופה הדבר היחיד שמעניין את כולם זה מה טדי אמר ואיך הוא התייחס".

זה קצת בלתי נמנע, לא?

"אני לא יודע. לדעתי זה נמנע אבל דורש מאמצים".

אבל זה לא שאתה נמנע לחלוטין משיחה על אבא שלך, אתה מדבר עליו, מצלם אותו לסרטים.

"אני לא רוצה שימזערו אותי. אני לא רוצה שכל ההגדרה שלי תהיה ‘הבן של'. קרה לי פה בירושלים שהיו מציגים אותי כ'הבן של טדי קולק'. הייתי מגיב לזה רע מאוד, עשיתם ממני כלום, שום דבר. ההישגים של אבא שלי הם ההישגים שלו, לא שלי, לא של אחותי, לא של אף אחד חוץ משלו. בקריירה שלי נכתבו עלי מאמרים ב'לה מונד', בעיתונים חשובים באמריקה ובכל העולם, ולרוב לא ידעו אפילו שאני ‘הבן של'. פה, כשאני מתראיין זה ‘ראיון עם הבן של טדי קולק', וזה לא יכול להיות. אבא שלי, כמו אמא שלי, הוא חלק ענק מהחיים שלי ולא היתה לי ברירה במשך השנים אלא להתייחס לזה. אבל עזבו".

הכעס על זה לא נעלם?

"היו לי שנים, בין 1997 ל-2003, שעשיתי לפחות סרט בשנה, והיו אינספור כתבות והרגשתי מצויין ממש, אולי בין 100 ראיונות שלושה שאלו על אבא שלי. פה זה תמיד היה איך זה לגדול עם ומה אבא שלך חשב על זה ועל זה ועל הסרטים, נו באמת. אני מבין את זה אבל אני לא מרגיש שאני חייב לאנשים האלו משהו".

זה נראה כאילו עדיין לא לגמרי פתרת את היחסים אתו.

"כן ולא. לפני חודש פגשתי את הבן של האנק גריספן (מו"ל העיתון "לאס וגאס סאן", ג"א) שהיה חבר של אבא שלי ואחד האנשים הכי כריזמטיים שפגשתי, מין משה דיין כזה. הוא היה אגדה, קצין בצבא האמריקאי, מי שהפיל את הסנטור מקארתי. שאלתי אותו איך הוא היה יכול לגדול בצלו של האבא האגדי שלו, והוא ענה שהוא בכלל לא חשב את הדברים האלו. אבא שלו היה איש משפחה, כל ערב הגיע מספיק מוקדם הביתה כדי לבלות עם הילדים שלו ולספר להם סיפורים. הוא קיבל המון ממנו וזה משהו שאני לא הרגשתי אף פעם. אין לי הסבר אחר, זה או זה או שאני בנוי מחומרים אחרים". *

איליה מלניקוב
אסנת שלו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו