בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במאי "הסרט הישראלי הגרוע ביותר" דורש כבוד

סרט המתח "המלאך היה שטן", שהופק לפני 40 שנה, אמנם הוכתר כ"סרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים", אבל זה לא מפריע ליוצר שלו, משה גז, להמשיך לעבוד עליו ולנסות להשיב את כבודו האבוד. בסרטו התיעודי החדש עוקב הבמאי אבידע ליבני אחרי מסעו האובססיבי של גז אל התהילה

18תגובות

ארבעה עשורים חלפו מאז צולם סרט המתח "המלאך היה שטן". 40 שנה, ועדיין יש אנשים שעסוקים בו באובססיביות, מסרבים להניח לו לשקוע אל תהומות הנשייה.

אף שבשנות ה-90 הוא הוכתר כ"סרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים", התסריטאי, הבמאי, המפיק וכוכב הסרט, משה גז, ממשיך לעבוד על הסרט הזה, לערוך אותו, לנסות לשפר אותו, וחולם להציגו שוב בישראל כדי לגרום לקהל המקומי להתפעל ולהבין את גדולתו. הבמאי אבידע ליבני, שצפה ב"המלאך היה שטן" לראשונה כשהיה בן עשר, נשא את זיכרון הסרט הזה בלבו במשך כ-30 שנה, עד שבאחרונה החליט לעשות עליו סרט תיעודי והקדיש לו שנתיים מחייו.

"לאן נעלם משה גז", סרטו של ליבני המשתתף בתחרות סרטי התעודה של פסטיבל הסרטים שנפתח אתמול בחיפה, מביא את סיפורם רב התהפוכות של גז, שיצא בשנות ה-70 להרפתקה קולנועית נועזת אף שהיה נטול ניסיון קולנועי, ושל סרטו, שהוצג לראשונה בבית הקולנוע גורדון בתל אביב ב-1976 ונבעט ממנו כעבור יומיים בלבד בגלל מיעוט הצופים. לצד אלה מתעד "לאן נעלם משה גז" את מסעו המרתק של ליבני בניסיון לאתר את "המלאך היה שטן", שאף עותק שלו לא נותר בארץ, ובעיקר את יוצרו, שעקבותיו נעלמו.

מה הניע את גז ליצור את אחד מסרטי המתח-זוועה הראשונים שהופקו בישראל? כיצד קרה שחובב קולנוע העז לכתוב, לביים, לצלם, להקליט, לערוך, להפיק, לממן ולככב בסרט באורך מלא, ואפילו בנה בעצמו את התפאורות וכתב חלק מהמוסיקה של הסרט? מדוע הוא החליט לפני כ-16 שנה להשמיד את העותק היחיד של הסרט שנותר בישראל? והאם ייתכן שכיום, 40 שנה לאחר צילומיו, גז עדיין עסוק באובססיביות בסרט הזה, משפץ אותו ועורך אותו מחדש, מנסה להוציא ממנו את המיטב ומקווה שזה מה שישיב ליצירת חייו את כבודה האבוד?

הפקה פרטיזנית

"כשצפיתי בסרט הזה לראשונה הייתי ילד, ונשאר לי זיכרון מאוד חזק ממנו, כי הוא טילטל אותי", מספר ליבני, בן 41. "יש בסרט הזה כמה מהרגעים הכי אכזריים שראיתי בקולנוע דובר עברית, ודברים כמו עירום נשי, אונס, שבתור ילד אתה לא בדיוק יודע מה זה, רציחות של ילדים, סכינים, דם. אז זה נחרת בי. כילד לא היו לי אמות מידה של טוב או רע, לא שפטתי את הסרט במונחים כאלה".

עלילת הסרט מספרת על שתי סטודנטיות (אופליה שטראל ומירי בן דוד), שותפות לדירה, שבזמן שהן מטיילות בשכונתן נרצח ילד באכזריות בידי מטורף אלמוני. גבר לא מזוהה (ניסים דדון) עוקב אחריהן ומטיל עליהן את אימתו. בזמן שאחת מהן נמלטת מפניו ברחובות, פניו של ילד נוסף מושחתות ומדממות. הצעירה עולה לרכבת כדי לברוח אל מחוץ לעיר, אך כשהיא מבחינה באיש המסתורין על הרכבת, היא מזנקת ממנה ומאבדת את הכרתה. כשהיא מתעוררת, היא מוצאת עצמה בחווה נידחת. החוואי הבודד שגר במקום (משה גז) מתאהב בה, רוצה לשאת אותה לאשה, וכשהיא מסרבת, הוא אונס אותה. לבסוף מצליחה הצעירה להימלט מהמקום, אך כאשר בלש משטרתי דולק אחריה, מתברר שהיא זו שחשודה ברצח הילדים.

המפגש הראשון של ליבני עם "המלאך היה שטן" כאדם בוגר התרחש כשהיה סטודנט לקולנוע. באחד הימים הוא דיפדף בספרו של מאיר שניצר "הקולנוע הישראלי", וכשהגיע לעמוד 168 נדהם לגלות שהסרט שנצרב בתודעתו כילד נחשב לאחד הסרטים הגרועים שנוצרו בארץ. "הפקה פרטיזנית של משה גז נטול הניסיון, שנטל על עצמו את מרבית תפקידי הסרט, נותרה כאחד האירועים היותר תמוהים בקולנוע הישראלי של שנות ה-70", כתב שניצר. "סרט דל תקציב, עלוב תסריט, משוחק באופן ירוד, מצולם וערוך כרצף של שגיאות חובבים. ההתעקשות להגדיר את ‘המלאך היה שטן' כסרט נובעת רק מהטעם הטכני שזהו חומר גלם צלולוידי הרץ במכונת הקרנה".

כבר אז, לפני כ-14 שנה, חשב ליבני לצאת בעקבותיו של גז ולתעד את החיפושים אחריו בסרט דוקומנטרי. הוא אף החל לחפש אנשים שיוכלו לתת לו קצה חוט להגיע אל היוצר שנעלם, אבל בסופו של דבר נדחק הפרויקט הזה הצדה לטובת עניינים אחרים.

ליבני לא ידע כי שנתיים בלבד לפני כן, כתבת עיתון "העיר" התל-אביבי, ליסה פרץ (כיום עורכת "גלריה"), קיבלה עליה אתגר זהה, איתרה את גז בארצות הברית ופירסמה כתבה מקיפה עליו ועל סרטו. "מצאנו את אד ווד הישראלי", הכריז אז שער הגיליון, וכותרת המשנה של הכתבה חרצה כי "המלאך היה שטן" הוא "הסרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים".

במסגרת התחקיר לכתבה מצאה פרץ את העותק היחיד של הסרט שהיה אז בארץ. בכתבתה ציינה שהסרט סובל, בין היתר, מבעיות פוקוס חמורות, חיבור לא מקצועי של שוטים, עריכה תמוהה, תאורה לקויה וחוסר התאמה בין הפסקול לתנועות הפה של השחקנים. בסצינות שבהן הופיעו פיצוצים בחר גז להציגם באמצעות קטעי אנימציה במקום צילומים חיים. "ביצעתי הרבה קאטים, על מנת שרוח הסרט תהיה תזזיתית ושהקהל לא ייתפס לשעמום", הסביר גז לפרץ באותה כתבה. "בסרט רגיל עושים 350 קאטים. אני עשיתי 850. זה היה בשביל לשמור על קצב מהיר וכדי לחפות על המשחק הלא-מקצועי של השחקנים - אני מודה, החיתוכים הגסים בסרט הם תוצאה של טעויות עריכה שעשיתי. את קטעי האנימציה שילבתי כי לא היה לי כסף לאפקטים של פיצוצים, אז ציירתי אותם".

כדי לחגוג את מציאת העותק של הסרט החליטו בעיתון "העיר" לארגן הקרנה מיוחדת של "המלאך היה שטן" בסינמטק תל אביב, וכך לציין את הכתרתו לסרט הישראלי הגרוע ביותר. פרץ ובני משפחתו של גז מספרים בסרט "לאן נעלם משה גז" על אותו אירוע. אחיו של הבמאי מתאר כי הגיע נרגש להקרנה, אך נפגע קשות כשהבין שהאירוע נועד לחגוג את הצמדת התואר המפוקפק לסרט של אחיו. בתגובה, הוא מספר, קם ויצא מן האולם. לאחר מכן, בעצה אחת עם גז, שלא בא להקרנה, הושמד אותו עותק של הסרט, מסביר ליבני, ומאז לא ניתן עוד לצפות בסרט הזה בישראל (ככל הידוע, נותרה רק קלטת וידיאו שלו, באיכות ירודה במיוחד).

אובססיה מפעפעת

לפני שנתיים, לאחר שסרטו התיעודי "חייב לזוז" על אהוד בנאי זכה להצלחה, חיפש ליבני נושא לסרטו הבא. הוא נזכר בגז ובסרטו, גילה את פרטי אותה הקרנה היסטורית של "המלאך היה שטן" בסינמטק תל אביב והחליט להתחבר לעניין רב השנים שלו ביצירה היוצאת דופן הזאת ובאיש החידתי שיצר אותה. הסרט "לאן נעלם משה גז" יצא לדרך.

"זכרתי את האגדה שסיפרו לי על הסרט הזה כשהייתי סטודנט, ולפיה, אחרי שהוא הוקרן יומיים בקולנוע גורדון ואף אחד לא בא לראות אותו, בעל בית הקולנוע אמר למשה גז ‘בוא תיקח את הסרט שלך'. גז בא, לקח את הסרט, נשבע לנקום ועזב את הארץ. היום אני יודע שהמיתוס הזה לא ממש נכון, אבל אז דימיינתי את גז במונטריאול - אמרו לי ששם הוא גר - בעליית הגג מאופסנים הגלגלים של הסרט שלו, והוא יושב מול האח ומתכנן את רגע הנקמה. זה היה הדימוי שאתו יצאתי לדרך".

את הסרט "לאן נעלם משה גז", ששמו רומז לסרטו של אברהם הפנר מ-1972 "לאן נעלם דניאל וקס", שרבים מחשיבים לאחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו בישראל, הפיק גידי אביבי בתמיכת ערוץ 8 וקרן רבינוביץ' (ערכה ערה לפיד, צילם דוד זריף). בסרטו משוחח ליבני בין היתר עם שחקני הסרט "המלאך היה שטן", ובהם הכוכבת שלו, אופליה שטראל (ששנתיים לאחר יציאת הסרט גילמה את "סטלה המגמרת" בסרט "אסקימו לימון", ומתגלה בסרטו של ליבני כדמות מסקרנת ששווה סרט בפני עצמה). לבסוף מאתר ליבני את גז בבוסטון, ארצות הברית, ויוצא לפגוש אותו שם.

במקום למצוא את היוצר הזועם חורש מזימות ומשחיז סכינים, מתכנן את הנקמה המתוקה שלו, פגש ליבני בבוסטון איש משפחה שלו ונינוח, נשוי בשנית, אב וסב, בעל עסק מצליח. גז רשם בשנות ה-80 פטנט לתרגום סרטים בגוף הסרט, ולאחר מכן כמה פטנטים נוספים, והוא מספר בסרט כי הוא מתפרנס מהם היטב. אבל עד מהרה מתברר שמתחת לשגרת החיים הנעימה, האובססיה הישנה עדיין מפעפעת.

ליבני גילה שחלומו הקולנועי של גז עדיין לא גווע. לא רק שהוא שמר במשך כל השנים את הנגטיב של הסרט, אלא שהוא גם שוקד על עריכה מחודשת של "המלאך היה שטן".

גז מספר בסרט שבאחד מביקוריו האחרונים בארץ הוא פגש את המפיק ומפיץ הסרטים משה אדרי וזה הציע לו להוציא את סרטו ככותר די-וי-די. גז ראה בהצעה הזאת הזדמנות נדירה להוכיח לכל מבקריו ומשמיציו של הסרט, כי מדובר בכל זאת ביצירה מכובדת. הוא הודיע לאדרי כי ברצונו לעבוד קצת על הסרט לפני שיוציאו לאור מחדש וחזר לבוסטון חדור מוטיבציה.

הוא למד עריכה ממוחשבת, קנה תוכנת עריכה, המיר את סרטו לקבצים דיגיטליים, וזה כמה שנים הוא יושב בביתו, מול המחשב, ועורך את סרטו מחדש. השוטים שצילם לפני 40 שנה מתרוצצים בתוכנת העריכה שלו, והוא מנסה לסדר אותם באופן שיוציא מהם את המיטב.

האתגר הזה אינו פשוט. גז מציג לליבני סצינה שאותה הוא בדיוק עורך: שתי סטודנטיות נראות בה יוצאות מהאוניברסיטה ומשוחחות. החובבנות מתפרצת מן הפריים. לא רק שאין כל התאמה בין הסאונד לתנועות השפתיים שלהן וציוד ההקלטה פולש לפריים מפעם לפעם, אלא שהגיבורה הראשית של הסרט מגולמת בכלל על ידי שחקנית מחליפה.

גז מסביר שאופליה שטראל לא הופיעה לצילומים באותו יום. "לא היה לי זמן לחפש מישהי שדומה לה בגוף, אז הייתי מוכן לקחת כל בחורה שבאה. בסוף לקחתי את אחותה של הספרית שלנו", הוא אומר.

כשליבני מקשה ושואל מדוע הסתפק במחליפה ולא התעקש על השחקנית הראשית, גז מציין כי מחלוקות התעוררו בינו לבין הכוכבת שלו, והוא העדיף לשמור על כבודו העצמי. "אמרתי ‘ברחה, קיבינימט, אני יכול להמשיך בלעדייך'. מאז לא ראינו אותה", הוא מסביר.

פילם במזבלה

גז, יליד 1941, עלה לישראל מתוניסיה עם משפחתו ב-1952. בילדותו נהג לפשפש בפחי האשפה של בית הקולנוע שהיה בשכונת מגוריו בצפת, כדי לאסוף שאריות של פילם שנזרקו. "הכירו אותי בתור איש מזבלה של הקולנוע",

הוא צוחק כשהוא מספר על כך לליבני. עד מהרה היה למקרין בבית הקולנוע הזה.

בעת שירותו הצבאי יצר סרט קצר, ולאחר שהשתחרר פתח חנות צילום ברמת גן. לפני מלחמת ששת הימים יצא עם צוות צילום לצלם את ההכנות למלחמה, והתוצאה, סרט התעודה "שישה ימים לנצח" שבו שימש מפיק בפועל, יצא לבתי הקולנוע שישה שבועות בלבד לאחר סיומה של המלחמה. אחריו יצא להרפתקה הגדולה של "המלאך היה שטן".

"לא היה אכפת לי שיכתבו מה שיכתבו", הוא אומר לליבני בסרט התיעודי, "כתבו דברים מאוד רעים על הסרט הזה. אבל ציפיתי שעמך יבוא לראות אותו. אנשים שמכירים את השחקנים, אנשים שרוצים לראות רצח. (עד אז) לא ראו אף פעם רצח בסרט ישראלי שמדבר בעברית". כשליבני שואל אותו כמה שנים עבד על הסרט שלו, גז עונה: "אני עד היום עובד עליו. זה לא נגמר. מי יודע, אולי יבוא יום ותראה אותו בתלת-ממד", הוא צוחק.

מכמיר לב לצפות באדם שהשקיע את כל מרצו, כישרונו והונו בפרויקט קולנועי, נכשל כישלון חרוץ, אך מסרב להרפות. באחת הסצינות החזקות בסרט "לאן נעלם משה גז" יושב הגיבור עם אשתו, רוברטה גז, ועם ליבני ומקרין לפניהם את אחת הגרסאות של העריכה המחודשת של סרטו. בתום ההקרנה, אפילו אשתו מותחת ביקורת קשה על הסרט. היא מבהירה לגז שאסור היה לו לוותר בקלות כזאת על השחקנית הראשית שלו ורומזת כי אינה בטוחה שאנשים יצליחו למצוא בסרט איכויות נסתרות כלשהן.

ואולם, יש גם משהו מעורר השתאות והערכה בצפייה באדם שאחרי כל כך הרבה שנים, למרות כל התלאות שעבר, עדיין מתעקש לעבוד על אותו סרט ישן, ונהנה מכל רגע. המסירות הטוטאלית הזאת מסקרנת, ומתעורר דחף להבין את מקורותיה של האובססיה המענגת הזאת. בני משפחתו של גז מעידים שוב ושוב לאורך הסרט כי הקולנוע היא האהבה הגדולה שלו, כי זו תשוקה שבוערת בו.

"אני חושב שלגז יש דבר אחד שחיוני למי שרוצה לעשות סרטים: יש לו היומרה להגיד משהו", אומר ליבני. "זו יומרה שיש לי כלפיה הרבה מאוד כבוד". ליבני מעריך שאחד הדברים שמניעים את גז הוא רצונו לחזור לתודעה הישראלית כבמאי שיצר פה סרט קולנוע. "לפני כמה שנים הוא ראה תוכנית על 60 שנה לקולנוע ששודרה פה בטלוויזיה, ונורא נפגע מזה ששמו לא הוזכר אפילו", מציין ליבני. "לא משנה אם הסרט שלו טוב או לא טוב, אבל הוא עשה פה סרט.

"אני חושב שזה הדבר שהכי מחבר אותי אליו. מה שהניע את גז כאדם צעיר זה בעצם מה שמניע המון אנשים כמוני, שרוצים לעשות קולנוע: אתה רואה כל כך הרבה סרטים בחיים שלך, וגם אתה רוצה לעשות סרט. הרי ברגע שסרט שלך מגיע לקולנוע, זהו - אתה נחשב במאי קולנוע. יש את פליני, ויש אותך, ולשניכם יש אותו המקצוע".

לכל אורך הסרט ליבני נמנע מלהביע דעה באופן ישיר על איכותו של "המלאך היה שטן". הוא מבהיר כי לא עיניין אותו לעסוק בטיבו של הסרט, לשפוט אותו מבחינה אמנותית. "מה שעיניין אותי זה ללכת ולראות מה מניע איש שחי חיים שלמים וארוכים - מתחתן ומוליד ילדים, מתגרש ומתחתן שוב, מהגר למדינה אחרת, ממציא כל מיני דברים, יש לו נכדים ויש לו עסק - ועדיין מה שהכי הכי בוער בו זה סרט אחד שהוא עשה כשהיה בן 30. אני חושב שיש בזה משהו מאוד יפה, אבל גם משהו מאוד מסוכן, ואני מניח שזה אומר משהו גם עלי, ובכלל על אנשים שאוהבים ועושים קולנוע", הוא אומר.

סיפורו של גז, מאמין ליבני, מאיר זווית המשותפת ליוצרי קולנוע רבים. "יש משהו בקיצוניות של גז, בכך שהוא עשה את רוב התפקידים בסרט הזה, שהפסיד כל מה שהיה לו כדי להוציא סרט לבית קולנוע, שעשה אותו בכל כך מעט כסף ובלי עין מקצועית נוספת, וגם בזה שהסרט הוכתר כסרט הכי גרוע - שהופך אותו לדוגמה קיצונית לאנשים האובססיביים לקולנוע", אומר ליבני. "איתן גרין, שראה את הסרט שלי, אמר משהו נורא יפה. הוא אמר, ‘אנחנו, האנשים שעושים סרטים, תמיד מתקנים בסרט הבא את הטעויות שעשינו בסרט הקודם. אבל משה גז, מכיוון שהוא עשה סרט אחד, הוא כל הזמן מתקן את אותו הסרט, שוב ושוב ושוב'. אני חושב שזה ניתוח מאוד נכון של האובססיה של האיש הזה". *

הילד נהרג

"למי בכלל היה אז חשק לראות סרט מתח ישראלי? זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים, והסרט הזה לא התאים לאווירה", אומר משה גז בראיון טלפוני מביתו בבוסטון. "אבל מה שהרגיז אותי במיוחד זה שהסרט שלי יצא בדיוק באותו שבוע עם הסרט של יהורם גאון, ‘אני ירושלמי'. תארי לך, אני נגד יהורם גאון. אז למי ילכו, אלי או אליו? כמובן שכולם הלכו לראות אותו. וככה, הסרט שלי לא כיסה את ההוצאות, ואחרי שלושה ימים המפיץ הוריד אותו. כך שבעצם אף אחד לא הספיק לראות אותו".

צילומי "המלאך היה שטן" הסתיימו ב-1971, אבל לא פחות משש שנים חלפו עד שהוצג הסרט בקולנוע. גז מתאר בראיון שרשרת של תקלות ותלאות שעבר הסרט בתקופה הזאת. בין היתר, הסרט הופק בתקציב זעום ובתנאים קשים, השחקנית הראשית נטשה באמצע הצילומים, הצנזורה תבעה להסיר ממנו כמה קטעים אלימים במיוחד, והמפיץ של הסרט נקלע לקשיים כלכליים ופשט את הרגל. כתוצאה מכך, העותק היחיד של הסרט נתקע בידיו של כונס נכסים, וגז מספר כי נדרשו לו כמה שנים עד שהצליח לחלצו משם.

"בנוסף לכך, אני לא קיבלתי אז שיתוף פעולה מהעיתונות. לא התחנפתי לעיתונאים ולא היו לי יחסי ציבור. הכרתי את המפיצים וחשבתי שזה מספיק, שהם יודעים מה הקהל רוצה, ושאם הסרט מספיק טוב, אז אנשים כבר יבואו לבד", הוא אומר. "לכן גם החלטתי לעשות סרט עם מתח, אונס והרבה דם. זה מה שהמפיצים רצו". לפני הקרנת הבכורה של הסרט, יצא גז בעצמו לרחובות תל אביב כדי לתלות את כרזות הפרסום שלו, אבל גם כאן לא שיחק לו המזל. פקחי העירייה לא התלהבו משיטת הפרסום של הקולנוען הנמרץ וקנסו אותו על כל מודעה שתלה, הוא מספר.

ואולם, בעיניו, התקלה הגדולה ביותר שבגללה איש לא הבין את סרטו קשורה במפיץ השני שנמצא לסרט: "הוא לא הבין את הסרט, שהיו בו הרבה פלאשבקים, ולכן הוא החליף את הסדר של המערכות", טוען גז. העותק שהוקרן בקולנוע הציג לדבריו סדר מערכות שגוי, ולכן הצופים המעטים שהגיעו לאולם התקשו להבין את המתרחש. גז מציין, שהיה זה למעשה אותו העותק שנמצא לימים על ידי הכתבת של עיתון "העיר", ושבעקבותיו הכתיר העיתון את הסרט כ"סרט הישראלי הגרוע ביותר בכל הזמנים", תוך התבססות על קביעתו של המבקר מאיר שניצר.

האם התאכזב כאשר הסרט שהשקיע בו את כל כולו, לא רק שלא הצליח, אלא אף זכה בתואר הסרט הישראלי הגרוע ביותר? "כעסתי, לא התאכזבתי, כי ידעתי שזה אומר שאני אוכל מתישהו לחזור עם הסרט, כי אנשים בעצם לא ראו אותו", אומר גז. "אני האמנתי שזה סרט טוב, אחד הטובים שנעשו בארץ. הרי כל הסרטים שנעשו אז היו בורקס, לא עשו אז סרטי מתח, לא סרטים רציניים. כעסתי שעד שנולד לי הילד הזה, פתאום הוא נהרג. אז, מי שלא היה לו שם אשכנזי, לא היה לו סיכוי. אבל אחרי כמה שנים הצלחתי עם הפטנט שהמצאתי, של תרגום סרטים בגוף הסרט באמצעות לייזר, והפכתי להיות עצמאי. כשהפטנט שלי התקבל בבוסטון, החלטתי להישאר שם".

בסרטו "לאן נעלם משה גז" מספר ליבני, שכאשר דיבר לראשונה עם גז וסיפר לו שהוא עושה עליו סרט ורוצה לפגוש אותו, אמר לו גז ש-40 שנה הוא חיכה לרגע הזה. "כשאבידע מצא אותי והתקשר, זו היתה בשבילי הפתעה", מספר גז. "כמו שהוא שמח למצוא אותי, גם אני קפצתי משמחה, כי בדיוק הייתי אז באמצע העריכה ואמרתי, ‘מצוין, זה ייתן לי תנופה, אנשים יתחילו לדבר על הסרט שלי, להתעניין בו'.

"חיכיתי, ידעתי שיום כזה יבוא. תמיד ידעתי שאני אערוך את הסרט, אתקן אותו ואציג אותו שוב. אני עדיין מאמין בסרט שלי, ועכשיו אני במשא ומתן עם משה אדרי. דיברתי אתו, אשלח לו את העותק של הסרט הערוך ונראה מה אפשר לעשות עם זה. אני מקווה שהסרט יקבל את המעמד שמגיע לו. יש בו צילומים משגעים, מרהיבים, מוסיקה נפלאה של מוני אמריליו, מתח, רעננות, ואופליה היא שחקנית בחסד. עכשיו, בגרסה הדיגיטלית, תיקנתי גם את הצבעים והסאונד. הבעיה היחידה היא שנשארו בו כמה משפטים שהם אאוט אוף סינק (בלי התאמה בין הקול לתנועות השפתיים, נ"א). אבל אם אדרי יחליט שאפשר לעשות מזה כסף, הוא בטוח כבר יידע מה אפשר לעשות כדי לפתור את זה".

גז אפילו טרח להכין לסרט גרסה אנגלית, למקרה שירצו להציגו גם בחו"ל. כשהוא נשאל כיצד זה שאף שחלפו כבר 40 שנה מאז צולם הסרט, הוא עדיין ממשיך לעבוד עליו, הוא עונה: "בשנים האחרונות לא ממש עבדתי על הסרט, זה רק נשאר מין תחביב שלי. מכיוון שאני אדם שאוהב לגמור את מה שהוא מתחיל, זו בשבילי הזדמנות לסגור מעגל. פגעו בי, ואני רוצה שהילד שלי יוכיח לכולם שהוא לא כל כך גרוע כמו שכתבו עליו. יש פתגם שאומר שלא נותנים לטעום תבשיל לא מבושל, וזה בעצם מה שקרה לסרט הזה. היום כבר לא אכפת לי מה יקרה אתו, לא אכפת לי אם יהיה לו פרסום או לא, כבר לא אכפת לי שיגידו עליו מה שיגידו. אני, מבחינתי, גמרתי את הסרט שלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו