בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא עוד יום עבודה במשרד

האשימו אותו בשוביניזם ובחוסר רגישות כלפי זקנים ובעלי מוגבלויות, אבל ריקי ג'רווייס, יוצר "המשרד" ו"ניצבים", רגיל לכך שבדיחותיו לא תמיד מובנות כהלכה. לקראת עליית הסדרה החדשה שלו בבריטניה השבוע, הוא כבר מתכונן למטח ביקורת נוסף ומדבר על הצלחה, כוכבי ריאליטי ותוכניות לעתיד

11תגובות

ריקי ג'רווייס נהנה מתקופה שקטה יחסית, עסק בקידום התוכנית החדשה שלו, כשנפגשנו באחרונה במשרדו בהמפסטד שבלונדון. היתה לנו שיחה נחמדה, הוא דיבר על קומדיות, הסביר כי העובדה שמישהו נפגע ממנו איננה כשלעצמה דבר רע. ואז, כעבור כמה ימים, הצליח להעליב את כולם באופן כה עמוק עד כי בסופו של דבר הוא ספג הרצאה על מוסר בעמוד הראשון של ה"סאן".

הוא העיר משהו על מונגולואידים בטוויטר - הוא השתמש במלה mong ככינוי גנאי - וכאשר הופנתה כלפיו ביקורת על כך הוא הגן על השימוש במונח ועשה בו שימוש חוזר אגרסיבי, בטענה שהמלה התפתחה מעבר למשמעות המקורית שלה והיא איננה עוד מושג המבטא זלזול באנשים עם מוגבלויות. אחרי שקבוצות למען בעלי תסמונת דאון ואם לשני ילדים מוגבלים פנו אליו, הוא נסוג. אבל עוצמת הזעם וההתרסה שלו לנוכח כך, הגבירו את התחושה המתגנבת שבכל מקרה כבר מזמן מגיעה לו בעיטה. "מישהו אפילו טען שזה היה תרגיל יחסי ציבור", הוא אומר. "מדהים".

המשרד שלו הוא מערכת צנועה של חדרים הממוקמים מעל חנות, והוא כמעט ריק פרט לשולחן, כיסא ושלל פתקי דבקיות המוצמדים אל הקיר ועליהן ראשי פרקים לפרקי התוכנית החדשה שלו, "Life's Too Short", שתעלה מחרתיים בבי-בי-סי2. כשאני נכנסת פנימה, ג'רווייס בוהה במחשב שלו באופן שנראה מעט עצבני. הוא גר מעבר לפינה ויכול להגיע מהמיטה לעבודה בתוך זמן קצר. זו הסיבה, למרות היותו מכור לעבודה, לכך שהוא קם ב-9:30 וקובע את הפגישה הראשונה של היום ל-11:00. "אני פעוט. אני זקוק לעשר שעות שינה. אני ההיפך ממרגרט תאצ'ר". הוא צוחק את הצחוק המפורסם שלו, צחקוק ספקני גבוה החושף שיניים חותכות חדות בפנים שרזו לאחרונה. "כן, אני מכור לעבודה בין השעות 11 ל-15". למעט תקופות שבהן הוא מצלם, אז הוא מתחיל ב-8 בבוקר. "למה? מה אנחנו, חקלאים?", והוא פורץ שוב בצחוק.

בגיל 50 יש בו משהו שמזכיר את אחראי הבידור של איגוד הסטודנטים שהוא היה פעם - השילוב בין סרקסטי ומי שמרבה לצחקק: חצי חנון, חצי מאיים. סביר להניח שההתקבלות של התוכנית החדשה תיצבע באורה של השערורייה האחרונה, אם כי הוא ציפה לביקורת בכל מקרה. עם האירוניה החדה שלו הוא התקדם למצב של התגוננות שבו הוא יכול לומר שלא בבדיחות דברים כמו "אני מחבק את שונאי" (למה? "כי זה אומר שאני עושה משהו נכון. הדבר החשוב באמנות הוא ליצור קשר").

הפורמט של התוכנית החדשה דומה לזה של "ניצבים" ו"המשרד". היא עוקבת אחרי וורוויק דייוויס, "הגמד של בריטניה", בתוכנית תיעודית מזויפת על סוכנות השכרת הגמדים שלו. יש הרבה בדיחות גובה - הוא לא יכול להגיע לפעמון הדלת - שמשחקות הן על האשליות של הגיבור והן על הליקוי של האנשים סביבו. ג'רווייס צופה כי הן לא יובנו כהלכה. "אנשים ישר חושבים שזו הולכת להיות קומדיה אכזרית - למה? למה הם מניחים את זה? זו דעה קדומה שלהם. אנשים מבלבלים בין נושא הבדיחה ליעד של הבדיחה".

הוא מוצא מפלט בהגנה של "שערורייה כהוכחה לתובנה". תפקידו של הקומיקאי, לדבריו, הוא לגרום לאנשים לחשוב, לא רק לצחוק. על "החיים קצרים מדי" הוא אומר, "אני מוכרח להודות שהתרגשתי מהעובדה שיש לנו תחום מסוים". הוא מתכוון לגמדות. הוא נראה כמו קדוש מעונה מושלם. "עוד נושא שהוא טאבו".

ג'רווייס היה בן 40 כאשר העונה הראשונה של "המשרד" נוצרה, מבוגר דיו כדי לשמור על גינונים של בחור רגיל. הוא היה מאושר בחיים הקודמים שלו, נהנה מעבודתו ככותב תסריטים בתחנת הרדיו Xfm עם סטיבן מרצ'נט, היו לו חברים נחמדים, הוא חי עם בת זוג

קבועה במשך תקופה ארוכה, המפיקה שנהפכה לסופרת ג'יין פאלון, והיה פחות או יותר מסתפק בכך, מאושר מהיותו הבחור הכי מצחיק בפאב אחרי העבודה.

כאשר בבי-בי-סי החליטו להפיק את "המשרד", שנחשבה לתוכנית זולה יחסית, קיבל ג'רווייס חופש יצירה כמעט מוחלט. אף שהוא מביט לאחור על שנות ה-30 שלו ומתחלחל לנוכח השאננות שלו, זו אף פעם לא היתה מבחינתו שאלה של תהילה בכל מחיר.

הרבה סלבריטאים עומדים לרשותו בימים אלה. ב"ניצבים" עמדו לשירותו כל אותם שחקנים מהשורה הראשונה שסיפרו לכולם כמה הם אוהבים את "המשרד", וכך גם ב"החיים קצרים מדי". בשני הפרקים הראשונים ג'וני דפ מגיח כדי לצחוק על עצמו, וכך גם ליאם ניסן, שמבקש מג'רווייס ייעוץ איך להיהפך לסטנדאפיסט. הפרק עם דפ מתייחס להצלפות שהפנה ג'רווייס אל השחקן בטקס גלובוס הזהב ונראה כמו סיכום סמסטר בהוליווד. האם היה צריך לשכנע את דפ להסכים לכך? "לא. שלחתי לו מייל ואמרתי, ‘אני מצטער על גלובוס הזהב, היית רוצה להחזיר לי?'. הוא ענה, ‘זה לא מזיז לי, אדוני. אני מעריץ שלך כבר מזמן. זה היה מצחיק בעיני. אני קורא דברים גרועים יותר על עצמי כל יום וזה יהיה כבוד גדול". ג'רווייס אומר: "המיילים שלו הם כמו שירה. הוא מהבוהמה, את יודעת למה אני מתכוון?", הוא מגחך. "הוא פשוט נשמה מתוקה".

אבל עוד יותר מצחיק לצלם סצינה עם קומיקאים זוטרים שמנסים להיכנס למסעדת "The Ivy" היוקרתית בלונדון, מאשר כוכבים מהשורה הראשונה המנסים להעפיל מעלה. זה נראה כמו עוד רובד של יהירות של ידוענים; כמו בכל דבר אחר, הם מבקשים תשואות על מודעותם העצמית.

"כן. כמובן. זה נכון. אנחנו יודעים שהם לא באמת ייפגעו מכך. יש מגן של אירוניה. ככל שהם עושים צחוק מעצמם, כך הם פחות כאלה. בסופו של דבר, אנחנו יודעים שהם מרוויחים". אבל? "אבל. לפעמים, ריאליזם בצד, מבחינה קומית, יש משהו מפתה במציאת האדם המתאים ביותר או הגרוע ביותר לקטע המסוים הזה. כך שכשיש לך מערכון על האדם הכי פחות מתאים שאי פעם אמר לך שהוא רוצה לעשות קומדיה, מי זה? זה הג'ון ויין שלנו. זה האיש מ'רשימת שינדלר' ו'רוב רוי'. אני לא יכול לפספס את ההזדמנות הזאת. אני בכל זאת עושה בידור. זה לא יכול להיות דמוקרטיה".

יש הרבה אנשים שהעדיפו את "ניצבים" על פני "המשרד". זו היתה תוכנית עדינה יותר, כואבת פחות לצפייה. מערכת היחסים בין דמותו של ג'רווייס ואשלי ג'נסן היתה באמת מרגשת והיא שירטטה את הידידות ביניהם באופן שחידד את כישרון הכתיבה הגדול של ג'רווייס לצד היותו חבר אמיתי. "מה היית מעדיף שיהיה לך", הוא אומר לג'נסן בטלפון יום אחד, במקום שלום, "זרוע ביונית או רגל ביונית?", וזה אמר כל מה שצריך לדעת על מערכת היחסים שלהם.

מה ג'רווייס היה מעדיף? "רגל, ברור. מה אפשר לעשות עם היד?". הוא חושב על זה לרגע מחדש: "הבעיה היא שאם היית משגר את עצמך עם רגל ביונית, היית מעיף את הגב שלך. אז היית צריך גם עמוד שדרה ביוני". הוא מגחך. הוא לא קונה שום דבר נוצץ מאוד, אבל אם אי פעם ימציאו חגורת סילון ימכור את ביתו כדי להשיג אחת כזאת.

ג'רווייס הוא סנוב מוחלט בנוגע לתהילה מהסוג הטוב והרע. לדוגמה, בהופעות האורח של הסלבריטאים ב"ניצבים", הם לא רק שיחקו את עצמם. הם ששיחקו גרסאות מעוצבות בקפידה של עצמם כפי שהם נתפשים על ידי ג'רווייס. "כל אחד יכול להשיג את האנשים האלה למטרה טובה. אבל ‘ניצבים' היא חלק מהעבודה שלהם, זה חלק מהיצירה שלהם. זה מופיע בדף שלהם ב-IMDb".

הוא מתעצבן כשכורכים את שמו עם הוונאביז הנואשים. "אני הולך לפעמים על אותו שטיח אדום שקים קרדישאן צועדת עליו. אבל אני מציג את הדבר שעשיתי, לא רק ‘תסתכלו על התחת שלי'". הוא מוסיף, "מעולם לא חתמתי עסקה עם השטן: תהפוך אותי למפורסם ותוכל לחטט בפח שלי. יש אנשים שכן. לפעמים זה מגיע להם".

מסרב לפרסומות

לא שהוא לא עשה דברים רק בשביל הכסף. כשהיה עדיין אלמוני יחסית הוא שימש קריין בכמה פרסומות, לסבון הכלים ולשוקולד ("הכי הרבה כסף שהרווחתי אי פעם") וכשהוא התפרסם לראשונה, הוא עשה כמה הופעות סטנדאפ לתאגידים. "לא רציתי לעשות את זה. חשבתי שזה יהיה ממש נורא, ואז קרה דבר ממש משונה: זה היה אותו סכום כסף כמו המשכורת של אבא שלי. תמורת 40 דקות. ואז הרגשתי אשם - מי אני שאדחה את זה? ועשיתי את זה. ואז אמרתי, לא, לעזאזל עם זה. אני לא רוצה לעשות את זה". בימים אלה הוא מסרב להצעות פרסום שהוא מקבל.

הוא מתנגד להשתתפות בדברים שלא היתה לו יד ורגל ביצירתם. "אני לא מחשיב את זה בתור יצירה שלי", הוא אומר. "אם היו שואלים אותי אילו תפקידים עשית, כנראה הייתי אומר ‘המשרד', ‘ניצבים', 'The Flanimals' ,'Cemetry Junction' ,'Invention Of Lying' הפודקאסטים, ‘אידיוט בחו"ל', ‘החיים קצרים מדי'. להופיע ב'משפחת סימפסון' זה נהדר, או להנחות את גלובוס הזהב. אבל אני מנחה את הטקס הזה כמו שאנשים משחקים גולף. לנצח או להפסיד, זה לא משפיע עלי. אני לא מחויב לאף אחד, אני לא צריך להיות נחמד לבמאים. אני לא צריך להיות נחמד לאף אחד".

שגרת הלא-להיות-נחמד-לאף-אחד שלו היא הדבר - בקומדיות שלו - שג'רווייס משקיע את רוב זמנו בניסיון להצדיק ולהסביר. אם הוא עושה סאטירה על קנאות באמצעות שימוש בשפה קנאית, הוא לא יכול להיות אחראי, לדבריו, על האידיוטים שחושבים בטעות שזה הדבר האמיתי. "אם חצי מהאוכלוסייה מאמינה שאלוהים ברא את היקום לפני 5,000 שנה מה אני יכול לעשות? רק משום שמישהו נפגע זה לא אומר שהוא צודק. יש אנשים שנפגעים מהרעיון של שוויון. או נישואי תערובת. אז נפגעת? אז מה? אין לי שום בעיה עם זה. אני לא מנסה להעליב או לעצבן או לפגוע. אני מנסה לצחוק".

ובכל זאת, בין בגלל טיפשות הקהל ובין שלא, כמה מהבדיחות שלו מתקבלות ברתיעה בשל השוביניזם שהן מתיימרות לצחוק עליו. הסערה סביב גלובוס הזהב התמקדה בעיקר בעקיצה שלו כלפי הסיינטולוגיה, משהו שאפילו הקומיקאי האמיץ ביותר נמנע בדרך כלל מלעשות - "ניסחתי את זה בזהירות. הייתי ממש ממש זהיר". באותו אירוע הסיינטולוגים הניחו לו. היתה זו קים קטרל שהתלוננה על הערותיו על "סקס והעיר הגדולה 2" - משהו בסגנון "הייתי בטוח שפרס גלובוס הזהב לאפקטים מיוחדים יילך לצוות שליטש את כרזת הסרט. אנחנו יודעים בנות כמה אתן, בנות. ראיתי אחת מכן בפרק של ‘בוננזה'".

קטרל האשימה אותו באייג'יזם אף שההערה נשמעה כמו סקסיזם מהסוג הרגיל. "לא", אומר ג'רווייס, "זה ההיפך. אני לא חושב שאת מאבדת את החושניות שלך בגיל 50. אבל למה אנחנו מאשרים להוליווד שאנחנו צריכים להיראות בני 25? המטרה היא ההיפך ממה שהיא חשבה". אבל אם ההשפעה, על קהל מסוים, מחזקת את הדעות הקדומות המקוריות, הכוונה של המספר מתחילה להישמע מעט נבובה.

ייתכן שיש שלב שבו קומיקאי נחשב למצליח כל כך עד שהוא אינו מודע להשפעה של כמה מהבדיחות שלו. ג'רווייס מודה שהשימוש האגבי שלו במונח המשמש עדיין ללעג כלפי אנשים בעלי מוגבלויות היה שגוי. הוא מתאמץ לשכנע שלא היו אלה הביקורות שהוא ספג בכלי התקשורת - "מחרחרי הרכילות, הסכסכנים ומחפשי תשומת הלב שקופצים על העגלה" - שהביאו לכך שישנה את דעתו, אלא ניקי קלארק, אם לשני ילדים בעלי מוגבלויות שהופיעה בבי-בי-סי כדי להתעמת עמו.

ההגנה הראשונית שלו על המלה, שבה הוא השתמש כדי ליצור כמה בדיחות גרועות כדי להשיב למלעיזיו, נראתה כמו בריונות והיתה גרועה מהעלבון המקורי. "הגנתי על כך רק במובן זה שהייתי בטוח שהמלה השתנתה. והיא השתנתה בעבור דור שלם. עם זאת, אם יש אפילו סיכוי קטנטן שזו מלה שעדיין משמשת כביטוי של שנאה, אז זו סיבה מספקת בשבילי כאיש ציבור להפסיק את השימוש בה", הוא אומר עכשיו.

הוא לא דיבר עם פרנצ'סקה מרטינז, השחקנית הסובלת משיתוק מוחין שעבדה אתו ב"ניצבים" ושביקשה להתעמת אתו כשפרצה הסערה התקשורתית. "לא דיברתי עם אף אחד חוץ מאשר עם ניקי קלארק. זה רק עוד אחד ברשימה ענקית של מיתוסים ואגדות".

לוחמנות היתה מאז ומתמיד חלק מהקסם של ג'רווייס, האמונה שלו בדעתו מרעננת לעומת כל כך הרבה רכרוכיות של קבוצות מיקוד. כאשר שני סרטים של ג'רווייס, "Cemetry Junction" ו"The Invention Of Lying", הובאו לקבוצות מיקוד, היה זה המורה שלו כריסטופר גסט אשר הרגיע אותו כי הוא צודק בכך שהוא מתעלם מהן. אבל לא היה ביכולתו לעשות דבר כאשר ג'רווייס נדרש באכזריות לערוך מחדש את "The Invention Of Lying" כך שיתאים להקרנה בטיסות. כל רמז קל לקללה היה צריך להישאר בחוץ, אפילו אמירה כמו "gosh" (אלוהים).

הוא כעס כל כך עד שהחליט להתחכם. יש סצינה בסרט, המתרחש בעולם שבו איש לא יכול לשקר, שבה ג'ניפר גארנר פותחת את הדלת ואומרת לג'רווייס, שאתו היא אמורה לצאת באותו ערב, "אה, הקדמת! בדיוק אוננתי". על כך הוא משיב, "זה גורם לי לחשוב על הוואגינה שלך". "לא יכולנו להשאיר את זה", אומר ג'רווייס, "אז הלכנו עם ‘היי, הקדמת! בדיוק לעסתי'. ואני עונה, ‘זה גורם לי לחשוב על האנגינה שלך'". הוא מתחיל להתפתל מצחוק. "זה מגוחך, לעזאזל, אז התחלנו להשתגע. מישהו שיצפה בזה במטוס יגיד, מה לעזאזל קורה פה?". הוא כמעט בוכה מרוב צחוק. "אוי ואבוי".

הקריטריון שלו להתחלת כל פרויקט הוא: כמה כיף זה יהיה? זה מוכרח להתחיל מתוך משחק ופרץ אדרנלין. חלקים מהקריירה שלו גורמים לו להיראות כמו גאון עסקי - הפודקאסטים, למשל, שהוא, סטיבן מרצ'נט וקרל פילקינגטון הפיצו ללא תשלום, ורק לאחר שצברו קהל של מיליוני בני אדם הם החלו לגבות תמורתם תשלום. אבל לדבריו, הם לא היו כל כך חכמים. הוא עשה את הפודקאסטים כי זה היה מצחיק, הוא התגעגע לעשות שוב תוכניות רדיו והצליח לשלב את ההקלטות בלוח הזמנים שלו בכל מקום שרצה. הוא גם היה סקרן בנוגע לטכנולוגיה החדשה. "חשבתי, מעניין אם זה יכול לעבוד? מה אני יכול לעשות עם זה? זה מגרש משחקים חדש". בזמנו, כאשר הפודקאסטים הפופולריים ביותר הגיעו ל-10,000 הורדות, ג'רווייס ושותפיו משכו יותר מרבע מיליון מאזינים בחודש הראשון. עד כה, היו 320 מיליון הורדות ללא תשלום וכ-5 מיליון נוספות בתשלום.

ג'רווייס לא מתרשם כל כך מהממספרים. "יש שבעה מיליארד אנשים בעולם. כשחושבים על תוכנית מצליחה בטלוויזיה שיש לה 5 מיליון צופים זה כלום". הוא לעולם לא יודה במרדף אחר רייטינג (הוא החל לכתוב בטוויטר לאחר שעזב את הרשת החברתית לפני זמן רב כי זה היה "לא מכובד", וכמי שהצטרף מחדש רק לאחרונה הוא אומר, "זה כיף. אני רוצה לראות מה קורה". מה שקורה, בעיקר, זה קידום של המוצרים שלו).

ציוצים בטוויטר

הוא מתעקש שאינו מעוניין במספר צופים רב כל כך כמו שיש למשל ל"שני גברים וחצי" בארצות הברית, או שהיו ל"המשפחה שלי" בבריטניה בעבר. "למה שאדם ירצה להיות במועדון ענק אבל לא מכובד? רוב הדברים הם חרא. רוב האמנות, רוב המוסיקה, רוב הנגרות, הם חרא. אבל כשאתה רואה רהיט יפה או ציור נפלא אתה מתפעל. אתה מבין את זה. אין לזה שום דבר במשותף עם הדברים האחרים. אתה רוצה להיות בחבורה הזאת".

האם ההצלחה הפכה אותו לבלתי נסבל? לטענתו, הוא מעולם לא הגיע לשלב הזה אף שציוצים בטוויטר כמו "מעריצים יקרים, אל תתייחסו לשונאים שלי, האנשים האלה לא באמת נעלבים מהדברים שאני אומר - הם נעלבים מההצלחה שלי" אינם חביבים ביותר, גם אם הם מדויקים. משפחתו, בת זוגו ג'יין וחבריו הוותיקים עדיין לצדו, הוא אומר. "כשנכנסתי לתוך כל זה בהתחלה, הייתי מאוד ער למוניטין. חשבתי שזה הכל. ועכשיו אני חושב שלא, האמת היא שזה לא הכל. כי המוניטין שלך זה מה שזרים חושבים שהוא אתה. האופי שלך זה מה שאתה באמת. וכל החברים הטובים שלי והמשפחה שלי יודעים מה האופי שלי".

נכון שקורבן הבדיחות הראשון שלו היה תמיד ועודנו הוא עצמו. הוא יכול לספק את כל התיאוריות המנופחות על סוג הקומדיה שהוא אוהב, לדבריו, אבל בשביל רוב האנשים, "המשרד" היתה על "הבחור השמנמן הזה עם הריקוד". אגב, האם הירידה שלו במשקל באה כתגובה נלווית להצלחתו? לא, הוא אומר. הוא היה רזה בשנות ה-20 לחייו, כשחי על דמי אבטלה. לאחר מכן, בשנות ה-30 שלו, הוא עלה במשקל - "שנות האכילה". ואז, "בחג המולד שלפני האחרון חשבתי לעצמי, עד כאן. התעוררתי אחרי זלילה של נקניקיות, וחשבתי שאני הולך למות פה לעזאזל, זה מטורף. אין שום קשר להצלחה. כלום. אני משחק דמויות של עצלנים בשני הסרטים הבאים. אני לא רוצה למות. אבל אני גם לא רוצה לוותר על שום דבר. אז אני עדיין אוכל ושותה כמו חזיר, אבל מתעמל כמו רוקי ביום למחרת. אני רק חי יותר זמן כדי לאכול יותר גבינה".

יש הרבה על צלחתו כרגע: גרסת הסרט של "Flanimals", ספר הילדים שלו, סרטים נוספים בקנה, ותוכנית הטלוויזיה החדשה. הוא וג'יין מחלקים את זמנם בין הבית בהמפסטד ושני בתים בניו יורק, אבל חוץ מזה, הוא אומר, חייו לא כל כך זוהרים. ברוב הערבים "אני בפיג'מה עם בקבוק יין והחתול עלי, צופה בטלוויזיה. זה נורמלי כמו שהייתי תמיד".

רקס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו