בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למפיק של ג'ון סטיוארט יש חדשות רעות בשבילכם

התקשורת מתלהמת, הפוליטיקאים צבועים וזה סוף החדשות. סטיב בודו, המפיק הבכיר של ה"דיילי שואו עם ג'ון סטיוארט", מסביר מדוע קשה להצחיק כשעוסקים בנושאים כלכליים, ולמה הציפיות שלו מפוליטיקאים די נמוכות

17תגובות

מדוע כל אלו שמפגינים ברחוב הם אנשים קצת מטורללים? כי השפויים, מתברר, לא ממהרים לצאת מהפאב המקומי כדי להילחם על זכויותיהם הנרמסות. זאת המסקנה שאליה הגיעה דמותו של הכתב (המזויף) ג'ון אוליבר, איש תוכנית החדשות (המזויפת) ה"דיילי שואו", שאותה מנחה ומוביל ג'ון סטיוארט, שהוכתר על יד "ניו יורק טיימס" כ"אדם הכי אמין באמריקה".

יותר ויותר נושאים כלכליים מעסיקים באחרונה את התוכנית. בקיץ האחרון, למשל, טיפל סטיוארט בהצהרתו של המיליארדר וורן באפט, שלפיה העוזרת שלו משלמת יותר מסים ממנו, אמירה שעוררה תגובה סוערת בתקשורת השמרנית, תגובה שהתמקדה בעיקר ב"דמוניזציה שעושים כיום לעשירים" והציגה אותה כאחת הבעיות הבוערות של ארצות הברית.

למה אין ג'ון סטיוארט ישראלי? עשו לנו לייק ודברו על זה בפייסבוק

"זה שיקוף של מה שקורה בחדשות מאז המשבר הכלכלי", אומר סטיב בודו, המפיק הבכיר של התוכנית, בראיון טלפוני. בודו, אחד האחראים לתוכנית החשובה והחריפה הזאת, החל את דרכו בתוכנית ב-2002 כתסריטאי. לאחר ארבע שנים היה לתסריטאי הראשי שלה, ואחרי ארבע שנים נוספות התקדם לתפקידו הנוכחי ("אני מניח שזה מקביל לעורך בעיתון", הוא מסביר).

גטי אימג'ס

הוא בן 44, עיתונאי לשעבר שעבד בעיתונים מקוונים ומודפסים כמו "ניו יורק טיימס", "ניו יורק מגזין", "רולינג סטון", "ויירד", "סלייט", "סלון" ועוד. בעברו גם שימש כבמאי של קבוצת תיאטרון מצליחה, ביים את הסרט "לא מרושש: מה צריך לדעת על כסף", והועסק כאנליסט בקרן גידור בוול סטריט, "לפני הרבה מאוד זמן". עם זאת הוא מתעקש שהוא לא האחראי לעיסוק בנושאים חברתיים וכלכליים, וכי החזון של התוכנית שייך לסטיוארט.

"הדיילי שואו" היא פרודיה על תוכנית חדשות שעוסקת בענייני השעה. היא עושה זאת בצורה מצחיקה ביותר, על אף המשמעויות הקודרות המשתמעות מתכניה. היא מלווה נושאים באופן רוחבי, דרך האופן שבו הם מסוקרים בתקשורת האלקטרונית, בעיקר בטלוויזיה, ובעיקר - כך נדמה - ב"פוקס ניוז". כל זה פרי עמלם של צוות תחקירנים העוקב באובססיביות אחר ערוצי ותוכניות חדשות. בראשם עומד סטיוארט, הקריין-פרשן של התוכנית, האיש עם החליפה. הוא מעלה את הנושאים ולעתים קרובות מדגים כיצד פוליטיקאי שאמר דבר מה באותו יום, אמר את היפוכו המוחלט ממש לא מזמן.

צוות הכתבים המזויפים שלו יוצא לשטח כדי לראיין אנשים שלא תמיד מודעים לזיוף. בסוף כל תוכנית מתארחים אנשים מתחומי התרבות או הפוליטיקה. בשנים האחרונות, ככל שהתוכנית נהפכה משמעותית יותר, הורגשה תזוזה לכיוון הפוליטי. לקראת סיום, מציעה התוכנית "רגע של זן", סרטון או צילום המסכם את היום.

ג'ון סטיוארט נגד המועמד לנשיאות הרמן קיין - לחצו לצפייה

ג'ון סטיוארט בעימות טלוויזיוני ברשת פוקס - חלק 1, חלק 2 - לחצו לצפייה

למשוך את הקהל

כוחה של התוכנית, שגדל מאוד בשנים האחרונות, הגיע לשיאו עם יציאתו של סטיוארט מהאולפן לפני שנה, כדי לארגן "עצרת לשימור השפיות" (כתגובה לעצרת של גלן בק, המגיש הימני-קיצוני המתלהם). השנה, אומר בודו, לא מתוכננת עצרת כזאת, אך בקיץ סביר להניח שהתוכנית תסקר מקרוב את ועידת הרפובליקאים והדמוקרטים. התוכנית משודרת ארבע פעמים בשבוע, ונצפית בארצות הברית על ידי 1.8 מיליון צופים (בישראל אפשר לצפות בה באתר של התוכנית באינטרנט).

"הכלכלה היא נושא מרכזי בארצות הברית כבר כמה שנים", מסביר בודו. "יש הרבה חומר לדיון. הקושי שהיה לנו קודם לכן עם התחומים האלה, והוא קיים גם היום, הוא שלוקח קצת יותר זמן כדי להגיע לפואנטה בנושאים כלכליים יותר מאשר בעניינים פוליטיים ותרבותיים, שאנשים נוטים להבין בהם.

"למשל, עבדנו על סיפור פשיטת הרגל של קרן שנקראת אם-אף גלובל. זאת פשיטת הרגל הגדולה ביותר מאז זו של האחים ליהמן לפני שלוש שנים. ניהל את הקרן אדם ששמו ג'ון קורזיין, שהיה קודם לכן מושל ניו ג'רזי, וגם סנטור של מדינה זו, שלפני כן ניהל את ‘גולדמן סאקס'. זהו בחור שמרושת באופן מוזר. אנחנו מנסים להבין מה זה אומר שהאדם הזה ניהל את כל אלה, ומתאפשר לנו לעשות את זה משום שיש בסיפור הזה דמות פוליטית, שאנשים מכירים, כי הוא היה מושל וסנטור. אבל רוב הסיפורים הכלכליים מצריכים טיפול מההתחלה, וקשה לספר אותם. בטח באופן מצחיק.

אי-פי

"מעולם לא היתה ישיבת צוות שבה מישהו שאל אם הכלכלה צריכה להיות מרכזית יותר לתוכנית ומישהו אחר השיב ‘כן, זה ממש רעיון טוב'. אבל ביום יום עולים יותר נושאים כלכליים. לפני כמה שנים, כשהמצב הכלכלי לא היה כל כך רע ולא משך כל כך הרבה תשומת לב, לא טיפלנו בו. כך התוכנית עובדת. לפעמים אנחנו עוסקים במה שמעניין את הקהל, ולפעמים אנחנו מעלים נושאים שמעניינים אותנו ואנחנו צריכים למשוך את הקהל פנימה. אבל בפועל הכל בנוי על אינסטינקטים של מה נכון ומצחיק".

השיחה עם בודו מתנהלת ברצינות יתרה - בודו משיב על כל שאלה בשקט ובנימוס. האיש שניצב מאחורי הקלעים של סטיוארט, ומספק לו את בדיחותיו כבר שנים, מותיר את ההצחקות לאיש שלפני המצלמה.

האם התקשתם לסקר נושאים כלכליים יותר מאשר פוליטיים? האם האחוז האחד שנגדו מפגינים כעת, ושאולי עלול להפעיל לחץ על הערוץ המשדר אתכם, נהפך רגיש או בריון כשהחצים מופנים אליו?

"אף גוף כלכלי לא פעל בבריונות כלפינו, ואם היו עושים את זה, בקלות אפשר היה להפוך זאת לחומר קומי מצוין. נורא קל לנו להשתמש בזה. אם התכוונת לצנזורה הרי שבשום אופן לא נתקלנו בה. למזלנו הרב לא מופעל עלינו שום לחץ".

מדוע אינכם מתעסקים כמעט בכלל בנושאי חוץ, גלום בהם לא מעט חומר קומי.

"שוב, זה שיקוף של מה שמעסיק את הקהל שלנו. הוא בדרך כלל עוסק בענייני פנים, במיוחד כשאנחנו מתקרבים לשנת בחירות. נושא חוץ שנמצא בחדשות כעת הוא משבר היורו והוא נושא שקצת קשה להסביר אותו, אז אנחנו מתמקדים בענייני פנים".

דייוויד סיימון, יוצר "הסמויה" ו"טרמיי", אמר פעם שזה מושחת לתת לקהל מה שהוא רוצה. מה דעתך על זה, והאם זה שונה עם הקהל שלכם, כי הוא מצפה מראש למשהו חתרני?

"אני לא יודע אם ‘מושחת' היא המלה הנכונה, אבל זה בהחלט לא נחוץ. במקרה שלנו, לפעמים נפנה אליהם ולפעמים לא. לפעמים נעלה קטע שהוא בעינינו טוב ומצחיק אבל זה פשוט לא מה שהקהל רוצה לשמוע. חוש ההומור של אנשים נוטה להיגמר בדיוק בנקודה שצוחקים על משהו שהם מאמינים בו. אנחנו מבחינים בזה גם עם הקהל שלנו באולפן מפעם לפעם".

בשבוע שעבר, התראיין תסריטאי התוכנית שלכם דייוויד ג'אוורבאום לרגל יציאת ספרו "A Last Testament: A Memior by God". הוא נשאל מה הדבר הכי חשוב בבדיחה ב"דיילי שואו", הפוליטיקה או הצחוק. והוא השיב ש"אף אחד לא עזב את ‘הדיילי שואו' כדי לעבור לעבוד בארגון אקטיביסטי". למרות זאת ניכר, לפחות על פי האורחים בתוכנית, שהדגש הוא פוליטי.

"אפשר לומר שיש תזוזה לכיוון הזה, אף שאני מסתכל על האורחים הצפויים השבוע, והם כוללים את קלינט איסטווד, ננסי פלוסי, ביל קלינטון ואדם סנדלר. אפשר לומר שיש איזון. האם בעשר השנים האחרונות התוכנית נהפכה יותר פוליטית? כן. אבל לא באופן שדוחק החוצה דברים אחרים".

צביעות כמהות

בודו הוא בוגר אוניברסיטת ייל ובעל תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק. "קיבלו אותי כתסריטאי אף שלא היה לי שום ניסיון טלוויזיוני. כתבתי בעיתונים וביימתי קומדיות, דילגתי בין שני העולמות האלה, וחיפשתי דרך לחבר ביניהם". עבודתו כיום משלבת בין אדמיניסטרציה לצד הפן היצירתי. "אני מופקד על הקו האדיטוריאלי של התוכנית. יחד עם ג'ון אנחנו מחליטים על מה נתעכב וממה נתעלם. גם אחרים משתתפים בתהליך הזה, כמובן. אנחנו מציעים רעיונות, מחדדים בדיחות. בהמשך היום ישנן חזרות, אחר כך שלב השכתוב האחרון, ואז שוב מנסים לבדוק אם מה שאנחנו מנסים לומר באמת עובר, ואז מצלמים את התוכנית".

עורך ה"ניו יורקר" דייוויד רמניק סיכם את מהות התוכנית בכך שהיא עוסקת בצביעות. האם זו הגדרה טובה?

"זה בהחלט אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מחפשים, אבל לא הכל זה צביעות, לפעמים זה רק אבסורד. אני מודה שצביעות היא מטרה טובה - יש משהו מאוד מצחיק בלהציג אמירה אחת של אדם כנגד אמירה מנוגדת לגמרי של אותו איש. אנחנו גם חושפים תהליכים של פוליטיקה ותקשורת, אנחנו אוהבי לעשות דה-קונסטרוקציה של התקשורת. זה מצחיק לפרק דברים ולהראות אותם גם אם אין בהם צביעות או חוסר עקביות".

מי נלעג יותר, הפוליטיקאים או התקשורת?

"בערך תיקו. באתי מהתקשורת, אז הציפיות שלי ממנה גבוהות יותר. אני גם מבין את האתגרים הניצבים בפניה, ובכל זאת נראה לי שהיא אמורה לעשות עבודה טובה יותר. לעומת זאת, אין לי מושג איך זה להיות פוליטיקאי. אני לא מנסה לשחרר אותם מאשמה, אבל אולי בגלל שאין לי מושג מה תפקידם כולל, יש לי קצת יותר סימפטיה אליהם. אני לא באמת יודע אם הם יכולים לעשות עבודה טובה יותר. אני מודה שהם נוטים לאכזב אותי לעתים קרובות".

הסקרים מראים אכזבה גדולה מהנשיא אובמה, האם אתם חלק מהטרנד הזה?

"כן. הבענו אכזבה ממנו כמה וכמה פעמים. העובדה שהמצב הכלכלי כל כך גרוע היא אכזבה גדולה. הוא היה צריך לטפל בזה בצורה יותר תקיפה ולדבר על איך יעשה את זה בצורה ברורה ובהירה יותר. גם קצת קשה להבין מה הוא אומר ובמה הוא באמת מאמין".

סטיוארט נוטה לדבר על היהדות שלו ושל צוותו. איזה תפקיד יש ליהדות שלו בתוכנית?

"זה משרת את ההומור, זה הכל. זה חלק מהזהות שלו, אבל לא מבחינה דתית, כמובן. זה פשוט עוד מקור לקומדיה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו