בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עו"ד ענבר שנהב מעושרת ולא מתביישת

היא לא מתגוררת בווילה, לא מכלה ימיה בקניית מותגים, עור פניה לא ידע בוטוקס והיא לא נשואה למיליונר. אז מה לעזאזל היא עושה שם ומה חושב על כך אביה, פרופ' יהודה שנהב?

92תגובות

לפני כשבועיים התארחה עו"ד ענבר שנהב בתוכנית הבוקר של ערוץ 10, כדי לקדם את תוכנית הדוקו-ריאליטי שהיא משתתפת בה, "מעושרות". באולפן ישבו גם הדוגמנית שלי גפני והשף חיים כהן. יחד הם צפו בכמה קטעים בכיכובה. "אוכל לא צריך להיות טעים", פסקה שנהב בקטע הווידיאו, כשהיא מתבוננת בריכוז מעל כתפיה של טבחית שאת העסקתה בחנה באותו הרגע. "קודם כל מרזה, אחר כך בריא ובסוף טעים. הסיפור הזה של ‘טעים', זה מוערך יתר על המידה".

על פניהם של הנוכחים באולפן נמתחה ארשת תדהמה. כהן התפלץ. "מה זאת אומרת שלא יהיה טעים?! אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל", ספק תהה ספק הזדעזע, במיוחד לאור התשובה שקיבל, לפיה "אוכל טעים פעם בשבוע זה מספיק".

"יש לי אובססיית מראה, ויש לי אובססיית משקל", מסבירה שנהב בגילוי לב מעל קערת הסלט שהזמינה. "אני מפחדת שאני אעשה הפרעות אכילה לבת שלי, אני בהחלט שם".

איליה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את "הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

למה?

"אני הייתי ילדה מאוד מלאה, וכמה שזה נשמע מטומטם, גם עכשיו כשמחמיאים לי אני המומה. יש בי חלק תקוע שם, הילדה עם הרגליים שמתחברות. כשאני מודדת בגדים ונזכרת שאני עכשיו במידה שאני אוהבת, אז לפעמים אני עדיין מופתעת. זה נורא חשוב לי ויש לי גנטיקה איומה. זה בא בעבודה קשה ולא בקלות".

אבל אולי צריך לשחרר קצת? את מצולמת שם בהריון מתקדם.

"דווקא בהריון אסור לשחרר, כי כשמשחררים בהריון עולים 30 קילו שקשה מאוד לרדת. האובססיה כרגע היא בעיקר בעניין של בריאות וקשה לי מאוד לשחרר. אני אובססיבית. מצד שני, וזה משפט שיהיה נורא לקרוא בעיתון, אני חושבת שבאובססיביות דווקא יש הרבה יתרונות".

גם בהתחשב בגילוי הלב ובהפרעת האכילה הלא מוכחשת, ענבר שנהב, בת 34, אמא לשתי בנות ובת זוגו של היח"צן ברק רום, היא כנראה הצנועה והפרובוקטיבית פחות בין משתתפות "מעושרות", שעלתה לאוויר לפני כחודש בערוץ 10. לצד שנהב משתתפות בסדרה, שביימה אורנה בן דור וערכה כרמית אייל דאהן, גם לאה שנירר, "מלכת הפילאטיס של הרצליה פיתוח" כהגדרתה; אתי דודאי, שמתנהלת בבית אדיר ממדים צבוע לבן ושמנת; ניקול ראידמן, מפיקת אירועים ובעלת חנות מותגי יוקרה; דפנה שחר, שיוצאת לקנות בית ומתלבטת בין כמה ארמונות; וטלי סיני-ריקליס, "רקדנית של החיים", תהיה משמעותו של הביטוי אשר תהיה.

יחד הן חושפות את חייהם, המגוחכים לא פעם, של העשירים, חוגגות את היומיום הנוח, החף מטרדות רגילות, ומציגות את בני זוגן בעלי הכיסים העמוקים (המבוגרים מהן בעשרות שנים, לפחות בשניים מהמקרים). בפרק הזמן שעבר מאז החל שידורה של התוכנית הן נהפכו לכוכבות מדורי רכילות וטורי דעה, שמתחרים ביניהם בהצלפות.

"הפרומו עורר אנטגוניזם וגם הפרקים הראשונים השאירו אנשים המומים, והם נועדו לעשות באזז", מסבירה שנהב, "אנשים מרימים גבה, אבל איזו זכות יש לאנשים להרים גבה על משהו שהם בעצמם צופים בו?"

כי כצופה אתה מזועזע לפעמים, זה חסר בושה.

"אני חושבת שלאנשים פשוט קשה להסתכל על עשירים בטלוויזיה. אני חושבת שדווקא כשזה לא מתווך על ידי יח"צנים, זה מעניין ומסקרן ולאנשים קשה לאכול את זה. למה הן צריכות להתבייש?"

אולי כי יש בזה משהו שנראה חזירי, מנותק.

"כולם שואלים איך התוכנית הזאת עולה זמן כל כך קצר אחרי המחאה החברתית. גם אני לא אוהבת לשלם את הסכומים שאני משלמת על מצרכים וחינוך ואני לא אדישה למחאה החברתית, ממש לא. אבל כל השאלות האלה, חוסר הבושה, מה זה קשור אליהן? המדינה צריכה לקחת אחריות, להגדיל תקציבים ולתקן אי שוויון. אני לא מבינה מה השאלה הזאת קשורה לנשים האלה, חוץ מזה שהיא קלה ושהן מטרה קלה".

במובן מסוים אתן מזמינות את זה.

"חלק מהנשים עשו בחירה. להתחתן עם אדם עשיר זאת בחירה, והן לא מתנצלות על הבחירה הזאת. הביקורת היא ‘איך אתן לא מתביישות בזה'. אני מנסה לחשוב מהמקום הפמיניסטי, למה אם זאת הבחירה שלה והיא אומרת אותה בקול רם, למה היא צריכה להתנצל על זה?"

האם ה"מעושרות" מעוררות בכן/ם קנאה או סלידה? דברו על זה בפייסבוק

אאוטסיידרית בחגיגה

שנהב, במובן הזה, היא כמעט אאוטסיידרית בחגיגה. לא נשואה לאוליגרך או מיליארדר, ולמעשה, לא נשואה בכלל (כעו"ד המתמחה בדיני משפחה, היא תמהה על נשים שחיות ללא הסכמי ממון, ומגדירה את המצב האופטימלי לנשים בזוגיות כ"ידועים בציבור עם הסכם"); היא לא מתגוררת בווילה או מגדל, אלא בדירה שכורה במרכז תל אביב; לא מכלה ימיה בקניית מכוניות פאר, אלא תחת הניאון במשרד עורכי הדין שפתחה; מסתובבת בעור פנים שלא ידע בוטוקס וחמושה במשקפי ראייה במספר אסטרונומי.

בכלל, נדמה ששנהב מצוידת במודעות עצמית גבוהה יותר ובנטייה ביקורתית גדולה מחברותיה לתוכנית. כשהיא נשאלת על כך היא מגיבה בזהירות, "זאת הגדרה שלך. אני לא יכולה להגיד את זה על עצמי". כך או כך, בפרק החמישי שישודר ביום שני, הנטייה הזאת גורמת לה לכנות את ראידמן, אשה שמעולם לא נראתה ללא עקבי סיכה ואיפור מלא, בתואר המחמיא "פשיסטית". היא אמנם מחזיקה במשבצת הנוירוטית, אבל קשה שלא לתהות לעתים מה היא עושה שם.

אלכס ליפקין

"כל מי שמכיר אותי שואל את זה. קשה לי לענות. כאילו אני לא קשורה שם באמת, אבל אני שנה שלמה ומאוד אינטנסיבית בפרויקט הזה, וזה נהפך לחלק מהחיים שלי", היא משיבה, שולפת את הטלפון הנייד ומראה שהשיחה האחרונה שלה היתה עם דפנה שחר. "היום כבר קשה לי לענות. אבל אם היית שואלת אותי לפני שנה, אז אולי אני לא לגמרי קשורה".

אז למה את שם?

"התשובה היא שרציתי את החוויה ויצאתי להרפתקה. סיקרן אותי להיות על המסך, וסיקרנה אותי הדינמיקה עם הבנות, וזה גם היה פרויקט של אורנה (בן דור). השתתפתי בסדרה קודמת שלה, ‘בלונד', שהיתה מאוד מוצלחת ופמיניסטית בעיני ואני בוטחת באורנה. זה מה שאני עושה שם בגדול".

זה לא נועד פשוט לקדם את עצמך כעורכת דין?

"אני לא יכולה להגיד שזה לא גימיק", היא אומרת ומיד מתנערת: "גימיק זאת לא מלה טובה, אבל מובן שיש בזה גם נדבך של יחסי ציבור ושיווק. זה עבר בראשי, ברור. אני עושה לעצמי יחסי ציבור 24 שעות ביממה. אני הולכת לגן של הבת שלי וכולם יודעים מה אני עושה ואני מדברת על זה. העבודה היא חלק גדול ממי שאני. תמיד אמהות מרימות גבה כשאני אומרת את זה וזה נורא להגיד, אבל מה שמגדיר אותי הכי הרבה זאת העבודה, הקריירה, בלעדיה אני לא שמחה והיא מגדירה אותי. זה נורא, אני יודעת".

למה זה נורא כל כך?

"אני מקבלת תגובות איומות בנוגע לזה מאנשים. אבל אני באמת חושבת שהכל ביחד, כל החבילה, כולל הזוגיות והאמהות, הכל יחד עושה אותי מאושרת. אבל מה שמשפיע על מצב רוחי הכי הרבה זה הקריירה, ולהגיד שיחסי הציבור לא עברו במוחי, זה לא יהיה נכון".

אבל את שונה מאוד מיתר המשתתפות בהרבה דברים.

"זה נכון, אין לי את הגינונים שלהן. אני חיה במרכז תל אביב בדירה שכורה ולא משנה כמה היא נוחה, זו עדיין דירה שכורה. ניקול למשל לא מצליחה להבין איך לא קונים בית, אבל אני לא מוכנה לוותר על הרחובות, על האופניים שעליהם אני מרכיבה את הבת שלי. בחיים אני לא אוכל לגור במגדלים. לא חשוב לי אוטו ואני רחוקה מהן, במובן השאנל וההרמס שהן קונות ולובשות. אני מקווה שהבנות לא יהרגו אותי, אבל זאת מחמאה בעיני שאני לא דומה להן".

את יותר דומה לצופים מאשר לגיבורות הסדרה.

"במהלך התוכנית תפסתי פוזיציה ביקורתית עליהן. יש לנו ויכוחים חברתיים שבהן אני אומרת להן שהן חיות במגדלי שן ולא יודעות בכלל מה קורה. הן חיות על ענן. קשה לי להסתכל עליהן כקבוצה כי כל אחת שונה בעיני, אבל אני מבינה למה הכוונה. החיים שלי לא דומים שלהן, אבל גם המטרות שלי שונות. אני לא יודעת אם למישהי מהן יש את הדילמות שיש לי ולכל אמא קרייריסטית, בין האמהות לעבודה. אלה דילמות של הרבה מאוד נשים, שהן לא מכירות, הן פחות נמתחות מכל כיוון".

קור ודמעות

רון אלון

שנהב מתנסחת בזהירות ומדברת על הרצון בהרפתקה שהוביל אותה, אבל קשה לשכוח שמדובר באשה עם אמביציה ונטייה ברורה שלא להשאיר דבר ליד המקרה. לראיון היא מגיעה חמושה בכמה נקודות שכתבה לעצמה, התנהגות שמתאימה לדימוי הקרחון הנוירוטי שיצרה בתוכנית. מאידך, שנהב רחוקה מנוקשות, נוטה לדבר בפתיחות מעוררת השתאות על כל דבר הקשור בה ולהקדים ולהניח על פני השטח פגמים והיסטוריה משפחתית רגישה.

באחד הפרקים המתקדמים, מתועדת שיחה רגישה עם אביה על גירושי הוריה כשהיתה ילדה בת שבע. שנהב האב מעיר שלא בכדי בחרה בתו לעסוק בדיני אישות ולעגן כל פרט בחייה בחוזה. בעבורה, הוא מאבחן, מדובר בסך הכל בחוויה מתקנת. אביה הוא הסוציולוג יהודה שנהב, פרופסור באוניברסיטת תל אביב וממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. הוא, כמו אמה, התנגד להשתתפותה בתוכנית.

"המשפחה שלי, ההורים, הם לא היו בעד ואני בהחלט שומעת את דעתם", היא מספרת. "מצד שני, אבא שלי גם התנגד כשפתחתי משרד עורכי דין. הוא היה מבוהל ובדיעבד ברור שזה הוכיח את עצמו ולא רק בפן הכלכלי. חשבתי שזה מאותם הדברים שבהם אני שומעת אותו ואני מתייעצת אתו לא מעט, אבל בסופו של דבר אני לא מקבלת את דעתו. אמא שלי גם לא הסכימה להשתתף בסדרה ובאמת לא רואים אותה".

גם אבא שלך נראה מסויג מאוד בסצינה המשותפת שלכם.

"אבא שלי בא כאבא וכסבא. הוא אמר לי חד משמעית שהוא לא רוצה לבוא, אבל הוא מכבד את הבחירות שלי וסומך על האינטואיציות שלי".

את מסכימה עם ההערה שלו לגבי הבחירה שלך לעסוק בדיני משפחה?

"אני לא יודעת אם זה נכון. ידעתי מגיל 14 שאהיה עורכת דין, אבל כמו כל הדור שראה ‘פרקליטי אל-איי', חשבתי שאני אהיה עורכת דין פלילית. במהלך הלימודים ההחלטה התקבלה בצורה רנדומלית. להגיד מה היה בתת מודע, אין לי באמת מושג. אני כן יכולה להגיד שבעבודה אני ממשתמשת הרבה פעמים במעמדי כ'ילדה להורים גרושים'. הרבה פעמים אנשים לא מתגרשים בגלל הילדים. אני תמיד אומרת להם שאם עושים את זה נכון, זאת לא כזאת טראומה".

ואז אבא שלך בא ומזכיר לך משהו שהדחקת, שהפרידה היתה דווקא איומה.

"אני באמת הדחקתי את זה. אני מאמינה למה שאבא שלי מתאר, אבל אני לא זוכרת את זה. אני לא ראיתי את אבא שלי שנה, כשהם נפרדו. אבא שלי עשה דוקטורט בארצות הברית וכשהייתי בכיתה ב' ההורים שלי נפרדו וחזרנו לארץ, כך שבין גיל שבע לשמונה לא ראיתי אותו. מצד שני, בגיל 16 נסענו, אחותי ואני, לאבא שלי לשנת שבתון בוויסקונסין, ואמא שלי נשארה בארץ בנהריה. אמא שלי לא ראתה אותנו שנה. היום כאמא זה נשמע לי הזוי. מה פתאום לא להתראות שנה".

ומה אמא שלך אומרת?

"היא אומרת שזה היה אחרת אז. המחירים היו יקרים וזה לא היה עניין קל כמו היום. היום היא אומרת שהיא לא מבינה איך זה היה יכול להיות, אבל גם אבא שלי עשה אותו דבר. ארצות הברית זה לא החלל והתשובה לא קשורה לכסף, לא ישכנעו אותי".

אז מה התשובה?

"התשובה שונה לכל אחד מהם. אבא שלי בדיוק התגרש כשנפרדנו לשנה, ואמא שלי, בפרידה שלנו, היתה כבר שוב במערכת יחסים והיו לה שתי בנות צעירות שהיה צריך לטפל בהן. התשובה היא, בעיני, שהיה לכל אחד מהם איזה חסם. היום כשאני מסתכלת על זה אני יכולה להאמין שהנורמות היו שונות והעולם היה נראה גדול יותר, אבל התשובה אני חושבת היתה רגשית. אולי הם היו צריכים את הניתוק".

את נשמעת מאוד קרה כשאת מדברת על זה.

"אני מסתכלת על זה בצורה קרה", היא אומרת, למרות שעיניה מתכסות מיד בדוק דמעות שהיא מודעת לו. "שוחחתי על זה עם אחותי לא פעם ולא שלוש, וגם עם פסיכולוגים. אני בעיקר מאוד אוהבת את ההורים שלי. סלחתי על המון דברים. כאמא אני גם יכולה להעריך מאוד את מה שהם נותנים לבנות, לא במובן הטיפולי אלא בערך המוסף שהם מביאים לחיים של הבנות שלי. סלחתי על מה שהיה, כי שנים לא סלחתי והבנתי שזה לא משרת אותי. טיפלתי בעצמי. היו שנים מאוד קשות".

היה לך פשוט עם החשיפה האישית הזאת בתוכנית?

"זה מאבק שלי עם עצמי. רציתי את זה, לא ניתמם, אף אחד לא הכריח אותי, אני מודעת למעשי ורציתי בזה. אני חושבת שלעומת יתר הנשים, היה לי יותר קשה להיחשף. רואים את זה על המסך, הן הרבה יותר מוחצנות ממני, למרות שאני גם אדם מוחצן. ילדתי את רז (בתה התינוקת) לפני שלושה וחצי חודשים, תוך כדי צילומים, והיתה שם מצלמה. זאת חשיפה אדירה. לא רואים את הלידה במובן הפיסי, אבל זה אינטימי. להכניס מצלמה לחדר לידה כמה דקות אחרי שילדתי, זה בעיני מאוד אינטימי. עכשיו זה נראה לי יותר מוזר משזה היה נראה לי באותה העת".

היית מוותרת על זה בדיעבד?

"לא. על כלום. הייתי עושה בדיוק אותו דבר אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב". *

איפור ושיער: סמדר חזן; סטיילינג: עופר רן; ז'קט: dust, חולצה: camerino collected by Dorit Kaplan, מכנסיים: אוסף פרטי

בלי פן, בלי פאן

ענבר שנהב היא השקולה והעצמאית מבין כל המשתתפות בסדרה. זה נחמד מאוד בשבילה, אבל משעמם בשבילנו

מורן שריר

ענבר שנהב היא דמות חריגה בין הבנות המפונקות של "מעושרות" ואת זה מסגיר לפני הכל השיער שלה. אף אשת חברה שמכבדת את עצמה לא מסתובבת עם תלתלים על הראש. התחנה הראשונה בדרך למצוא בעל עשיר עוברת באחד ממנועי הפן התעשיתיים של כיכר המדינה.

אבל ענבר שנהב לא יצאה לחפש בעל עשיר וחיים קלים. אם הסטריאוטיפ של "מעושרות" הוא אלפיונאיות ריקניות שמגיעות לאורגזמה ממותגי יוקרה, אז שנהב לא עומדת בסטריאוטיפ. היא לא נהנתנית כמו האחרות והיא לא מסתמכת על גבר עשיר שיגשים לה את הפנטסיה. שנהב עוברת בסדרה כעורכת דין קשוחה ועצמאית שמתגאה בעבודה הקשה שלה ובהישגים המקצועיים. יש לה סדרי עדיפויות שונים מאלה של הנשים האחרות בסדרה. היא לא מנפנפת בכסף ונדמה, גם בלי לברר את היתרה שלה, שיש גם פחות כסף לנפנף בו.

מהבחינה הזאת היא מקבילה לדפנה שחר. שנהב ושחר הן שתי הצעירות של הסדרה (ניקול אמנם בת 24 אבל נראית ומתנהגת כמו בת 46). שתיהן עורכות דין בהכשרתן ונראה שחוג הסילון עוד לא לגמרי השחית אותן. אבל בזמן ששחר נראית כמי שמחפשת את הפנטסיה הכפר שמריהואית על גבר עשיר שיחזיק אותה בבית יקר עם כלבלב של שאנל, שנהב פונה לכיוון אחר. דפנה מנסה ללמוד מלאה שנירר הוותיקה את סודות המקצוע ושנהב מתפרנסת בזכות עצמה. יותר מהכל היא נראית מרוצה מהקריירה שלה.

זה נשמע מרשים, זה נשמע מעורר הערכה אבל זה לא נעים לצפייה. "מעושרות" היא סדרה נהנתנית ושמחה. כשגיבורת הסדרה לאה שנירר טבעה את המושג "פאן פאן פאן", היא דיברה על החיים שלה אבל למעשה קבעה את הטון לסדרה כולה. החיים של עו"ד שנהב לא נראים פאן. בפרק הראשון, בסצינה שלמעשה הציגה את דמותה של שנהב, אסרה עורכת הדין על הטבחית המשפחתית להכין אוכל טעים, כי טעים זה בהכרח משמין. ענבר שנהב היא דמות בעייתית לא משום שהיא עובדת קשה בשביל האוכל של הילדים שלה אלא, כי כשהאוכל כבר מונח על השולחן הוא תפל כמו השולחן עצמו.

הסירוב שלה ליהנות מאוכל טעים הוא דוגמה אחת מייצגת לרוח משביתת השמחות שנושבת מהדמות שלה. השליליות שלה לא נעימה לעין וחורגת מהקו של התוכנית. הגיבורות האחרות, בין שזו אלקסיס המרושעת (שנירר) או קריסטל טובת הלב והמקסימה (טלי סיני-ריקליס), יודעות ליהנות מהחיים ולבזבז בחוסר תבונה מעורר השתאות את הכסף שהגברים שלהן הרוויחו. שנהב גם עובדת קשה בשביל הכסף שלה וגם לא יודעת להוציא אותו כמו שצריך. על הדרך היא גם מרבה להתלונן, להתנשא ולקטר. לא בשביל זה אנחנו רואים "מעושרות". בשביל זה יש סרטים דוקומנטריים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו