בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנשים שעומדים מאחורי הטלוויזיה שלכם

בניגוד לקולנוע, בטלוויזיה האיש המרכזי הוא המנהל־יוצר. וירג’יניה ווסגימורוקיאן, שסדרתה תשודר בישראל מהערב, בשיחה על ההשפעה של “אימפריית הפשע”, והביקורת של יוצר “הסמויה” על הוליווד

2תגובות

הכיסא היחיד באתר הצילומים של סדרת טלוויזיה, שלא כתוב עליו שם בעל התפקיד שהוא שייך לו, הוא זה של הבמאי. שלא כמו בקולנוע, את התפקיד הזה בטלוויזיה ממלאים כמה אנשים מתחלפים, ואילו התפקיד החשוב בהפקה טלוויזיונית הוא זה של השואוראנר ‏(showrunner) מנהל־יוצר; כמוהו כאוטר הצרפתי. יוצרת התעודה הצרפתייה וירג’יניה ווסגימורוקיאן יצרה, עם שותפה אנתוני דובֶה, את הסדרה “יוצרי הסדרות נחשפים”, שבה היא משוחחת עם כמה וכמה מהמנהלים־יוצרים האלה של סדרות הטלוויזיה האמריקאיות המובילות בשנים האחרונות.


הסדרה של ווסגימורוקיאן, שתשודר מהיום ביס דוקו, כוללת בעונתה הראשונה 12 פרקים, שכל אחד מהם בן חצי שעה ומוקדש למנהל סדרה אחרת; כולן שייכות למה שזכה לכינוי “תור הזהב של הטלוויזיה”. על “דקסטר” ‏(הראשון בסדרה‏) מדבר קלייד פיליפס; על “דם אמיתי”, וקצת גם על סדרתו הקודמת “עמוק באדמה”, מדבר אלן בול; דייוויד סיימון מתראיין על “הסמויה”; דייוויד שור על “האוס”; האחים טוד וגלן קסלר וחברם דניאל זלמן מתראיינים על “דמג’ס”; מרדית סטהיים על “פשע מן העבר”, וינס גיליגן על “שובר שורות”, שון רייאן על “המגן”, רונלד ד’ מור על “בטלסטאר גלקטיקה” ועוד. בעונה הבאה אמור להשתתף בין השאר דייוויד צ’ייס מ”הסופרנוס”.


בראיון טלפוני מספרת ווסגימורוקיאן: “הפרויקט החל כאשר פנו אלי ואל אנתוני מערוץ הכבלים הצרפתי אוראנז’ סינמקס. הם ביקשו לעשות משהו על טלוויזיה אמריקאית. אנחנו הצענו את הזווית של מנהלי־יוצרי הסדרה. התעקשנו שהראיונות אתם לא ייעשו במסגרת יחצנית, שכל ראיון יימשך לפחות שעה ורצוי שעה וחצי, שידברו ישירות למצלמה, שהפרקים לא ידמו בסגנונם לסרטי קידום על עשיית סדרה בנוסח Making of. כמו כן התעקשנו שלא לדבר עם היוצרים באתר הצילומים.


“מכל שואוראנר ביקשנו שיבחר בעצמו את שאר המרואיינים לפרק על אודותיו, מרואיינים שלדעתו חשובים לתהליך היצירה”, ממשיכה ווסגימורוקיאן. “כך מקבלים עוד נדבך על העשייה שלו. דייוויד שור, השואוראנר של ‘האוס’, שם דגש חשוב ביותר על הכתיבה; מן הסתם הוא הציע שנראיין עוד תסריטאים. וינס גיליגן מתייחס לכל הסדרה באופן קולנועי ודואג לכל אספקט של היצירה; המרואיינים שהוא ביקש לצרף היו מגוונים יותר. כל שואוראנר בחר מה שנראה לו מהותי להצלחת התוכנית שלו”.


להתחרות בגופות


ההחלטה להתמקד ביוצרים האלה מתבקשת, במיוחד משום שבשנים האחרונות התחזק מעמדם. באתר ה”הוליווד ריפורטר” ציינו את 2011 כשנת השואוראנר. זאת בעקבות השערורייה שהפכה את צ’אק לורי, יוצר ומנהל “שני גברים וחצי”, לשם מוכר, ולהבדיל, בעקבות המאבק הכספי שניהל מתיו ויינר נגד ערוץ אי־אם־סי בעניין העונה החמישית של “מד מן”.


הסדרה הצרפתית על היוצרים־מנהלים האלה לא יכלה לבוא בעיתוי נכון יותר. “מעמד השואוראנר התחזק מאוד”, מסכימה היוצרת, “אבל קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו זה קרה. השואוראנרים היו חלוקים בינם לבין עצמם על עניין זה. לפי גרסה אחת, זה קרה כאשר מנכ”ל רשת אן־בי־סי רצה לקצץ בהוצאות, ובמקום שיהיה אדם אחד בתפקיד המפיק בנוסף ליוצר, הוא החליט לחבר בין שתי הפונקציות. כך קרה שהשואוראנרס קיבלו לידם גם את התקציבים. כעת, בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית יש רשימה שיכולה להגיע לשבעה מפיקים בכירים ‏(חלקם ממונים על תקציבים וחלקם מקבלים את השם הזה כתואר כבוד, ר”ק‏), והריבוי דווקא מייחד את איש המפתח שמקבל את כל ההחלטות, השואוראנר. בקולנוע - מדיום ויזואלי מאוד - הבמאים הם הקובעים, ואילו בטלוויזיה - מדיום הרבה יותר סיפורי - הקובע או הקובעת הם התסריטאים”.


האנשים המחזיקים בתפקיד השואוראנר מנהלים את הסדרה משלב התסריט ועד לביצוע, מהפן היצירתי ועד כל פרטי התקציב. הם המפיקים הבכירים ולהם המלה האחרונה על כל מרכיב בסדרה - מהכתיבה דרך הבימוי ועד לתלבושות ולמוסיקה. הם מכונים “בעלי המקף” משום שתפקידם הוא שילוב של תסריטאים־מפיקים, הדורש כישורים ניהוליים ויצירתיים. ב”לוס אנג’לס טיימס” הגדירו אותם כ”שילוב מסקרן של אמנים עם כוכבים בעיניים ומנהלים קפדניים שלא עושים הנחות... זאת אחת העבודות התובעניות והמוזרות בעולם הבידור, המצריכה שילוב של שתי אונות המוח”.


רבים מהם הם היוצרים המקוריים של הסדרה, הקול והחזון שלה. אלה השואוראנרס מזן האוטר ‏(שונדה ריימס מ”האנטומיה של גריי” היא אחת מהן, כזה הוא גם סת מקפרלן מ”איש משפחה”‏); אחרים הם בגדר “אנשי מסע” - הם מצטרפים לסדרה שכבר מצליחה. לפעמים מביאים אותם כדי להציל אותה או להחיותה, לפעמים הסיבה היא משום שהסדרה משודרת שנים ארוכות ורוצים לגוון. השינויים בתפקיד זה ב”משפחת סימפסון” לא השפיעו עליה, ולעומת זאת עזיבתו של ארון סורקין, השואוראנר של “הבית הלבן”, ניכרה עד מאוד.


“בסדרה התיעודית שלנו רצינו לספר משהו חדש ושונה בכל פרק”, אומרת ווסגימורוקיאן. “לכן כדאי להתייחס לסדרה כאל יצירה שהיא מקשה אחת, כך בנינו אותה. אי אפשר בחצי שעה של תעודה לטפל בכל ההיבטים של המקצוע והתהליך היצירתי של השואוראנר, אז עסקנו בצדדים שונים של העבודה בכל אחד מהפרקים, לצד הטיפול הישיר בסדרה. יש צופים שיצפו רק בפרק העוסק בסדרה שהם אוהבים, אבל אם מה שמעניין אותך זה עשייה טלוויזיונית, או התפתחות הז’אנר, אז צריך לצפות בסדרה כולה, כי היא מאפשרת הצצה לעבודה הרבה והמאומצת שבעשיית תוכנית טלוויזיה טובה”.


הטיפול אכן נקודתי וכללי - על הסדרה ועל עשייה בכלל. כך למשל שור, יוצר “האוס”, אומר בפרק עליו: “צריך לעשות תוכנית שאתה תרצה לצפות בה. אם תעשה תוכנית כדי לרַצות את הצופים, לא ייצא מזה כלום”; “חייב להיות קול לסדרה וזה חייב להיות הקול שלך” ‏(“איש לא משנה מלה בתסריט מבלי לדבר אתי”, הוא אומר בלי להתנצל‏); ו”העיקר הוא הסיפור, כל השאר משרת את הסיפור”.


קייטי ג’ייקובס, שותפתו להפקה, אומרת באותו הפרק כי “דייוויד הוא האוס”. שור מודה כי שמח לגלות שהגישה המיזנתרופית שלו לעולם “מקובלת מבחינה אוניברסלית”.


לחובבי הסדרה עצמה הוא אומר דברים כמו “ידענו שהאוס יצטרך להשתגע, והאוס וקאדי היו צריכים להיות זוג”, ושהוא “מת על הקשר ביניהם, אבל לא רוצה להיזכר בזכותו”.


הצצה לאמריקנה


בפרק המוקדש לשלושת המנהלים־יוצרים של “דמג’ס”, גלן קסלר, טוד קסלר ודניאל זלמן, הם מספרים שרצו לבנות סדרה סביב אשה שיהיה לה כוח כמו זה שהיה לטוני סופרנו. הם קראו במחקר שהתפרסם ב”ניו יורק טיימס” ‏(שלפי הסדרה משמש מקור להרבה סדרות‏), ששתי הקבוצות שהשיגו את ההישגים הכי גבוהים בתחומי המניפולציה, האכזריות, הפראנויה וחוסר הביטחון היו פסיכופתים בבתי כלא - ומנהלים של תאגידים. “משם בין היתר הגענו להבנה שבן אדם נורמלי לא יכול להצליח באמת”, אומרים השלושה, שמכונים בראשי התיבות שלהם, קי־זי־קי. “קשה למשוך תשומת לב לתוכנית שלנו, הצופים לא רוצים לעבוד כל כך קשה. צריך להתחרות בגופות, בכל סדרות הנוסחה המסתוריות”. השחקן טייט דונובן אומר בפרק על “דמג’ס” כי “זה כמו תשבץ ‘ניו יורק טיימס’ של סדרות הטלוויזיה”. על עבודתם המשותפת הם אומרים: “כשואוראנרס אנחנו יותר שיתופיים... עוד לא נוצרה חלוקת עבודה. כולם עושים הכל”.


דייוויד סיימון, יוצר “הסמויה”, אומר בפרק על אודותיו כי “הוליווד טועה לגמרי בייצוג של עוני ובייצוג של גזע. כי הם לא מכירים דבר מעבר למערב אל־אי”. מייק סמית, השחקן שגילם את באבלס בסדרה, מספר על תשומת הלב לפרטים וההקשבה לשחקנים של סיימון. בזמן צילום הסדרה הדמות שלו זרקה בדל של סיגריה לכביש; אחד הנרקומנים האמיתיים שהתגודדו סביב אתר הצילומים אמר לסמית כי לעולם לא היו זורקים בדל, כי היו עושים בו שימוש אחר כך. הוא סיפר זאת לסיימון וזה צילם את הסצינה מחדש. עד כדי כך היה לו חשוב לדייק בכל פרט. המוטו שלו, והסיבה לעשיית הסדרה “טרמיי”, מסביר סיימון, הוא “לעולם אל תספר אותו הסיפור פעמיים”.


את הדברים האלה ורבים אחרים קיבצו ווסגימורוקיאן ודובה במשך שנתיים. “לכל המרואיינים לוח זמנים וסדר יום מטורף”, היא מסבירה. הסדרה מתחילה בכותרות פתיחה של נסיעה בכביש; חלק מהשלטים בצדדים מציינים את שמות הסדרות. “הם מזכירים מין מסע, כי לרבים בצרפת תוכניות הטלוויזיה האלה הן לא רק סיפור, אלא גם הצצה לארצות הברית. דרכן הם מכירים אותה”, אומרת ווסגימורוקיאן על הסדרה, שעוד לא נקנתה לשידור בארצות הברית בגלל ענייני זכויות יוצרים ואישורים של כל אחד ואחד ממשתתפיה.


האם יש לטלוויזיה אמריקאית תפקיד גדול בצרפת?


“עצום! כמו בכל אירופה, אלא שעוד יותר אצלנו. אנחנו המדינה היחידה באירופה שכל התוכניות המובילות בטבלת הצפייה שלה הן אמריקאיות. בגרמניה ובאנגליה מובילות תוכניות מקומיות. גם אצלנו אהבו את הגרסה המקומית לפורמט של ‘טופ שף’, אך הסדרות הכי נצפות בצרפת לפי סדר יורד הן ‘סי־אס־איי’ ‏(בצרפתית Le experts‏), אחר כך ‘המנטליסט’, ‘קאסל’ ו’עקרות בית נואשות’.


“הרוב צופה בהן, אבל לא בתשוקה כמו המיעוט שצופים בסדרות הכבלים ‏(שלרובן מוקדש פרק בסדרה התיעודית, ר”ק‏). מעריצי סדרות הכבלים הם קהל נישה, אבל כמו שאומר שון ריאן על ‘המגן’, מדובר בקהל נאמן. ‘צפו בנו אולי רק שלושה מיליון אנשים בארצות הברית’, הוא אומר שם, ‘אך מתוך השלושה מיליון האלה, כולם חשבו שהיא הסדרה הכי טובה והיו מלאי תשוקה בקשר אליה’.


“בכל מסיבה או מפגש חברתי, חלק גדול מהזמן ידברו על תוכניות טלוויזיה אמריקאיות”, ממשיכה ומספרת ווסגימורוקיאן. “כשהנושא עולה, אנשים מתרגשים מאוד. ההעדפה שלך של התוכנית כמעט מגדירה מי אתה. בחרתי תוכניות שמעניינות אותי ואת אנתוני, שהן מהפכניות ומייצגות משהו, שהוסיפו לז’אנר. נכון שמדובר בעיקר בתוכניות כבלים, אף על פי שיש בסדרה התיעודית גם סדרות רשת גדולות ‏(‘אבודים’, ‘האוס’, ‘פשע מן העבר’‏). אלה אמנם סדרות המדברות אל חתך מסוים של האוכלוסייה, אבל אם הייתי משלבת בסדרת התעודה הרבה סדרות כמו ‘פשע מן העבר’, שיש להן קהל צופים גדול כאן, כמו בארצות הברית, היתה מתקבלת תחושה של חזרתיות מתישה”.


אם היית עושה סדרה על שואוראנרס בעבר ‏(או מקביליהם‏), במי היית בוחרת?


“את זה של ‘אני אוהבת את לוסי’. צפיתי בה כילדה וגם בשידורים חוזרים בזמן הלימודים באוניברסיטה בארצות הברית; ‘הזוג המוזר’; ואולי זה יפתיע אותך, אבל גם ‘צ’יפס’ ‏(סדרת אקשן על שני שוטרים רכובי אופניים ששודרה בסוף שנות ה–70 עד תחילת שנות ה–80; ר”ק‏). היא אולי לא סדרה כזאת טובה, אבל כשהייתי ילדה בת שש או שבע היא היתה משמעותית מאוד בשבילי.


“בסדרה התיעודית גם רואים איזו משמעות היו לסדרות וסרטים בחיים של מנהלי הסדרות. קודם כל, חלקם סיפרו, שהם גרמו להם לחלום ושימשו להם השראה. טרי וינטר, יוצר ומנהל הסדרה ‘אימפריית הפשע’, דיבר על ‘שלושת הסטוג’ס’ ועל האחים מארקס. הוא גדל בבית עם אם חד־הורית, שעבדה בשלוש עבודות שונות, אז הוא בילה הרבה מאוד זמן מול הטלוויזיה וצפה בהם. ב’אימפריית הפשע’ ממש אפשר למצוא אלמנטים של הסטוג’ס”.


לדבריה, היו לה שתי הנחות יסוד שבסדרה התברר שהן נכונות: האחת היא שכדי שתוכנית תהיה טובה היא צריכה לבוא מתוך חייו של השואוראנר. אם זה לא קשור איכשהו לחיים שלו, זאת לא תהיה תוכנית טובה. “שון רייאן, למשל, סיפר שכאשר נולדה בתו, הוא היה עסוק בשאלה מה יהיה מוכן לעשות כדי להגן עליה. בדיוק באותו זמן היו מהומות בלוס אנג’לס, וראו שוטרים שעושים כל מיני דברים מנוגדים לחוק, והוא תהה אם בתור אב הוא ירצה שוטרים כאלה בסביבתו. לקרלטון קיוז, השואוראנר של ‘אבודים’, יש אובססיה בקשר לגאולה ושאלות על איך אפשר לשנות את החיים שלך, וזה ניכר בסדרה שלו.


“ההנחה השנייה שלי היתה שתור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית קשור לפיגועים ב–11 בספטמבר, לפני עשר שנים. האירועים ההם כל כך זיעזעו את המדינה, והכותבים ביטאו את השינוי שחל בה במדיום הזה. רונלד ד’ מור, היוצר והשואוראנר של ‘בטלסטאר גלקטיקה’, אומר שזאת הסיבה היחידה כמעט שעשה את הסדרה. דרך הפריזמה הזאת - מה שחור ומה לבן; מהו טוב ורע; איך אני מרגיש בקשר לעולם, לאהבה, ליחסים, לעתיד - כל זה מעסיק את היוצרים והמנהלים האלה, וכל זה בא לידי ביטוי בסדרות שלהם”.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו