חרדים רוקדים

שנתיים חיכו יוחאי חדד ואייל סלע לתעד בית ספר למחול לגברים חרדים ודתיים הפועל בירושלים. האם התמונה שעולה מ"לא תרקוד", סרטם שישודר הערב בערוץ 2, נאמנה לקשיים החברתיים שאתם מתמודדים המשתתפים בסרט?

גילי איזיקוביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי איזיקוביץ

בסדרה "חיים אחרים", ששודרה לפני כשנה בערוץ 2, גילם עוז זהבי צעיר דתי, הלומד במסגרת תורנית, שנקרע בין העולם המוכר לו לעולם המחול. הוא נמשך לביטוי הפיסי, שמודחק לרוב בחברה הדתית ומסכן הכל כדי להיהפך לרקדן. הניגוד בין שני העולמות נראה כה חד, שנדמה כי רוב צופי הסדרה חשו שהעלילה הדרמטית לא היתה יכולה להתרחש מעבר לדמיונו של היוצר.

הערב ב-23:00 ישודר בערוץ 2 "לא תרקוד", הסרט התיעודי שהוא גרסת המציאות של הסדרה. על הבמה מצטופפת חבורה של בעלי כיפות, זקנים וציציות מתנופפות, והם רוקדים. רוקדים כאילו חייהם תלויים בכך. נדמה שכלי הביטוי הזה, הזר כל כך לרקע החברתי שלהם, הוא צורך קיומי. כמו גיבור סדרת הדרמה, הם מנסים להכיל הכל: דת, מצוות, מחול ואמנות - נאלצים להיאבק כדי להישאר במחנה ומשלמים על כך מחיר. מפתיע לגלות עד כמה הבדיה והמציאות שלובים זה בזה.

"הרעיון לסרט עלה כשערכתי את התחקיר ל'חיים אחרים'", מספר יוחאי חדד, שביים את הסרט עם אייל סלע. "ניסיתי להגיע לכל רקדן דתי שרקד בצורה רצינית. הגעתי לבית ספר למחול לגברים דתיים בירושלים, ואף אחד מהם לא הסכים לשתף אתי פעולה".

ליודעי דבר

"לא תרקוד" הוא תיעוד סוף השנה השלישית והאחרונה בבית ספר למחול "כל עצמותי תאמרנה", מיזם יוצא דופן שבו לומדים גברים דתיים וחרדים לאומיים בלבד. הקמת בית הספר, שבו תוכנית לימודים תלת שנתית, היתה פרי יוזמה של תלמידים שביקשו לעצמם מסגרת ומצאו מורה - רונן יצחקי. בשנתיים הראשונות דבר קיומו של בית הספר נשמר כמעט בסוד, בשל רגישות הנושא.

חדד, סטודנט דתי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, שזהו סרטו הראשון, נאלץ להמתין שנתיים עד לסיום השנה השלישית של המחזור הראשון בבית הספר. באותה תקופה חיבר המפיק צפריר קוחנובסקי בינו ובין הבמאי ואיש הטלוויזיה אייל סלע ("אולי הפעם", "נשות הטייסים", "היפה והחנון 2"). נראה שהרגישות, שמאפיינת גם את הסרט, היתה כורח המציאות - והתוצאה היא סרט אינטימי מאוד.

נדמה שהסרט כלל לא עוסק במחול, אלא בהליכה נגד התלם למען חלום. בהתאם, יוצרי הסרט מביטים בגיבוריהם באהדה. הם מתמקדים בשלושה תלמידים: אהוד יהודה שגב, שמתמודד באמצעות המחול עם טראומה מתקופת הצבא; אלון בן יעקב מההתנחלות קדומים, שאומר להוריו שהוא עובד את אלוהים דרך מחול; והרב חנניה שוורץ שמנסה להסביר, לעצמו ולאחרים, את הדחף שהוא מרגיש לרקוד. כל אחד מהם - דמויות שונות מאוד מאלה שנראות בדרך כלל בטלוויזיה - מספק רגעים כנים וחושפניים.

"הם משתייכים לקהילה עם תפישה ברורה של החיים", מסביר סלע. "פתאום מגיעים אנשים שרוצים לעשות אחרת, להתבטא אחרת ולחזק את עצמם אחרת מבחינה אמונית. יש פה משהו שובר גבולות ונדרשים המון אומץ ותעוזה. הם עושים משהו חדש דווקא מתוך המקום שכל כך מגדיר אותם והקהילה שמגבילה. זו מהות הסיפור".

חדד: "אומרים שמי שחוללו את המהפכות הכי גדולות ביהדות, הם אלה שנשארו בפנים. אני לא חושב שגיבורי הסרט רואים את עצמם כפורצי גבולות, אלא כמרחיביהם. המאמץ שלהם להישאר בפנים ניכר, למרות הדברים הנועזים שהם עושים".

התחושה היא שהם לא רואים את עצמם כנועזים כל כך.

חדד: "זה מסוג המקרים שבהם לא חשוב מה אתה חושב על עצמך, אלא מה חושבים עליך".

נדמה שאת התחושה הזאת חש חדד על בשרו. בנעוריו כתב שירה ולכן סולק מהישיבה התיכונית שלמד בה. "אני כותב שירה וזה מגדיר זהות מבחינתי. הייתי מוכן לשלם מחיר", הוא אומר. "לסרט חיפשתי אנשים שבשבילם הריקוד הוא כזה, אנשים שעזבו מסגרות תורניות בשביל הריקוד".

רגע שביר

סלע שם דגש על היחס של המשפחה לרקדנים הדתיים. בסצינה מרכזית בסרט מצולמת הופעה של התלמידים מול בני משפחה. אלה מבקשים להבין את האובססיה שפיתחו הבנים והאחים לתחום. בסיום הסרט מתועד רגע אופטימי (ומפתיע) ובו בני משפחה צופים בהופעה רשמית של התלמידים וניכר כי הם מבינים מה מניע אותם.

הסרט מסתיים בתחושת זיכוך. הגבולות באמת התרחבו כך?

חדד: "זו באמת השאלה. היה שלב שבו הם נחשפו לתקשורת ומיד חטפו. הם יודעים עד כמה הנושא רגיש. ביהדות קל מאוד לנתק. כשמשהו לא עובד, מנתקים אותו. זה חשש גדול והם מבינים את זה".

סלע: "זה גם עניין אבולוציוני. זה מתהווה כרגע ועדיין שביר. יכול להיות שהתופעה תיגמר ויכול להיות שהיא רק נוצרת. אי אפשר להגיד שעכשיו זה תם ונשלם והתנועה נהפכת לחלק מהיהדות, אבל אולי זו תחילתה של מגמה".

ובכל זאת, סצינת הסיום של הסרט היא קתרזיס. מתבקש לתהות אם הוא משקף מציאות.

"יש סיפור על גר שמגיע לרב ומבקש ממנו ללמד אותו את כל התורה על רגל אחת", אומר חדד. "הרב אומר לו ‘מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', והפרשנות הדתית אומרת שהכוונה היא ‘ואהבת לרעך כמוך, ואידך זיל גמור', כלומר כל השאר תלמד לבד. זה מה שקורה גם כאן. רצינו להביא חיבור ראשוני של המשפחה לדבר, שהמעגל הראשון יבין למה הם אוהבים בכלל את הדבר הזה ומכאן הדברים נפתחים. אנחנו לא במעקב אחריהם. השלב הראשון נגמר ועכשיו צריך לבוא ולראות מה יהיה. זה לא שונה מהמקום שבו הם נמצאים במציאות".

רקדני בית ספר "כל צמותי תאמרנה" בהופעה. רגעים כניםצילום: תומר אפלבאום
יוחאי חדד (מימין) ואייל סלע. מבט אוהדצילום: תצלום: אמיל סלמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ