בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוסחה מנצחת: ראיון עם סטיבן למברט

היוצר של פורמטים כמו "אמא מחליפה" סבור שסדרות דוקו-ריאליטי לא נופלות מסרטים תיעודיים בתובנות על התרבות ומגלה איזו סדרה אהובה עליו כעת

תגובות

ב-2009, לקראת חג המולד, קיבל סטיבן למברט, המפיק והיוצר הבריטי של פורמטים דוקו-בידוריים מצליחים כמו "אמא מחליפה" ו"המיליונר הסודי", מתנה גדולה ומפתיעה. "התקשרו אלי מרשת סי-בי-אס, הרשת הכי מצליחה בארצות הברית, ואמרו לי שנמצאה משבצת שידור לפורמט החדש שלנו 'Undercover Boss'", הוא מספר בשיחת טלפון מאנגליה. "בחצי חיוך הם הוסיפו: ‘אגב, יכול להיות שתופתע. התוכנית תשודר מיד אחרי הסופרבול'". העיבוד האמריקאי של תוכניתו (ששודרה בהצלחה מ-2009 בערוץ 4 הבריטי), ישודר אפוא במשבצת הנצפית ביותר בטלוויזיה האמריקאית, מיד אחרי שידור משחק הפוטבול המכריע, אירוע שמושך אליו עשרות מיליוני צופים.

ההתרגשות מהבשורה עדיין ניכרת בקולו של למברט. "באותה שנה הרגשתי שחג המולד הקדים. פשוט לא האמנתי למשמע אוזני", הוא נזכר. "אמרתי לבכירים של סי-בי-אס, ‘אני מקווה שאתם לא מצפים מאתנו להצליח יותר מהתוכנית המשודרת לפנינו'". אמנם להשתוות מבחינת הרייטינג לשידור הסופרבול זו ציפייה מוגזמת, אבל תוכניתו של למברט הגיעה להישג מרשים ומפתיע בקטגוריה שלה: 40 מיליון איש צפו בפרק הראשון של הסדרה. שתי עונות שלה כבר שודרו בארצות הברית, היא נהפכה לתוכנית החדשה הפופולרית ביותר של עונת השידורים 2009-2010 וכבר ידוע שתהיה לה עונה שלישית. הפורמט, שבמסגרתו משתלב בכל פעם מנהל של חברה או ארגון בין עובדיו הזוטרים מבלי שאלה יידעו שזה הוא, נקנה בישראל לשידור בערוץ 2 בזכיינית רשת.

למברט, שיבוא לישראל בתחילת השבוע הבא לכנס איגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה החמישי, הוזמן לדבר על סוג התוכניות שהוא מתמחה בהן בעשר השנים האחרונות, שאותן הוא מגדיר כ"דוקומנטריים עם פורמט". "הרקע שלי הוא בעשייה תיעודית. עבדתי במחלקת התעודה של בי-בי-סי במשך 16 שנים, מ-1983, לפני שנהפכתי למפיק עצמאי", הוא מספר. כחלק מעבודתו ביקר בישראל כשעשה סרט על האינתיפאדה הראשונה. "אחר כך, כעצמאי, ניסיתי לשלב בין הכישורים שלי כיוצר תעודה לאמצעים מסחריים יותר. יצרתי תוכניות שאפשר לשכפל להן מאות פרקים, ואפשר לעבד גרסאות שלהן בכל העולם".

ב-2008 השיק למברט חברת הפקה עצמאית שמשרדיה ממוקמים בלונדון ובלוס אנג'לס, והיא יוצרת פורמטים של תוכניות ללא תסריט לשוק האמריקאי והבריטי. מגזין "ברודקאסט" של תעשיית הטלוויזיה דירג השנה את החברה העצמאית שלו במקום הראשון בגודלה ובהכנסותיה. קודם לכן עמד בראש חברת המדיה RDF ולפני כן, כאמור, בבי-בי-סי.

הפורמטים שלו כוללים את "המתחזים" (ששודרה כאן בערוץ 8), שבה לוקחים אדם ממקצוע אחד ומכשירים אותו למקצוע שונה לגמרי, ואחר כך צוות של שופטים צריך לנחש אם הוא המתחזה או בעל המקצוע האמיתי. "אמא מחליפה" הוא פורמט מצליח נוסף שלו, שגרסאות שלו שודרו בכ-120 מדינות (הגרסה הישראלית שודרה אצל זכיינית ערוץ 2, קשת). בין הפורמטים האחרים שלו שלא זכו לעיבוד ישראלי: "שלושה במיטה אחת", "ארבעה במיטה אחת", "סנדקית העבודות", ו"שכנך". התוכניות זכו בפרסי בפטא הבריטיים, רוז ד'אור במונטריי והאמי הבינלאומי. גם כיוצר תעודה זכה בפרסים רבים ויצר כמה מהדוקו-סבון של בי-בי-סי כמו "The Lakesiders" ו"Clampers".

החברה העצמאית שלו גם מפיקה פרויקטים דוקומנטריים כמו "שבעה ימים" ששודרה בערוץ 4 הבריטי וכן סרט תיעודי באורך מלא על המשבר הכלכלי שנקרא "הפגם" והוקרן בפסטיבל סנדאנס בשנה שעברה. "בתוכניות שלנו אנחנו מציבים אנשים במצבים שלא קיימים במציאות ונותנים לאירועים לצמוח מתוכם. הפעם הראשונה שהייתי מעורב בעשיית תוכנית מצליחה מאוד היה עם ‘המתחזים'. זה הוביל ל'אמא מחליפה', סדרה שזכתה לעיבוד אמריקאי מצליח לרשת אי-בי-סי". התוכנית, שבה שתי אימהות מרקע שונה מחליפות מקומות למשך כשבוע, היתה הראשונה מסוגה שנעשתה בארצות הברית. היא פילסה את הדרך ל"בוס הסמוי".

התנגשות ערכים

למברט, בן 52, משרטט את הדרך שעשה עד למציאת הנוסחאות המסחריות המצליחות: "הניסיון שרכשתי בעבודה על ‘המתחזים' לימד אותי שפורמטים דוקומנטריים יכולים למצוא חן בעיני הקהל, אבל כדי להצליח בגדול צריך להמציא משהו שאפשר לשכפל ממנו מאות ולא רק עשרות פרקים. ‘המתחזים' הוא פורמט בעייתי מבחינה זו, כי קשה להכשיר כל פעם אנשים במקצועות, מה גם שהמקצועות היו מוגבלים. ב'אמא מחליפה' הבנו שהפוטנציאל עצום, כי יש הרבה סוגי משפחות, וקל יותר ליצור בה דרמה וקונפליקט.

"כיוצר תעודה, תמיד התעניינתי בערכים שעל פיהם אנשים מנהלים את חייהם. גם בפורמטים דוקומנטריים, מה שחיפשתי היה לשים אנשים עם ערכים מסוימים בבתים של אנשים עם ערכים שונים לגמרי. די מדהים שמה שלכאורה נראה כדבר פעוט - לשהות קצת במחיצת משפחה שונה משלך - מעורר קושי כה גדול. אנחנו תמיד מלהקים אנשים עם תפישת עולם מנוגדת: כאלה שמאמינים בחינוך נוקשה לעומת חינוך ללא שום מגבלות, אנשים דתיים לעומת חילונים לגמרי, וזה יוצר מתח.

"התנגשות ערכים נוספת באה לביטוי בתוכנית אחרת שלנו ששמה ‘המיליונר הסודי' (גם היא משודרת בגרסתה הבריטית בערוץ 8 - ר"ק). היא מפגישה בין עשירים שרגילים לחיים של שובע ורווחה לבין אנשים שחיים בצמצום רב".

 

למברט הוא אחד האחראים לפני הטלוויזיה העולמית כיום, המלאה בגרסאות מקומיות לפורמטים עולמיים. הדבר נכון, כמובן, גם לטלוויזיה הישראלית שתוכניותיה המובילות הן "הישרדות", "האח הגדול", "מאסטר שף", "המרוץ למיליון" ועוד.

מתי בעצם השתלטו הפורמטים על התעשייה ונהפכו לתוכניות שיש להן גרסה מקומית בכל העולם?

"החידוש הוא למעשה בתוכניות המצולמות מחוץ לאולפן, כי שעשועונים שלהם גרסאות בכל העולם יש זמן רב. המגמה הזאת של העשור האחרון מתחברת לריאליטי, שבו הצופים נחשפים לדיאלוג בין אנשים, דיאלוג אמיתי שמציג את האופן שאנשים באמת מדברים זה עם זה, ולא שיחת סרק בין מנחה למשתתף בשעשועון. זה סוד ההצלחה של תוכניות כמו ‘האח הגדול'. תוכניות ללא תסריט, כמו הפורמטים שלנו, משתלבות טוב יותר במדינות רבות סביב העולם מאשר סדרות מתוסרטות כמו קומדיות ודרמות, שעוברות עיבוד מקומי.

"'המשרד' הוא אחד היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל הזה. הסיבה לכך היא שטלוויזיה מתוסרטת נשענת לחלוטין על ניואנסים תרבותיים, בעוד שבריאליטי זה לא המצב. לא שאין ניואנסים ודקויות בריאליטי, ופורמט ריאליטי טוב ישאיר מקום לניואנסים התרבותיים לבוא לידי ביטוי, אלא שהם לא לב לבה של הסדרה". לדבריו, אחד המאפיינים של הפורמטים הוא שהתעודה פרצה לתוך תעשיית הבידור. "היא מצאה דרך להיהפך ליותר מיינסטרים. אני לא חושב שזה הרג את העשייה התיעודית, זאת עוד תוספת טובה לתחום".

אתה בוודאי ער לעובדה שגישה זו שנויה במחלוקת. יש מי שחושבים שערוצים מסחריים עושים רווח ציני כשהם מכנים עיבודים לפורמטים זרים כמו "אמא מחליפה" תוכנית תעודה, ואז מזדכים בנקודות מול הרגולטור הדורש תוכניות תעודה.

"אני חושב ש'אמא מחליפה' בהחלט יכולה לספק הצצה תרבותית על האופן שאנחנו חיים את חיינו כעת. היא מספקת מידע שאפשר לקבל מסרט דוקומנטרי, אלא שהיוצרים עושים את זה באופן מושך יותר, שמביא אליו יותר צופים מסרט דוקומנטרי טיפוסי. אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם בלי סרטים תיעודיים, אבל אני גם לא חושב שזה ציני להחשיב את ‘אמא מחליפה' כתוכנית תעודה. אם ניקח לדוגמה את ‘מיליונר סודי', זאת תוכנית שמספרת לנו על עוני. כשעושים סרט דוקומנטרי רגיל על עוני, אנשים נוטים לא לצפות בו, כי הוא קשה להם מדי. אבל כשעושים את זה בפורמט בידורי, מיליונים יצפו בתוכנית הזאת. אני מבין את הביקורת, אבל אני גם עד לעלייה במספר הסרטים הדוקומנטריים, ובכלל זה סרטים עלילתיים, ולמספר הערוצים התיעודיים. אולי לא צופים בהם רבים, אבל הם קיימים ומציעים את הסרטים".

בלונדון טלוויזיה מצוינת

בארצות הברית, אומר למברט, לא היתה מסורת דוקומנטרית ברשתות השידור. עד תחילת שנות ה-2000 דבקו האמריקאים בקומדיות, דרמות ותוכניות חדשותיות או תחקירים מיוחדים. "ב-2000 העלו בארצות הברית את ‘הישרדות'. אנחנו התחלנו לעשות את ‘אמא מחליפה' בשביל רשת אי-בי-סי ב-2004. מדינות מסוימות טובות יותר ביצירת סדרות מהסוג הזה מאחרות. אנגליה, בגלל האופן שהרגולציה פועלת בה, טובה בזה. הרגולטור לוחץ מאוד על מפיקים ליצור תוכניות מקור. הוא אוהב לראות תוכניות חדשות על הכתב, מה שמכונה אצלנו ‘רעיונות על הנייר', ולכן אנגליה אחראית לרבות מהתוכניות האלה.

"כמו כן, המפיקים העצמאיים הצליחו לשכנע את הממשלה שעדיף לתת להם יד חופשית ביצירת פורמטים. במדינה כמו גרמניה, שבה לא אוהבים רעיונות טלוויזיוניים חדשים ומעדיפים לאמץ רעיונות שהוכיחו את עצמם כבר במקומות אחרים, לא יצמחו פורמטים חדשים. בשל הדרישה והגיבוי הממשלתיים, השלב הבא - המפגש עם רשתות השידור האמריקאיות - עובד לטובתנו. יש לנו יתרון אדיר על מפיקים אמריקאים כי הם צריכים למכור את הפורמטים שלהם, על כל זכויותיהם, לרשת או לערוץ המשדרים אותם; המפיקים הבריטיים כבר באים אחרי הצלחה מוכחת במולדתם, ולכן הזכויות לפורמט, לפחות בחלקן, נשארות בידיהם".

איך ישראל משתלבת בזה?

"אינני יודע, לכן אני שמח לבוא ולבחון את זה כעת. ממה שאני מבין, ישראל הפכה למקום יצירתי מבחינת הפורמטים והרעיונות הטלוויזיוניים שלו. יחד עם אנגליה, הולנד ושוודיה היא נחשבת ליצרנית פורמטים מהטובות שיש. מעניין שזה יכול לבוא ממדינה קטנה יחסית, אבל שיהיה בה הכישרון והשיטה הרגולטורית שיאפשרו לרעיונות טובים לצמוח ולהיות מופצים בשוק הבינלאומי".

בינתיים ישראל היא גם קניינית גדולה של פורמטים. לפעמים הפורמטים נמכרים עם תנאי הפקה נוקשים מאוד, כך מספרים, למשל, על הגרסה הישראלית ל"דה וויס", תחרות השירים שעתידה לעלות החורף בערוץ 2.

עד כמה אתה מקפיד על העיבודים של הפורמטים שלך?

"אנחנו מספקים ‘תנ"ך' (מדריך להעלאת התוכנית) למי שקונה את הפורמט, כי הקונים הרי רוצים לדעת איך עושים את התוכנית, אבל אנחנו פחות נוקשים מבעלי הפורמט של ‘דה וויס'. מי שהיו ידועים בהקפדה על כל פרט ופרט היו בעלי הפורמט של ‘מי רוצה להיות מיליונר'. הם רצו שהתוכנית תיראה בדיוק אותו הדבר בכל מדינה שבה תשודר. אנחנו פחות לחוצים על הפרטים, אבל אם מסתכלים על הגרסאות השונות של ‘בוס הסמוי' (שנקנו בינתיים ב-20 מדינות), מפתיע כמה שהן יצאו דומות זו לזו, בלי שהיינו צריכים להקפיד על זה. עם זאת, אנחנו רוצים להשאיר קצת מרווח יצירה, כדי שבכל מקום יוכלו להתאים את התוכנית לטעם הקהל המקומי.

"כך, למשל, למדנו כיצד להתאים את התוכניות לשוק ולטעם האמריקאי. האמריקאים לא אוהבים דברי קריינות; הם אוהבים לקבל את המידע דרך עדויות, או ריאיונות ודיאלוג, אז אין קריינות בגרסאות שלהם. האמריקאים רגילים ליותר מוסיקה, אז הוספנו; אצל האמריקאים יש יותר הפסקות לפרסומות, אז בנינו את התוכנית כך שהיא תתאים לחלוקה זו. ‘השעה' האמריקאית הרבה יותר קצרה מהשעה הבריטית: 42 דקות לעומת 48, לכן עשינו תוכנית מהירה יותר. כל הווריאציות האלה מלמדות שצריך להתאים את עצמך למדינה".

לפעמים העיבודים לפורמטים מוצלחים יותר מאשר המקור שלהם. טוענים שהגרסה של "מאסטר שף" בישראל, שהיתה יותר תוכנית ריאליטי מאשר תחרות בישול, נחשבה לכזאת.

"נכון, כך היה גם באוסטרליה. השינויים שעשו בפורמט הפכו את התוכנית למעניינת יותר מהמקור הבריטי. בעלי הפורמט של ‘מאסטר שף' צדקו כאשר אפשרו לאוסטרלים לעשות בה שינויים. בזכות השינויים הללו, האמריקאים גילו בה עניין וקנו אותה. אבל שינויים בפורמט הם הימור, כמובן, הם עלולים גם להיכשל".

איך, לדעתך, ייראו פני הטלוויזיה בעוד חמש שנים?

"אינני יודע, אני אופטימי יותר משהייתי בעבר. אני מסתכל על עסקי העיתונות, כי לאשתי, ג'ני ראסל, יש טור בעיתון (ראסל כותבת טור פוליטי ל"איבנינג סטנדרד" וכותבת בקביעות ל"סנדיי טיימס" ול"גרדיאן" - ר"ק), ואני רואה שהם במצוקה, וכך גם עסקי המוסיקה במשבר, אבל הטלוויזיה פופולרית יותר מתמיד. השאלה הגדולה היא אם הטלוויזיה תצליח להתגבר על הקושי שמציב האינטרנט, שפגע בעסקי המוסיקה. פעם גופי טלוויזיה הצליחו לקבץ סביבם הרבה מאוד אנשים וכך להשקיע בתוכניות רבות. היום, כשיש כל כך הרבה ערוצים ותת ערוצים, יש פחות אפשרות להשקיע בכל אחת מהתוכניות.

"אבל הכל משתנה כל כך מהר; פתאום אני לא בטוח שהטלוויזיה מתקדמת לכיוון מרובה הערוצים. לפני שלוש שנים היו בבריטניה 300 ערוצים, ועכשיו יש 160, ורבים מהם הן גרסאות HD של ערוצים אחרים. אני מסתכל על הטלוויזיה האמריקאית שבה הכבלים מאוד פופולריים, אבל אף שהרשתות איבדו מעט מנתח השוק הזה הן עדיין חזקות מאוד.

מבחינת התכנים, אני חושב שהטלוויזיה תהיה יותר אינטראקטיווית. התוכניות הגדולות של הרשתות כעת הן אלה שמעודדות מסרונים מהקהל, כמו ‘אמריקן איידול' ו'אקס פקטור'. אני חושב שבעוד כמה שנים נסתכל לאחור ונגיד ‘איזה קטע, פעם כל מה שיכולנו לעשות היה להצביע כדי להדיח מישהו'. יהיו דרכים מעניינות הרבה יותר שבהן הצופים יוכלו להשפיע על הסיפורים של התוכניות.

"אני חושב שגם המיזוג בין הז'אנרים יגדל. כבר עכשיו משלבים אנשים שאינם שחקנים עם תסריט כתוב מראש. הטשטוש בין המתוסרט ללא מתוסרט ילך ויגדל, וכך גם העירוב בין בידור לדוקומנטרי. כל ההבחנות האלה ייעלמו". כאשר נשאל למברט במה הוא עצמו צופה בטלוויזיה, הוא מוכיח בלי משים את התהליך שאירע בטלוויזיה העולמית בשנים האחרונות. "אני אוהב מאוד דרמות אמריקאיות טובות", הוא אומר. "הדרמה האהובה עלי בכל הזמנים היתה ‘הבית הלבן', ועכשיו אני נהנה מאוד מ'הומלנד', דרמה חדשה בערוץ ‘שואוטיים' ואולי הסדרה המעניינת ביותר של עונת השידורים האמריקאית". גם "הומלנד" היא סדרה שמבוססת על פורמט זר: על "חטופים" הישראלית, כמובן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו