בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום שנה

הסדרות שעשו את 2011

ההומור הישיר והחדשני של לואי סי-קיי, הגרסה האמריקאית המרתקת ל"חטופים" הישראלית, הסדרות הבריטיות ההיסטוריות ועוד

12תגובות

הגיע זמן הסיכומים. רגע לפני ש-2011 מתחלפת ל-2012 יצוינו כאן האירועים החשובים בטלוויזיה הזרה (בעיקר הדוברת אנגלית) של השנה שבאה אל סיומה.

"לואי"

העונה השנייה של הסדרה של FX היתה עוד יותר טובה מהראשונה. היא התבססה כתוכנית שכמותה עוד לא נראתה בטלוויזיה האמריקאית. הקומיקאי לואי סי-קיי לא רק מצחיק באופן הכי בוטה וישיר, הפרק הראשון של העונה השנייה כלל את הנפיחה הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה (ובוודאי כזאת שהופקה על ידי אשה, ועוד אשה הרה). אלא שדקה אחר כך הוא מציג אבחנה על הטבע האנושי שהיא כל כך צלולה ופיוטית שהלב נצבט והעיניים מתמלאות בדמעות. דיוקן של אדם רגיל, ג'ינג'י מגודל, מכריס ומקריח, באמצע החיים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה אל הפייסבוק שלכם

לואי הגרוש מאשתו מגדל את בנותיו בחזקה משותפת. הוא מספר על הבמה כי הבעיה העיקרית בגידול ילדים היא שהם והמשחקים החמודים שלהם די משעממים, אבל במשך ההתרחשויות העלילתיות של הפרק הוא מודה שאחד הדברים שהכי מפחידים אותו זה הריק שייווצר כשבנותיו יגדלו ויעזבו את הבית. השילוב של הומור ישיר, חדשני ולא מתחנף, ואיש העקרונות ההומני ורחב הלב, יוצר את אחת מדמויות הטלוויזיוניות המעניינות על המסך. הוא היפוכו של לארי דייוויד מ"תרגיע" (איש מצחיק בפני עצמו) וג'רי סיינפלד מ"סיינפלד", בכך שהוא לא מעלה את הניהיליזם על נס. הוא אכפתי ובכל זאת הכי מצחיק שיש.

לואי סי-קיי אינו תגלית מאוחרת. הוא היה תסריטאי של מנחה תוכנית הלילה קונאן אובריאן ולפני כמה שנים העלה ב-HBO את הסיטקום שלו "לאקי לואי". החוויה היתה כל כך גרועה שאת תוכניתו החדשה הוא כותב, מביים ומפיק. השנה גם עשה מעשה מרשים, שהוא מחווה פילנתרופית מצד אחד והתנגדות תאגידית מצד אחר - את מופע הסטנדאפ שלו העלה באתר האינטרנט בלי תיווך של גוף טלוויזיוני. כך כל אחד, תמורת חמישה דולר בלבד, יכול לצפות במופע.

"תרגיע"

ואף שהאהבה החדשה ללואי כמעט מחקה את זו ללארי דייוויד ולסוגים הקודמים של קומדיות (אבל לא נפקד מקומן השנה של קומדיות משובחות כ"קומיוניטי", "רוק 30", "מחלקת גנים ונוף" ו"לגדל את הופ"), בכל זאת יש לציין את הפרק עם העוף הפלסטיני, והרומן הלוהט של לארי עם פלסטינאית, שבעת עשיית אהבה ולא מלחמה שלהם היא צועקת לו מלים על יהדותו שהנייר יחוויר אם ייכתבו. פרק זה, שנשלח על ידי עורך הדין אלן דרשוביץ, אחד הפעילים למען ישראל בארצות הברית, לראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו כהצעה לטיפול בענייני השעה, הוא דוגמה לכך שהסדרה של דייוויד עדיין מצליחה לגרום לצופים להרגיש קורטוב של אי נוחות ולעורר אותם מתנומת התודעה מול המסך.

 

"הומלנד"

הסדרה הזאת שבאה לסיומה לפני כשבוע בארצות הברית ותעלה בחודש הבא בישראל מבוססת על "חטופים" הישראלית של גידי רף ונהפכה להצלחה של ממש בטלוויזיה האמריקאית, הן מבחינת רייטינג בערוץ הכבלים שואוטיים והן בביקורות ששיבחו אותה כמעט פה אחד. כעת היא מועמדת לשלושה פרסים בקטגוריות מובילות בגלובוס זהב. הסדרה, שהתרחקה מאוד מזו הישראלית, מתארת את שובו של שבוי המלחמה האמריקאי ניק ברודי (דמיאן לואיס) אחרי שמונה שנות שבי בעיראק ואת סוכנת סי-איי-אי קארי מתיסון (קלייר דיינס, "אלה הם חיי", "טמפל גרנדין") החושדת שהוא טרוריסט שחזר כתא רדום, ונעשתה בידי אמני המתח, יוצרי "24" הווארד גורדון ואלכס גנזה. היא טומנת בחובה הרבה הפתעות, תפניות בעלילה, והתבוננות על ארצות הברית עשר שנים אחרי הפיגועים במגדלי התאומים בניו יורק ובפנטגון.

 

"ההריגה"

סדרה זו, שגם היא עיבוד של ערוץ כבלים אמריקאי (אי-אם-סי) לסדרה זרה מצליחה ("Forbrydelsen" הדנית), החלה כאחת היפות ומכמירות הלב של השנה. בשונה מסדרות רצח נוסחתיות המשתלטות על המסך, שבהן לועסים ויורקים את האירועים המחרידים כמו גרעינים, כאן מתמודדים עם האבל הכבד הפוגע במשפחה שבתה נרצחת. הטלטלה והיגון בסדרה, שתעלה בקרוב בישראל ביס, מוחשיים. העצב אין לו סוף. הגשם שאינו פוסק לרדת בסיאטל (כמו זה בקופנהגן במקור) בוכה עם משפחת לארסן, שרוזי שלה נלקחה בעודה נערה. השוטרת נטולת האיפור, שרה לינדן (מירל אנוש, "אהבה גדולה"), עם הסוודרים הכבדים ונעלי ההתעמלות, היתה שינוי מרענן לעומת כל הבלשיות בחליפות פראדה על עקב גבוה שמתרוצצות בזירות הפשע. ואז בא הסוף... וגרם לעצבנות, כמעט רצחנית, בקרב הצופים והבלוגרים ברשת.

"משחקי הכס"

ואפרופו סוף. קשה היה להתחרות עם זה שהציעה העונה הראשונה של סדרה זו על שבע ממלכות וסטרוז, על פי ספריו של ג'ורג' ר"ר מרטין בפנטסיית ימי הביניים. הסדרה, שעיבדו לטלוויזיה דייוויד בניוף ודן וייס ב-HBO לא היתה נטולת בעיות - לפעמים נראתה כמו התגשמות חלומו הרטוב של אחד החנונים ב"המפץ הגדול" - אבל היא הצליחה לברוא עולם מרתק, עם דמויות, עמים, שפות ואינטריגות, כדי שגם מי שאינם חובבי פנטסיה מושבעים יצפו בדריכות לעונה החדשה העולה באפריל השנה.

 

"השעה"

בעוד רשתות השידור האמריקאיות ניסו בכל דרך לשכפל את ההצלחה של "מד מן" בסדרות שבהן הטרדה מינית היא נורמה, ונשים בחצאיות עיפרון הן הקורבן התמידי, כמו ב"מועדון הפלייבוי" ו"פן-אם" - שתי סדרות חדשות על הימים ההם שעלו וירדו בחודשים האחרונים - "השעה" הבריטית של בי-בי-סי עשתה זאת בהצלחה. עלילת הסדרה מתרחשת ב-1956, בתוכנית חדשות טלוויזיוניות בתקופה סוערת מבחינה פוליטית. במרכז הסדרה משולש רומנטי בין המפיקה הבכירה בל ראולי (רומולה גאראי), העיתונאי השחצן והחכם פריד ליון (בן וישו) והקטור מאדן (דומיניק וסט, במבטאו הבריטי המקורי, שמאז גילומו את ג'ימי מקנולטי ב"סמויה" לא היה לו תפקיד טוב כל כך). אם כבר מזכירים שחקנים בריטים יוצאי "הסמויה" שהצליחו בטלוויזיה הבריטית השנה, הרי שגם לאידריס אלבה היתה עונה שנייה מעולה כ"לותר". "השעה" עתידה לגדול ל"שעתיים", לפחות, עם עונה שנייה המובטחת לה.

"אחוזת דאונטון"

עוד סדרה בריטית יפהפייה, המועמדת כעת לפרסים רבים בטקס גלובוס הזהב ובצדק. גם היא תקופתית, אבל קודמת ל"השעה" בכמה עשורים. היא מזכירה בסגנונה יותר את הסדרה משנות ה-70 "על אדונים ומשרתים" (שגם לה היה עיבוד מחודש השנה, והיא שודרה כמו סדרה זו בערוץ 1 בישראל) ואת הסרט המשובח "גוספורד פארק". היא מתרחשת זמן קצר אחרי טביעת ה"טיטאניק" ולפני מלחמת העולם הראשונה. הסדרה החדשה מתארת את העבר בכל האמצעים הקולנועיים העומדים לרשותה כעת, ועל כן משחזרת את אחוזות הענק, הבגדים היפהפיים, כלי הכסף והפורצלן, ובתוך כל זה שערוריות מין, קנאה ירוקה יותר מהגבעות המקיפות את האחוזות, ועולם בריטי מעמדי רקוב. היחסים בין בני משפחת גרנתאם לבין משרתיהם מהלכים בעדינות על החבל הדק שבין מלודרמה לדרמה מבלי ליפול ממנו ולו לרגע, ומציגים רגשות עזים ועדכניים לצופים העכשוויים.

 

"בלאק מירור"

ואם כבר עוסקים בעולם בריטי רקוב. המיני-סדרה של צ'ארלי ברוקר ששודרה החודש בערוץ 4 הבריטי ועסקה בטכנולוגיה ובטלוויזיה העכשווית ששינתה את פני החברה ויצרה את פער הדורות הגדול ביותר אי פעם, היתה אמנם קצרה ולא אחידה ברמתה. אבל היא עירערה והטרידה מספיק את מנוחת הצופים כדי להיכלל ברשימה זו. הפרק הראשון בסדרה, שכל פרק בה היה כמו סרט קולנועי נפרד, החל עם חטיפה של בת משפחת המלוכה. החוטף אינו רוצה כסף תמורת שחרורה, הוא דורש מראש הממשלה לעשות דבר מה נתעב - לבעול חזיר בשידור חי בטלוויזיה - וזה נאלץ להתמודד עם הדרישה המופרכת.

"צדק פרטי"

סדרת מתח ממגנטת זו של ערוץ FX (כאן בהוט) הציגה עונה שנייה מעולה שבה הגיבור הכריזמטי ריילן גייוונס (טימותי אוליפנט) נלחם בכמה חזיתות - זו מול כנופיית בנט, שבראש מאגס בנט (מרגו מרטינדייל המצוינת), זו מול חברו הטוב לשעבר בויד קראודר (וולטון גוגינס המצוין) וזו מול האויב הגדול ביותר שלו - הוא עצמו.

"טרמיי"

נכון, הפרק האחרון של סדרה זו היה מטיפני וקפץ מהר מדי מסיפור לסיפור בניסיון להביא לסוף ראוי. הוא נטף שמאלץ, בניגוד מוחלט לאווירה הג'זית המאפיינת בדרך כלל את הסדרה של דייוויד סיימון על ניו אורלינס, שמצליחה בדרך כמו תיעודית לספר באמצעות צלילים, צבעים וריחות את העולם העשיר והמורכב של העיר שהוכתה בסערה. דרך סיפוריהם האישיים של המוסיקאים והשפים של העיר, המוגשים כמו אלתורים של ג'ז ופיוז'ן של מנות, מתקבלת פיסת תרבות שאין בשום סדרה אחרת.

עוד סדרות מדוברות: שתי נערות מרוששות | גיהנום על גלגלים | ערים כל הלילה | בוס | נערה חדשה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו