בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העבר נוקש בדלת: ראיון עם כוכבי "תא גורדין"

שלושת שחקני הסדרה "תא גורדין" - הלנה ירלובה, סלבה ביברגל וסבטלנה נרבאייבה - מספרים על יחסיהם עם הקג"ב, זהויות מוסתרות ועוד

8תגובות

ב-1978, בברית המועצות, קיבלה השחקנית סבטלנה נרבאייבה הצעה מפתה: נסיעה לאמריקה מטעם איגוד השחקנים המקומי. באותן שנים לא צפה איש את המהפכה שתפרק את ברית המועצות עשור אחר כך. מסך הברזל הפריד בין המערב למדינות הגוש הסובייטי ונשמר היטב ביד קשה של שירות ביטחון-פנים אלים. ובכל זאת, הנסיעה יצאה לפועל.

חברי המשלחת, ובהם השחקנית הצעירה והמבטיחה מאוזבקיסטאן, צפו בהצגות, טיילו בחמש ערים מרכזיות בארצות הברית וחזרו הביתה בתום כמה שבועות. נרבאייבה שבה לתיאטרון בטשקנט והחלה כמעט מיד בחזרות למחזה פיני. היא נבחרה לגלם דמות של צעירה משכילה, פתוחה וחופשייה, אבל הוראות הבימוי שקיבלה פירשו את הדמות כאשה מופקרת, זונה. נרבאייבה התקוממה. "אני בדיוק הייתי אחרי הטיול", היא מספרת עתה, "והערתי ששם, בארצות הברית, ראיתי נשים חופשיות במובן החופש הפנימי, לא המיני. סיפרתי שראיתי בחורה שעלתה לאוטובוס, וכשלא היה לה מקום לשבת, היא פשוט התיישבה על הרצפה, פתחה ספר והתחילה לקרוא. אצלנו דבר כזה היה בלתי אפשרי. לא יושבים ככה אפילו ברחוב".

איליה מלניקוב

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

נרבאייבה סיפרה את העניין כאנקדוטה בחזרה, ועד לפני כמה שנים לא ידעה כלל על הסכנה שנשקפה לה בעקבותיה. "לפני כמה שנים פגשתי את הבמאי ואז הוא סיפר לי מה קרה אחר כך", מספרת השחקנית, שעלתה לישראל ב-1999. "מישהו הלשין. יום בהיר אחד עצרה מול התיאטרון מכונית וולגה שחורה. הקג"ב חקרו אותו, ציטטו כל מלה שאמרתי ודרשו ממנו להודות שאני עושה תעמולה לחיים אמריקאיים. הוא לא הסכים לחתום, וגם לא סיפר לי, אבל את מבינה מאיפה אנחנו מגיעים?"

את הסיפור הזה שולפת נרבאייבה בלי הרבה טקס, כשלצדה מהנהנים בשלווה, כאילו מדובר במובן מאליו, השחקנים הלנה ירלובה וסלבה ביברגל. הסיפור של נרבאייבה נראה להם סביר, אפילו בנאלי, ממש כמו סיפור הריגול ששלושתם מגלמים בדרמה החדשה "תא גורדין", שעלתה השבוע ב"יס".

ביברגל וירלובה מגלמים את דמויותיהם של מיקי ודיאנה גורדין, ונרבאייבה - את דמות הסבתא נינה, אמה של דיאנה. כדי לעלות לארץ הסכימו בני משפחת גורדין לשתף פעולה ומצאו עצמם נסחטים שוב ושוב, נאלצים לרגל לטובת המולדת הישנה. הבת הבכורה, נטלי (נטע ריסקין), גויסה בעל כורחה כשהיתה חיילת. הבן הצעיר (רן דנקר), צבר ישראלי מובהק וקצין מעוטר, משובץ בתפקיד מודיעיני רגיש ומעורר שוב את הסוכנים המפעילים של הוריו. הם, שמגולמת בהם אשליה של קליטה מוצלחת, עומדים בפני עקידת יצחק מודרנית. הם נדרשים להקריב את הבן, והמשפחה, על היחסים העדינים שבה, נכנסת לסחרור.

"תא גורדין" היא סדרה חריגה בנוף הטלוויזיה המקומי. בין השאר, משום שלפחות חציה מתנהל ברוסית, והציר המרכזי שלה הוא סיפור מתח ואקשן, לא ז'אנר נפוץ במיוחד בארץ. אבל חריגותה נובעת במיוחד מהעיסוק בנושא שלא זכה כמעט לטיפול.


לחצו לביקורת הטלוויזיה של מורן שריר על "תא גורדין">>>

"המדינה המצטיינת ביותר בעולם בגיוס סוכנים היא רוסיה. השיטה היתה לגייס כל מה שזז, במאסות, ובמסגרת זו גם הרבה זוגות שיעבדו ביחד", אומר רון לשם, שיצר את הסדרה עם הבמאי דני סירקין. "ההשראה שלנו באה ממקרים שקרו. עד שברית המועצות פורקה היא היתה אימפריה של ריגול, וכשהקג"ב פורק ב-1991 הקשר ניתק, אבל נשארה תשתית. ה-SVR, ארגון הביון שקם על חורבות הקג"ב, התפתח מהר מאוד לממדי ענק. האג'נדות השתנו, יותר נושאים כלכליים, ריגול תעשייתי, אוליגרכים, אבל התופעה קיימת".

כאמור, רעיון הריגול, הפעלת סוכני חרש רדומים, לא נשמע חריג או בלתי סביר לביברגל, ירלובה ונרבאייבה. מה שנשמע לאוזניים ישראליות כתעלול תסריטאי שאינו מצטיין בתקינות פוליטית, מחליק בקלות לאוזניהם.

"כנראה העלייה שלנו לימדה את הצברים להיזהר כשמדברים בביקורתיות על רוסים", מקדים ביברגל. "רוסים נוטים להגיב קשה ובחדות לביקורת, אבל לא בעניין הזה. לפי הניסיון שלי, החיים שלי בברית המועצות והיחסים עם הקג"ב, הרעיון שבבסיס הסדרה הוא הגיוני".

מה הכוונה ביחסים עם הקג"ב?

ביברגל: "לכולנו היו חוויות דומות לזו של סבטלנה. לכולנו היו התנסויות כאלה ואחרות עם קג"ב. כשלמדתי תיאטרון היינו 12 סטודנטים. אחד היה מלשין של הקג"ב, ורק עכשיו, ממש לאחרונה, גילינו מי זה היה. כל הלימודים הם ידעו בדיוק מה קורה בכיתה. המורה שלי לא קיבל אשרה לצאת ליוגוסלביה לביקור, כנראה כי הוא התבטא לא לגמרי כמו שצריך, וגם היה יהודי, שזה בכלל היה בעייתי".

ירלובה: "תארי לעצמך אדם שעובד במפעל צבאי או שהוא למשל פיסיקאי או מהנדס, ונגיד שהוא חשוף למידע לא טריוויאלי. מבחינת השלטונות יש נקודה קטנה ליד השם שלו ואסור לו לצאת לחו"ל. לא כתייר, לא לביקור, כלום. הרעיון של הגירה למדינה אחרת הוא בלתי אפשרי.

"תארי לעצמך משפחה של חמש נפשות ואחד מהם חסום, לא יכול לנסוע, עד שמישהו מהשגרירות מציע 'לעזור'. המחיר יכול להיות משהו ממש קטן; להשתלב במקום עבודה מסוים בארץ אחרת ורק לספר מי עובדים שם. רק זה. המטרה היא להחזיק את האדם על אש קטנה, ואנשים, אחרי כל הסבל שעברו, הסכימו לזה. אבל אחרי המשהו הקטן הם מצאו את עצמם נסחטים".

נרבאייבה: "גם העלייה שלי היתה מלווה בקולות כאלו. חשבנו הרבה מאוד זמן על עלייה, אף על פי שהגבולות כבר היו פתוחים כשעלינו".

ומה גרם לכם לעלות בסוף אחרי כל כך הרבה שנים?

"יכולנו רק לחלום על חופש אמיתי. אנחנו נשארנו בגלל הקריירות שלנו (נרבאייבה היא כוכבת עטורת פרסים בארץ הולדתה, ובעלה הוא פרופסור לביוכימיה, ג"א) והתכוונו להישאר, עד שהתברר שמתחילים להעלים מתנגדים וגורמים חתרניים. ב-89', כשברית המועצות נפלה, התחילו לעשות את זה בכל המדינות הקטנות. זה קרה באוזבקיסטאן, באוקראינה, בגיאורגיה, בכל המדינות הקטנות שקיבלו את החופש שלהן וניצלו את ההזדמנות כדי להעלים מתנגדים פוטנציאליים".

איתן ברנס

את ההחלטה לעלות קיבלו לבסוף בני הזוג ב-1999 - והוציאו אותה לפועל בחיפזון רב. נרבאייבה מסבירה: "בעלי היה מעורב אז במחקר גדול והתחילו לבדוק אותו, עד כמה הוא קשור לפוליטיקה. אני חושבת שאז הבנו שהכל חוזר וזה היה מפחיד. הבטיחו לו שישאלו אותו על עבודה, שזה תהליך רגיל, אבל הם ניסו לבדוק כמה הוא לויאלי. הוא נכנס לאולם ענק ועמד מול 40 איש, אף אחד מהם לא איש אקדמיה, כולם פקידים. והשאלות: מה הנשיא אמר בשנה זו וזו, ואם אתה לא יודע, אתה לא לויאלי.

"אחרי שהתפתח שם ויכוח, הוא הסתובב והלך, עזב את האולם, כתב מכתב התפטרות ועזב. למחרת קנינו כרטיסי טיסה. בתוך חודש היינו כאן, בלי לדעת עד הסוף אם יש לנו עבודה או לא, אם יש עתיד או לא. זו היתה עזיבה של החיים שלנו, של המשפחה ושל המקצוע, והיה קשה להחליט שעוזבים הכל מאחור".

סבתא מיתולוגית

שני שותפיה של נרבאייבה מהנהנים בהזדהות לשמע דבריה אלה, אם כי כל אחד מהם השתלב בארץ באופן שונה.

ירלובה היא ללא ספק המוכרת בהם. היא בת 46, ילידת קייב באוקראינה, ששיחקה בתיאטרון סוברניק הנחשב במוסקבה. היא עלתה לארץ לפני 19 שנים עם ילדה בת שלוש (כיום יש לירלובה בת נוספת מנישואיה לשחקן מיכאל טפליצקי). בארץ השתלבה בתיאטרון היידישפיל ופרצה אחרי 13 שנים, כשעברה לקאמרי ולוהקה לתפקיד חנה רובינא במחזה "היה או לא היה". לפני כשנתיים עברה תאונת דרכים קשה, בהסעה של השחקנים בדרך להופעה בצפון הארץ, ומאז היא נעזרת במקל הליכה. סיפור התאוששותה המרשים סוקר אז בהרחבה.

ביברגל, בן 50, הוא יליד ריגה שבלטביה, שחקן, מחזאי ומלחין, שהיה גם במאי ומנהל תיאטרון. לארץ בא ב-1996, נקלט מיד בתיאטרון גשר ועבד בו עד 2002. אף ששיחק בכמה וכמה סרטי קולנוע, נדמה שהתפקיד שצרב אותו בתודעה המקומית היה זה של סשה מינץ, אביו של זוריק (הנרי דוד) בדרמה הטלוויזיונית המצליחה "מרחק נגיעה".

נרבאייבה, בת 64, מוכרת לישראלים ותיקים פחות משני עמיתיה, אבל על המעמד שלה בקהל הרוסי אפשר לעמוד מההערצה והכבוד הרב שחולקים לה ירלובה וביברגל. לעומת העברית השוטפת שבפיה של ירלובה והמגומגמת של ביברגל, היא דבקה ברוסית והשיחה אתה מתקיימת כשבתה וירלובה מתרגמות. ביברגל מספר כיצד התאהב בה בילדותו כשצפה בסרט קולנוע בכיכובה. אחר כך, כשהיא מחמיאה לכישורי המשחק שלו, הוא קם ממקומו נרגש ומנשק את ידיה. בארץ שיחקה נרבאייבה בכמה הצגות (בין היתר לצד ביברגל בפרויקט בתיאטרון חיפה בשנת 2002) וכעת לוהקה לתפקיד הסבתא במשפחת גורדין.

איתן ברנס

אחד מקווי העלילה של הדרמה בהשתתפותם - שעיקרו הגירה, תחושת זרות, ניסיון להיטמע בחברה חדשה ולא מוכרת - הוא חוויה שמוכרת היטב לשלושתם. לשם מסביר שתחושת הזרות היא שהובילה אותו בכתיבה ותרמה לחיבור שלו לנושא. "הריגול", הוא מסביר, "היה הדרך שלנו היוצרים, בהפוך על הפוך, לספר על החברה הישראלית ועל כמה קשה להיות פה זר או שונה. איל, הילד שנהפך לצבר המושלם, מבין שהזהות הרוסית מכבידה עליו ומחליט לפשוט אותה וללבוש דמות אחרת, פלקט ישראלי גברי. הוא מסתיר את מה שהוא באמת וחי את חייו כמישהו אחר, עד שהזהות הזאת מתדפקת יום אחד על הדלת. בסופו של דבר הבסיס הוא הדרמה המשפחתית".

לדבריו, האופי הרוסי חילחל היטב לעבודה עם השחקנים. הצוות, הוא מסביר, התנהג אחרת: "לא ייאמן איזו משמעת ואילו עוצמות השחקנים הביאו אתם לסט. זה קאסט שחקנים ממושמע, ברמות דיוק שאנחנו לא מכירים, וזה השפיע על הכל. הלנה ירלובה נזפה בשחקנים שהגיעו עם טלפון רוטט לחזרות, כי ככה לא עובדים. בכלל, שחקנים ישראלים צריכים להחזיר טלפונים, ללכת לאכול, לנוח. סט רוסי זה משהו שאנחנו באמת לא מכירים".

גם ירלובה מודעת לשוני, אבל לאו דווקא רואה יתרון גדול ב"כבדות הטוטליטרית הזאת", כהגדרתה. "אני אומרת את זה היום במרכאות, אבל זה מורגש מאוד", היא אומרת, מנסה לעמוד על ההבדלים בין דור העולים שהיא נמנית עמו לדור הילדים ולצברים. "אנחנו תוצאה של חינוך וחברה טוטליטריים. אנחנו יותר כבדים, הרבה יותר אגרסיביים. יש לנו הרגשה שאם עושים זה חייב להיות טוטאלי, רציני וכבד. כשהצטלמתי בפעם הראשונה בארץ וראיתי שחקנים ישראלים, אני זוכרת שהייתי המומה. הכל כל כך טבעי וקליל, ואנחנו כבדים, זו הנטייה בבסיס".

זה קשור גם לדרמה המשפחתית שנוצרת בתסריט?

ירלובה: "מתחת לכל גג מתרוצצים העכברים שלו. לכל משפחה יש משהו, איזה סוד שלא יוצא כלפי חוץ. ברור שבמשפחה ממוצא רוסי יש עוד משהו".

היו רגעים של חרטה על העלייה?

ביברגל אומר בחיוך: "אני לא עשיתי עלייה, אלא עליתי לגשר". ירלובה, שתירגמה כל אותה העת מרוסית לעברית, ממשיכה "לתרגם" לעברית גם כשביברגל עונה בעברית צחה, ולוקח עוד רגע עד שחבריה מתחילים לצחוק.

איתן ברנט

"עבדתי שם חמש שנים", ממשיך ביברגל, "והתחלתי ממש יום אחרי העלייה. אני יכול להגיד לגשר רק תודה, להתחלה זה היה לי טוב. הבעיה התחילה כי לא מצאתי את עצמי בתיאטרון. קיבלתי תפקידים לא גדולים והבנתי שיש מעלי תקרה", הוא אומר ועובר לרוסית: "החלטתי להתפטר ולנסות כיוון אחר. זה היה קשה בהתחלה, כי העלייה שלי לארץ קרתה בעצם חמש שנים אחרי שכבר עליתי. גשר היה תחנת מעבר במובן הזה, אבל היה לי חשוב לא לבגוד בעצמי ולא לבגוד במקצוע, ובסופו של דבר אני מבין שזה היה נכון. זה היה אולי צעד לא בטוח, אבל חכם".

היתה לך קריירה משגשגת בריגה, כשחקן, במאי וכותב. קשה שלא לתהות אם לא התגעגעת לסטטוס שכבר היה לך.

"אני עדיין לא מצאתי את עצמי עד הסוף. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו. זה היה שם, אני לא יודע מה היה קורה אילו נשארתי".

אבל אפשר להניח שבארץ זה אף פעם לא יהיה קל כמו שהיה שם.

"היה קשה פה. השפה העברית הפתיעה אותי, כי אני לא עד הסוף מצליח ללמוד. אני תמיד אומר שיש שחקן בארץ שמשחק בעברית בלי לדעת עברית וזה אני, אבל זה יותר מורכב. מה שאני מקבל עכשיו מהעבודה, מהחיים פה, זה באמת טוב בשבילי. אני לא יודע אם הייתי מקבל את זה שם - לשחק בקולנוע התחלתי רק כאן. שיחקתי בתיאטרון וביימתי, אבל קולנוע התחלתי לעשות רק פה, ויש לי כבר 20 סרטים מאחורי. חמישה-שישה מהם בתפקידים גדולים. איך שאני כאן זה שונה ממה שהייתי שם, האישיות המקצועית שלי היא אחרת והתחושה שלי טובה".

ירלובה: "האם היה קשה? באתי לפה עם ילדה בת שלוש ב-93', ואחרי שבועיים כתיירת שבדקה איך כאן, עשיתי עלייה. עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני חושבת איך בדיוק עשיתי את כל זה; זה היה קשה, אני לא מבינה איך. אבל אז החלטתי שזה כמו להסתכל בראי. אם את מסתכלת ובסך הכל חושבת לעצמך שזה פרצוף נחמד - ככה את נראית".

לפחות בסדרה לחלק מהדמויות קשה מאוד להתאקלם. חוויית העקירה נוכחת מאוד בחיים שלהן.

ירלובה: "אני פה 19 שנים, ואף פעם לא התחרטתי. יש לי שתי בנות ולא הייתי רוצה שהן יחיו ויגדלו במקום אחר. אבל ההורים שלי, להם היה קשה. אני לא מכירה את המושג נוסטלגיה, אבל אמא שלי כן. בשנים הראשונות בארץ היא היתה בדיכאון ממש. אבל למה? היא מתגעגעת לא לחיים שם, אלא לזה שפעם היא היתה יותר צעירה. זה לא משנה איפה, היה לה טוב אז כי הכל היה לפניה".

ביברגל: "איך אני יכול להתייחס בצורה ביקורתית למדינה ולאנשים ולהשוות? אני למשל לא מסוגל להוציא רישיון נהיגה, ויוצא שאני נוסע הרבה באוטובוסים. ניגשים אלי אנשים. מחמיאים לי ברחוב ואומרים תודה רבה. אחרי 'מרחק נגיעה' הרחובות עצרו בשבילי. הייתי עובר את הכביש ואנשים נופפו לי מהצד השני. אפילו דתיים היו ניגשים אלי".

נרבאייבה: "לא חשבתי אפילו לרגע שאני אגיע לכאן ואמשיך להיות שחקנית. ממש ויתרתי לגמרי על האפשרות. עליתי בת 55 והיה ברור שעשיתי את שלי, שאני מוותרת, נגמר. התכוננתי לחיים חדשים, להיות אשה של בית ובעל, אבל זו ארץ כזאת שמצאה אותי".

קל יותר לשחקנים רוסים היום בארץ? אפשר להצליח בתיאטרון, בטלוויזיה?

נדמה שהשלושה תמימי דעים. "שחקנים ממוצא רוסי ממש לא הצליחו להשתלב במיינסטרים", אומרת ירלובה. "צריך להפריד בין טלוויזיה, שבה קל יותר, לתיאטרון. אני מסתכלת על מה שקרה לשחקנים רומנים למשל - טטיאנה אולייב בהבימה, רוזינה קמבוס בקאמרי, ג'יטה מונטה - הם הצליחו להתקבל, מבטא רומני לא נחשב לבעיה. לרוסים היה גשר, אבל גם שם כבר כמעט לא נשארו רוסים".

אין מקום לשחקנים ממוצא רוסי בתיאטרון?

ירלובה: "זה לא כל כך מקובל. אני יודעת שכשחקנית בתיאטרון אני מוגבלת. תפקיד של צברית אני לא יכולה לשחק, וגם למה שאני אשחק, יש שחקניות צבריות מצוינות".

ביברגל: "אני חושב שבטלוויזיה יש לנו מקום, מעצם זה שיש עולים, והחומרים הם דרמטיים ואפשר לבסס עליהם סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. אבל מצד שני, גם סדרות על עולים עומדות למות. ייגמרו הסיפורים 'עלינו' ככל שיעבור הזמן והעולים ייקלטו. הסיפורים הבאים יהיו, אם יהיו, על הילדים שלנו, ששפת האם שלהם היא כבר עברית". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו