קצר בתקשורת: ראיון עם עפר שלח

שר בממשלת לפיד? לעפר שלח יש תוכניות אחרות. בשיחה עמו הוא מגלה שעיתונות מעולם לא היתה משאת נפשו ומביע דאגה לעתיד התקשורת בארץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

אם היה יכול להגשים את כל חלומותיו הכמוסים, עפר שלח כנראה לא היה נהפך לעיתונאי. זוהי אמירה כמעט פרובוקטיבית כשהיא מגיעה מאדם שמזוהה עם המקצוע, אבל היא גם אמת לאמיתה, שהוא משחרר כמעט כלאחר יד. "עיתונות זו העבודה שלי, היא לא משאת נפש", הוא אומר, מכרסם בנחת עוגיית שקדים.

סלח לי על הרמת הגבה.

מחפשים את הבינג' הבא? הירשמו עכשיו וקבלו את המלצות הצפייה הכי טובות באתר הארץ

"נגיד שהיו אומרים למייקל ג'ורדן מה הוא היה עושה אם הוא לא היה צריך לעבוד, הוא כנראה עדיין היה משחק כדורסל, אבל העבודה היא לשחק ביום שלישי בערב בקליבלנד. המהות של העבודה היא לא מה שאתה עושה אלא המחויבות. אני נהנה מעבודתי העיתונאית ומרגיש בר מזל בבחירה שלי, אבל העבודה העיתונאית מעולם לא היתה לי משאת נפש".

אבל במקצוע "עיתונאי" יש משהו שקשור לאופי, לתכונות מסוימות. הרבה פעמים "להיות עיתונאי" קשור לזהות, לא רק לעיסוק עצמו.

"זה נכון וכשאני עיתונאי אני עיתונאי מסור. אבל אם הייתי יכול לבחור, האם הייתי בוחר להיות עיתונאי? לא בהכרח".

שלח. היה רוצה להיות זמר רוקצילום: דודו בכר

מה היית נהיה אם לא?

שלח מחייך: "הייתי נהיה זמר רוק".

מה?!

"באמת. כשאני מקשיב למוסיקה בבית אני ממש שר. ארבע פעמים הלכתי לשמוע את ליאונרד כהן ובכל פעם נדהמתי שהוא לא הזמין אותי לעלות על הבמה".

מדובר בתקלה.

"בהחלט. טעות שלו, והוא ישלם עליה".

משמעות נסתרת

הדיאלוג הנינוח, המשועשע הזה, מתאפשר לשלח לא מעט בזכות דברים שעשה לאחרונה ומרחיקים אותו מאותו עיסוק אינטנסיבי בעיתונות טלוויזיה תחקירית. בסוף אוגוסט הודיע כי הוא עוזב את התוכנית "המקור" שהגיש בערוץ 10 עם רביב דרוקר. החודש עלתה תוכנית הראיונות שהוא מגיש בכל יום שלישי כחלק מרצועת "הינשופים" בערוץ 8. הוא מראיין בה דמויות בתרבות ובציבוריות הישראלית שמדברות על דמויות בתרבות או בציבוריות האמריקאית.

"המטרה היא להבין את האובססיה הישראלית לארצות הברית, ועל הדרך להבין גם משהו על המרואיינים. אנחנו וונאבי אמריקה, זו לא תובנה עמוקה במיוחד", הוא מסביר. "אנחנו כל כך רוצים להיות אמריקה, אבל למה בעצם? איך אנחנו תופשים את אמריקה? לתחושתי ראיונות עם בן אדם על עצמו, הם הרבה פעמים ראיונות לא מעניינים. בדרך כלל זה ראיון עם אנשים מיומנים, אם לא הם רק מספרים על משהו שקרה להם, ובדרך כלל תקבלי את הקלישאה האחרונה שנראית להם. לעומת זאת, אם תראייני אדם על משהו שהוא אוהב, בדרך כלל הוא בא בלי הגנות וגם עליו יוצאים דברים יותר מעניינים".

על מי אתה היית בוחר לדבר?

"העולם מלא. הדבר האחרון שחסר לי זה דברים שאני אוהב. כל האנשים שבחרנו הם כאלה שאני מתעניין בהם".

ולמה אמריקה מעניינת כל כך את הישראלים?

"אמרתי לאהוד בנאי משפט שאני חושב שהוא נכון לגבי הרבה מהגיבורים. הרבה מהם קשורים לשנות ה-60 וה-70 באמריקה, ומבחינתי, ההתעסקות הזאת בזה היא געגוע למקום שבו לא היינו אף פעם. אנחנו, אולי יותר מכל האומות בעולם, מתאווים לאמריקה כמו שנדמה לנו שהיא או כמו שהיא היתה, כי מעולם לא היינו במקום הזה".

שלח עם לבני ב"הינשופים". פעם ראשונה כמראיין יחידצילום: אוליבייה פיטוסי

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

23 המרואיינים, שישתתפו בשמונה תוכניות, נעים בין אהוד בנאי, שמדבר על המשורר אלן גינסברג, לזמר נועם רותם שמדבר על הסופר קורט וונגוט ויו"ר האופוזיציה, ח"כ ציפי ליבני, שמדברת על הילארי קלינטון. "נועם רותם אמר לי אחר כך שהוא בחיים לא נפתח ככה בראיון. זה פחות קשור לכישורי המראיין, אלא על זה שבאתי לדבר אתו על משהו שהוא אוהב. הרעיון הוא באמת לא אקדמי, אנחנו והאמריקאים. לכל פרק יש תמה, ‘גברים', ‘נשים', ‘מחאה'. שלושה אנשים מייצגים את התמה ועל כל אדם כזה אנחנו מביאים מרואיין שידבר עליו".

אחד המרואיינים האלה הוא חברו הקרוב של שלח, יאיר לפיד, שהתראיין על גיבורו, המתאגרף מוחמד עלי. נדמה שאין מועד מורכב יותר לדבר עם שלח על ידידו לפיד, ועל התוכניות, אם בכלל, המשותפות לשניהם.

בראיון עמו, בבית קפה ביפו, הוא מגיב בחיוך גדול על השאלה אם כשיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה הוא יהיה שר הביטחון שלו. "אוי ואבוי לעם ישראל", הוא משיב בצחוק ואז מרצין: "אני לא יכול לענות לכל השערה שמבוססת על כלום. יאיר הולך לפוליטיקה, אבל השאלה לגבי לא רלוונטית. היא לא על הפרק כרגע. אני חושב שכל אדם שיכול צריך לשקול כניסה לפוליטיקה. זו מדינה שקרובה מדי לעור של האזרחים שלה מכדי שלא תשקול. כבר היו לי הצעות, גם במערכות בחירות קודמות ועובדה שאני פה".

שקלת ברצינות?

"שקלתי ברצינות אבל לא להרבה זמן. בעיני יש משהו בניסוח של הדבר הקרוי ‘חוק לפיד' שמעיד על המנסחים יותר מכל דבר אחר. הוא מעיד שהם אנשים שתופשים את הפוליטיקה כאיזה בור שומן שאדם מנווט את דרכו אליו. פוליטיקה בשבילי, או בשביל יאיר לפיד, היא לא בור שומן. ברור לכולם מה יאיר מפסיד. זה מילוי של צורך אישי. אם אני מתמרמר על דברים שקורים זה צורך אישי לנסות ולשנות אותם. אם אלך לפוליטיקה אני לא הולך בשביל טובות הנאה. כל אדם במצבי, כלומר שיש לו אפשרות, צריך לשקול ולהחליט".

היו טענות על כוונות פוליטיות שלך שהביאו אותך לעזוב את "המקור".

"זה מגוחך. אם יום אחד אני אחליט ללכת לפוליטיקה, זה לא רטרואקטיבית יסביר כל החלטה. הדבר הרציני היחיד שאני יכול להגיד הוא שעיתונאי בעיני הוא מועמד טבעי לפוליטיקה, וזה לא מקרי שיש הרבה עיתונאים שעושים את המעבר הזה. הרי מה העבודה שלי? אני מסתובב בארץ ורואה דברים, חוקר אותם ומגלה מה מונח מתחת לפני השטח שלהם. זה בלתי נמנע שאגבש עליהם עמדה. זה בלתי נמנע, אם אכפת לי מהמקום שבו אני חי, שאחשוב על האפשרות להתעסק בהם בעצמי".

זה נשמע כמו תשובה.

"אחרי שאמרתי את זה, בכל פעם שהעניין הזה עלה בפני לקח לי רק רגע להחליט שלא. אני לא יודע מה אני אעשה בשנים הבאות".

הדמוקרטיה בסכנה

שלח, בקרוב בן 52, הוא אחד מאנשי התקשורת המגוונים בישראל. פרט לטור שהוא מפרסם שנים רבות ב"מעריב" (כולל גיחה בת כמה שנים ל"ידיעות אחרונות") הוא מזוהה עם ערוץ 10, מגיש ועורך שידורי ספורט. הוא אב לבן ובת, התאלמן מאשתו מיכל לפני כשנתיים וחצי ומתגורר במושב לא הרחק מנמל תעופה בן גוריון.

"הינשופים" היא התוכנית הראשונה שבה הוא עומד במרכז הבמה, מראיין יחיד. ב"מקור" וב"שישי" חלק את המסך עם רביב דרוקר, בשידורי הספורט הוא חולק את המסך עם פרשנים ושדרנים אחרים וכך גם לא מעט מהספרים שכתב. אלא ששלח דוחה את השאלה המתבקשת על יציאה לדרך חדשה שכוללת פוקוס מיוחד עליו. "טלוויזיה היא אף פעם לא דבר שעושים לבד", הוא חורץ. "אין דבר שמאוס עלי מלראות טלוויזיה דרך טאלנט. טלוויזיה היא משחק קבוצתי וטאלנט בא לידי ביטוי דרך העבודה שעושה הקבוצה. ‘המקור' היתה של רביב ושלי לא פחות משהיא היתה של העורכות שלה, ואני לא אומר את זה כי אני נחמד, אלא כי אין ערך לטאלנט בלי העבודה הקבוצתית. העיסוק החולני בפרצופים על המסך, גם בביקורות, מה הטאלנט עשה, זו ראייה לא נכונה".

בראיון שהתקיים עמו באחרונה הסביר כי הוא "שמח שרוב הקריירה העיתונאית שלי מאחורי". את האמירה ההיא, שמתחברת דווקא לעזיבת "המקור" ולצעדים אחרים בקריירה שלו, הוא מבקש להבהיר כעת - הסיבה נעוצה במצבה של העיתונות ולאו דווקא במצבו שלו. מאז עזב את ערוץ 10 התפוצצה פרשת ההתנצלות בפני המיליארדר שלדון אדלסון (שאחריה התפטרו מנכ"ל חברת החדשות, ראודור בנזימן, ועורכת התוכנית "השבוע", רות יובל, במחאה על התנצלות שהכתיב אדלסון באמצעות בעל המניות בערוץ, רון לאודר, ג"א). במקביל, היה עד לאחרונה עתידו של הערוץ לוט בערפל, כאשר טענות על מניעים פוליטיים הכרוכים בעניין, קשורים לעבודתו של שותפו להנחיית "המקור", רביב דרוקר, נשמעות שוב ושוב. שלח, כך נדמה, התנבא במדויק.

"החלטתי שבנקודת הזמן הזאת של חיי, בחישוב מה שאני רוצה לעשות בזמן שאני צריך לעבוד, זה לא מה שאני רוצה וצריך לעשות", הוא מסביר את הנסיבות שהביאו אותו לעזוב את "המקור". "זה היה תהליך ארוך, שיתפתי את רביב בשלב די מוקדם, אף שהוא לא רצה שזה יקרה. עשיתי בסופו של דבר את מה שהיה טוב בשבילי".

אנשים שעבדו אתך שם סיפרו על פרידה רוויית דמעות.

"אנשים אוהבים אותי ואני אותם. להם פירטתי מאוד את הסיבות לעזיבה שלי וגם דיברתי על עצמי דברים שאני לא אגיד לך ולא לעיתון, זה שייך למקום שבו אני נמצא בחיי".

אתה מאמין שהאי ודאות בנוגע לעתיד הערוץ קשורה לתחקירים של דרוקר נגד פוליטיקאים, כפי שטענו בערוץ?

"אני לא יודע עובדתית יותר ממה שנאמר עד עכשיו, אבל נסתכל על המשוואה הזאת אחרת: כלי התקשורת בישראל נמצאים במשבר. העיתונות המודפסת בכל העולם הגיעה לחובות ולסף פשיטת רגל, כי אנשים קוראים פחות ופחות עיתונים. על זה ישנו נדבך ישראלי - דפוס הצריכה הישראלי שהוא דפוס שיוצר מונופולים. עד הופעת ‘ישראל היום', ‘ידיעות אחרונות' החזיק שני שלישים מהשוק וערוץ 2 מחזיק בנתונים שהם לא סבירים בעולם של טלוויזיה רב-ערוצית. מעל זה מגיע נדבך נוסף והוא ממסד פוליטי שבמקום להכיר בזה שתפקידו להגן על התקשורת כנכס של תרבות, יוצר רגולציה שמטרתה להעמיד את אמצעי התקשורת באופן קונסיסטנטי על הברכיים מולו. על זה ישנו נדבך נוסף - הופעתו של ‘ישראל היום', מפלצת שמתנהגת שלא על פי כללי השוק, ממומנת מאיזה כיס אינסופי שלא אכפת לו מהכנסות או הפסדים, ומחמירה עוד יותר את התנאים.

"נוצר מצב שבו כל כלי התקשורת הישראליים נמצאים בסכנה קיומית. כל כלי התקשורת האלה נמצאים על הברכיים בפני השלטון או בפני בעלי ההון שמחזיקים בהם. הדבר הזה הוא סכנה לכל המלים הגדולות, הדמוקרטיה, הפלורליזם וחופש הביטוי. אבל לשלטון, וכנראה גם לאזרחים, לא כל כך אכפת".

היו שקשרו בין ההתכופפות של הערוץ בפרשת אדלסון לאיום על קיומו. יכול להיות שאם היתה התנגדות גדולה יותר בפרשה הערוץ לא היה צריך לקבץ נדבות מפוליטיקאים?

נתניהו. מידה של נקמנותצילום: פלאש 90

"מאחורי פרשת אדלסון עמדה התעקשות של בעל מניות. רון לאודר מצד אחד הזרים בשנה שעברה למיטב ידיעתי כ-30 מיליון שקל כדי שהערוץ ישאר עם ראש מעל המים. זה בדיוק מה שאמרתי - על הברכיים בפני השלטון ובפני בעלי ההון. נוצר מצב שעיתונאים הלכו הביתה בלי שהם יאמינו שמגיע להם ללכת הביתה. נכפתה עליהם התנצלות כי הם חששו שאם לא יתנצלו ייסגר הערוץ. זאת הבעיה, זהו לב הבעיה. הדבר הזה הוא רעה חולה שאני לא רואה איך היא עוברת או משתנה".

צפויים ימים קשים?

שלח מהנהן: "בהקשר הזה אמרתי שאני שמח שרוב ימי בתקשורת מאחורי. אני לא רואה איך המצב הזה נפתר, או נפסק או משתנה, גם אם ערוץ 10 ייסגר. לכן האמירה שנתניהו רוצה לסגור את הערוץ היא נכונה לגמרי, אבל היא סימפטום יותר מהבעיה. לא יקום ערוץ חדש במקום ערוץ 10. לא יקום עיתון במקום עיתון שייסגר. נקמתו של נתניהו או שלוחיו? אין לי ספק שזה קיים, אבל זה לא יכול היה להיות קיים אלמלא המצב שאני מדבר עליו לא היה קיים. אם המצב העגום הזה לא היה, נתניהו היה יכול להתרגז ובזה זה היה נגמר, הבעיה היא שיש פה מערכת שמבינה את הסיטואציה. התקשורת מצויה במצב שהיא זקוקה להגנה ואם היא צריכה הגנה, זה הזמן לדרוס אותה".

מבחוץ זה נראה כמעט כמו חלום ושברו: מצד אחד חדשות הערוץ נהנו מתדמית עיתונאית חופשית. מצד שני ברגע האמת התברר כי המצוקה הכלכלית חזקה מהאתוס. "היתה תחושה בערוץ 10 שאנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים, בין היתר כי אנחנו חלשים. בערוץ 10, לא לשמחתנו, היה פיל גדול בחדר של שאלת הרייטינג. עשינו מה שאנחנו עושים וחושבים שהוא נכון ונעשה את זה כדי שיבואו כמה שיותר צופים, אבל אם אנשים רוצים לבוא ב-45% ל'אח הגדול', זה מה שיהיה. אין לי דרך לשנות את זה. בימים הטובים של ‘שישי' היינו מאוד מוערכים אבל קיבלנו 8% או 8.5%. מרואיינים, מפוליטיקאי ועד זמר, עושים את החישוב שבערוץ 2 הם יקבלו בין 18% ל-20%. רייטינג הוא פיל בחדר".

כלומר יש פחות מה להפסיד כשיש פחות רייטינג?

"אני אף פעם לא חשבתי שמה שאנחנו עושים הוא בגלל שאנחנו יותר אמיצים מאחרים. היה לנו גיבוי לעשות את מה שעשינו, הוא נבע מאופיים של האנשים שנתנו אותו, מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות, וגם כי בסופו של דבר זה נכון - היה פחות מה לסכן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ