בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכלה החופשייה: ראיון עם קלרה חורי

עם פרס השחקנית הטובה, סרט חדש, נישואים ומותם של חברים קרובים, חורי מספרת שהשלימה עם עצמה ומעזה למתוח ביקורת גם על החברה הפלסטינית

36תגובות

מבט על השנה החולפת בחייה של השחקנית קלרה חורי עלול לגרום סחרחורת: את קצב האירועים ועוצמתם גם תסריטאי שאפתן של טלנובלה היה מתבקש לצמצם. זוהי שנה שהיו בה טרגדיות - מוות של שני חברים קרובים - ולעומתם אהבה שהובילה ממש לאחרונה לנישואים. זוהי שנה שהסתיימה בהצלחה מקצועית גדולה, שבתוכה גם חיבוק חם מהמיינסטרים.

אחרי שנים של התבגרות כואבת, לא מפתיע לפגוש כעת את חורי במצב רוח טוב, מאושרת. "משהו נרגע אצלי", היא אומרת, עיניה הירוקות חולמניות. "הרבה שנים הייתי מבולבלת מאוד מעניינים של זהות, כועסת. עכשיו אני בתקופה משוחררת יותר. הגעתי למסקנות ונראה לי שעשיתי שלום עם הכל. עם עצמי, עם החברה, עם המקום הזה. הזהויות המתנגשות קיימות עדיין, רק שפעם הרגשתי זרה וכעסתי על זה והיום אני חושבת שיש בזה יתרון".

לפני כמה שנים אמרת בראיון "נדפקתי מכל הכיוונים".

עמית ישראלי

"אלה כותרות צעקניות של עיתון יותר מכל דבר אחר. לגופו של עניין, אני באמת הרבה זהויות והרבה אנשים, אבל השלמתי עם זה. פעם היה קשה, היום אני מקבלת אותם".

לפחות מבחינה מקצועית אפשר בהחלט לקבוע שהתקופה האחרונה היתה טובה לחורי. השחקנית היפה בת ה-35, בתו של השחקן הוותיק מכרם חורי, זכתה לפני כחודש בפרס האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה לשחקנית הטובה בקומדיה, בעבור גילום דמותה של בושרה ב"עבודה ערבית", סדרה שאף זכתה בפרס לקומדיה הטובה ביותר. ביום שני השבוע חזרה הסדרה לעונה שלישית, רושמת בפרק הראשון של העונה את הרייטינג הגבוה ביותר שהשיגה עד כה. חוץ מהפסלון והסדרה, חורי גם משחקת בתפקיד הראשי בסרט "אודם" שיוקרן בבתי הקולנוע מהחודש הבא.

אלא שחורי כלל לא היתה בסביבה בשביל ליהנות מכל זה, ואולי יש בכך התאמה לשלווה החדשה שלה. לפני כחודשיים נסעה עם בן-זוגה לחופשה ארוכה בארצות הברית, שמטרתה המוצהרת "להתאושש, להירגע ולנוח מהשנה הזאת". תאריך לחזרה עדיין אין, אבל כשתחזור, היא אומרת, יהיו דברים אחרים על הפרק, פרויקטים שתכתוב או תארגן לעצמה. כולם חלק מהשינוי של השנה האחרונה.

השינוי הזה מתבטא בכמה דרכים. לעומת תשובות מתחמקות ומסרים דואליים שבהם הצטיינה חורי בעבר - מתלבטת בין הדחף לבטא אמירה בעלת משמעות פוליטית לבין הרצון לקדם את עצמה, לעסוק בקריירה ולשתוק קצת כדי להחליק בקלות בגרונם של הצופים - עכשיו היא מספקת תשובות ברורות. גם כשהן נוגעות לאותה דואליות עצמה.

"האנליזה נכונה", היא צוחקת, "רציתי לבטא את הביקורת שהיתה לי ורציתי גם להצליח, אבל התחושה שלי היא שהיום אני יותר מבטאת את זה. העניין הוא שפתאום דברים התבררו לי, בפני עצמי אפילו. כל המצבים הנפשיים שהגעתי אליהם אז, הבלבול הזה, לאן אני שייכת. זה היה כמו מנהרה בלתי נגמרת שאי אפשר למצוא בה את האור".

אחריות על עצמי

עכשיו, לעומת זאת, נראה שיש לא מעט אור בחייה. חורי, שהראיון עמה התקיים ערב נסיעתה, צוחקת ומחייכת. היא נראית מאושרת במיוחד כשהיא מדברת על בן-זוגה הטרי, אמריקאי ממוצא אירי ומצרי ששמו שון פולי, עורך וידיאו, מקים אתרי אינטרנט וצייר, שפגשה בארץ לפני כשנתיים דרך מכרים משותפים מתחום הקולנוע. היא מספרת ותוך כדי כך מסובבת מבלי משים את טבעת הנישואים היפה שעיצב לה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות אליכם

בראיונות עבר סיפרה כי היא מתנגדת למוסד הנישואים, אולי בגלל המטענים שליוו לא פעם את התחום הרומנטי בחייה. חורי ניהלה מערכות זוגיות ארוכות עם בני זוג ישראלים-יהודים (למשל השף מעוז אלונים), ואפשר להניח שלא תמיד זה היה פשוט. חורי מסרבת בכל תוקף להתייחס למוצאו הדתי של בן-זוגה. "אנחנו שנינו נוודים, מסתובבים ביחד בעולם", היא אומרת. "דת היא משהו שנכפה עליך בלי ששואלים אותך, ואנחנו ויתרנו על 'איך החיים צריכים להיראות'. כשהתחתנו נסענו לקפריסין, טקס קטן ומדהים, בלי המשפחות שלנו, אינטימי. הודענו שזה הולך לקרות וזהו".

איך המשפחה שלך מקבלת אותו?

"הוא ואבא שלי חברים הכי טובים. אמא שלו ואני חברות, ואני מודה לה על הילד שהיא גידלה".

האושר הזה, היא אומרת, רחוק מלהיות מובן מאליו. היא לא ציפתה שכך יקרה לה. לפני כשלוש שנים, היא מספרת בגילוי לב, "היתה לי נפילה קשה והתרחקתי. נסעתי ללונדון, הצטלמתי לסרט שם והיה לי הרבה זמן לשבת עם עצמי ולחשוב. עברתי תהפוכות ועניתי לעצמי על הרבה שאלות שם. הבנתי מה אני צריכה לעשות בשביל להמשיך הלאה, אחרת הייתי נופלת".

מה הבנת אז?

"הבנתי שאני צריכה לפעול ולא להישאר פאסיבית. החלטתי לקחת אחריות על עצמי, לטפל בעצמי, ללכת לייעוץ. יש לי הרבה סיבות להודות גם לשון, כי התפתחתי לבד אבל גם אתו. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחשוב על הבועה שלי, החיים בתל אביב, תיאטרון אחד, הפקה אחת, משכנתא. הבנתי שאני אהיה אומללה. החלטתי שכבר לא אכפת לי איך אני נראית, מה חושבים עלי. זה לא משנה לי יותר, כי יש לי אחריות לעצמי".

מה השתנה?

"הפסקתי לחפש. החלטתי להשלים עם קלרה המבולבלת. בכל מקום יש סטריאוטיפ. גם באמריקה תמיד תהיה 'שחור', או 'ערבי', או 'טרוריסטית'. אם אני ערבייה אני אעשה תפקידים של ערבייה, זה פשוט המצב. פעם זה היה מייאש, עכשיו כבר לא. זה תמיד היה, צריך לעבוד עם זה ולהמשיך הלאה בלי להתחנן לתפקיד".

אפשר להבין למה זה מכעיס.

היא מהנהנת: "אז עכשיו אני אומרת לעצמי שזה בסדר. בסדר שיש לי כעס על המדינה הזאת, שאני גם רוצה מאוד להצליח בה. העיקר היה להגיד, איך ממשיכים מפה? איך אני מתקדמת סוף-סוף הלאה מזה?"

בנוסף לכך, היא מסבירה, ניסתה "להבין מה אני רוצה ולא לפחד מזה. לא להחליט שאני חייבת להתחייב עכשיו בחוזה עם תיאטרון לחמש שנים כי זה משלם לי שכר דירה, לאו דווקא ללכת על בטוח. אמן צריך להיות חופשי ואני לא אוהבת מסגרות, וזה בסדר. אני לא רוצה להיות פקידה של הבימה, שיכריחו אותי להיכנס להפקה כזאת וכזאת. אני רוצה לבחור לבד עם מי אני עובדת, למי אני קשורה. יש הרבה אמנים שמעוררים בי השראה ואני רוצה להתפתח אתם".

נראה לי שהגעת למסקנה שאת לא קורבן.

"נכון, לא קורבן ולא פסיבית. החלטתי להסתכל מעבר. להיות קורבן, להיות נחותה, לחכות למשהו שיקרה - זה מקום מאוד מרגיז להיות בו".

אכן נדמה שחורי החליטה לשנות גישה. בעבר התרעמה על הדמויות שנוטים ללהק אותה אליהן - דמות הערבייה המודרנית, המאופקת (בושרה ב"עבודה ערבית", מנאר בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע", אמל בדרמה "כוונות טובות").

אפשר להבין את עמדתה כשהיא משווה את התפקידים האלו לתפקידים אחרים. ב"אודם", סרט קולנוע שביים יהונתן סגל, היא מגלמת את דמותה של לארה, פלסטינית שהיגרה מרמאללה ללונדון ומנסה לבנות שם חיים חדשים, אך אז צצה פרשייה מעברה. בסרט אחר, שביימה חברתה היאם עבאס ועוד לא יצא לאקרנים, היא מגלמת אשה שמאבדת את שפיותה. סרטים בולטים אחרים שבהם שיחקה חורי הם "חתונתה של רנא" ו"הכלה הסורית".

סגל מספר שבחר בה לתפקיד בלי אודישן, מפני שכאשר פגש בה "היא היתה כה מדהימה בנוכחותה, שקשה היה לא לזכור אותה. קשה לא להסתכל עליה. היא כל כך מרתקת, ככה כמו שהיא, בלי לעשות כמעט כלום. השקט שלה פגיע ואלים כאחד. אין דבר שהיא אינה מסוגלת לעשות. כיניתי אותה 'מכונת משחק' כי היא פשוט מופלאה בדיוק שלה".

להיאם עבאס יש חלק גם בתהליך אחר שמתרחש בחייה של חורי. "היאם היא לא רק שחקנית אלא גם יוצרת בעצמה, והיא בונה נרטיב שמשפיע על החברה", אומרת חורי. "היא כל הזמן עוסקת בזהויות, מציגה לפני הקהל עוד משהו. זה מה שאני הייתי רוצה לעשות, זה מה שמטריד אותי ומעסיק אותי. אנחנו מורכבים מהרבה מאוד זהויות, כולם ובוודאי אני. זה מה שהייתי רוצה לבדוק: אם אני פה או שם, אם אני חיה בארץ או במקום אחר. אני מרגישה שזה התפקיד שלי".

זה קצת מתסכל לחכות לתפקיד מורכב ובינתיים לגלם את הערבייה המודרנית.

"אני מרגישה שבורכתי בכל תפקיד שקיבלתי ושאני מתפתחת. ככל שאני מתפתחת מבפנים התפקידים האלו באים. גם אסור רק לשבת ולחכות, צריך לעשות, ליצור לעצמך תפקידים".

רצח מבפנים

את התובנה הזאת אפשר לייחס למעורבותן של דמויות כמו עבאס, שחיה ויוצרת בצרפת, ושחורי מגדירה "מודל לחיקוי, עם דרך מקצועית מעוררת השראה". אבל לא פחות ממנה, ניתן לייחסה גם להעדרן של דמויות אחרות. שני חברים קרובים של חורי מתו בשנה החולפת. האחד מת ממחלה, האחר הוא השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח בג'נין בחודש אפריל האחרון. חורי, שעיניה מתלחלחות מיד כששמו עולה בשיחה, מסבירה שמותו טילטל את חייה עד כדי כך שנסיעתה נועדה, בין היתר, להתגבר גם עליו.

דניאל צ'צ'יק

"עבדנו ביחד בשנתיים האחרונות", היא מספרת. "עשינו ביחד את ההצגה 'העלמה והמוות' (בתיאטרון אל-מידאן החיפאי, ג"א). ג'וליאנו הזעיק אותי להחליף שחקנית שבועיים לפני הבכורה. זה היה מהפך בשבילי לעבוד אתו. זו הפעם הראשונה שעבדתי אתו, ובכלל, עם כישרון כזה, במאי כזה שנכנס לקישקע".

על יום הרצח היא מספרת בכעס וזעזוע. בלילה שלפני חגגו ברמאללה עד השעות הקטנות של הלילה אחרי בכורה של הצגה שביים מר-חמיס. כמה שעות אחר כך, כשחזרה לדירתה בתל אביב, סיפר לה מישהו שמר-חמיס נורה ונפצע, ו"אני לא האמנתי, כי החיבוק שלו עדיין היה חם. ואז הגיע עוד טלפון שהוא נרצח, שהוא מת. איבדתי את זה לגמרי. התקשרתי אליו, לא האמנתי. זו היתה תקופה מאוד קשה, את מאבדת אמון בכל".

האמנת שמשהו כזה יכול לקרות?

"ההרגשה שלי היתה שבא מישהו ורוצח אותך מבפנים, מהעם שלך. אנשים שעבדת בשבילם, שנלחמת אתם ובשבילם, לשנות, ליצור, לאמץ להם דימוי חדש, לשחרר את האשה בחברה שלהם. זה גם אובדן של כישרון גדול.

"זה אנוכי מצדי, אבל הוא היה עוגן בשבילי", היא ממשיכה. "חבר טוב, זה שאומר לי 'אל תפחדי, לכי עם הלב שלך' ובלי ביקורתיות. זה שאומר לך שזה בסדר להתאבד על הבמה ולהתאבד באהבה. הוא שינה בי הרבה, נתן לי המון. עד עכשיו אני מנסה לחשוב בצורה מיסטית שהוא פה, עדיין אתי. אני רואה אותו כל הזמן. כשהוא היה הוא הוציא ממני אלימות, כאב, אומץ ועומק על הבמה".

נדמה שהאומץ הזה ניכר לא רק על הבמה. השיחה על מר-חמיס ועל חקירת הרצח, שעודנה במבוי סתום, מביאה אותה לדבר בביקורתיות פוליטית שלא התאפיינה בה בעבר. וזו מופנית, בין היתר, כלפי החברה הפלסטינית והעולם הערבי. בעבר, כאשר שיחקה בסרט "מחילות" שכלל גם סצינת עירום בכיכובה, הוטחה בה ביקורת קשה בחברה הפלסטינית. כעת נדמה ששני הדברים מתאחדים לאמירה מוצקה.

"צריך להתפתח", היא יורה. "אני אשה חופשית. כל האינפנטילים שנועלים את החברה וסוגרים את האשה יכולים לעשות מהפכות כמה שהם רוצים, אבל עד שזה לא יקרה, לא יהיה שום דבר; עד שהמהפכה לא תיכנס אליהם הביתה והם יסכימו לשחרר את האשה מהרעלה, מהמוסכמות, מהפכה אמיתית - לא יקרה שום דבר. תמים לחשוב שזה הולך להשתנות: אין שום מהפכה עד שהיא לא קורית מבפנים. מנהיג חדש או מדינה חדשה, אין לזה משמעות כל עוד אין שינוי עמוק. פוליטיקאים הם פוליטיקאים בכל מקום, אותם שחקנים עלובים. גם אם תהיה מדינה פלסטינית, אם לא יהיה שינוי פנימי זה לא יקרה. תשנו מבפנים - תקבלו את האחר, את הגייז, נשים, תנו את החופש שמגיע להם ותכירו בזכותם. משם תתחיל המהפכה".

זה גורם לך לחשוב על המשך חייך? איפה תחיה המשפחה שלך?

"אני חושבת עכשיו על משפחה, על ילדים, וזה יקרה, לאט לאט. הילדים שלי יהיו חופשיים היכן שהם יהיו בעולם. הם יגדלו ויתחנכו ככה".

יכול להיות שלא תגדלי אותם כאן?

"כן. אין לי בעיה. עוד לא חשבתי על זה ברצינות, אבל בינתיים אני חושבת על המושג חופש כדרך חיים. היאם, למשל, עזבה הכל והלכה ליבשת אחרת לבד לגמרי ובנתה את עצמה שם מאפס. היא קוסמופוליטית. לי קרה אחרת ובורכתי במה שעשיתי פה. בניתי את עצמי בצורה מכובדת, אני חושבת, ואני מרוצה. המשפחה שלי, ההורים שלי, גידלו אותנו לחופש. לא להפריד בין בני אדם על בסיס דת, דעה או צבע. כל הלחץ בא מהחברה, מסביב". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו