בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אילת מבעד לעדשה: "הים הדרומי" סדרה תיעודית חדשה

מדריך צלילה שהטריד צב ים, בליין שמדבר על עצמו בגוף שלישי ומנהיג דת נוצרי. מפגש הזוי עם האנטי-גיבורים של הסדרה התיעודית "הים הדרומי"

17תגובות

ביום ראשון האחרון, בשעה שתל אביב נשטפה גשם, באילת עמדה שמש בוהקת חמימה במרכז השמים. זוהי כנראה הגדולה שבקלישאות הנוגעות לעיר, והיא התבררה כנכונה גם בפעם המיליון. באילת - גם באמצע פברואר סגרירי וקר במיוחד - היה נעים, חמים ויבש.

זה כמובן לא מפליא. אילת היא העיר הדרומית ביותר בישראל, היחידה שאליה אפשר - ואפילו מומלץ - לטוס בתוך גבולות המדינה. בגלל הריחוק הגיאוגרפי, כמעט ברור למה קיבלה בירת הנופש הישראלית, עיר שמתקשרת אצל מרבית תושבי המדינה עם חופשות סוף שבוע בבתי מלון מצועצעים, מעמד של איי גלפגוס מקומיים.

כמו הארכיפלג ההוא, שריחוקו הגיאוגרפי הביא להיווצרות מינים יחודיים ולפיתוח אבולוציה מקומית משלו, גם אילת פיתחה לה חיים אוטונומיים. יש בה שפה ותרבות מקומיים תוססים, אתוס לוקאלי ברור, ידוענים מקומיים וטיפוסים שמשגשגים בה וכנראה לא היו יכולים להתקיים כך בשום מקום אחר בארץ. לאיש מתושבי העיר הם לא נראים חריגים.

ישי אילן

את כל אלה אפשר לראות, בגרסה קיצונית, מצחיקה ומהורהרת, ב"הים הדרומי" - סדרה תיעודית חדשה, שעלתה בשבת בערוץ 8 (ראו מסגרת) על ארבעה אנשים החיים בעיר. הארבעה הם מנהיג דתי נוצרי, מדריך צלילה שנאשם בהטרדת צב ים, צעיר המכור לעסקי הבידור ופלייבוי בן 50.

זוהי כנראה הפעם הראשונה שהעיר שהמושג "פאטה מורגנה" הולם אותה, מוצגת ככזאת. פנטסיה מתעתעת, רחוקה מהנערות קולעות הצמות של הטיילת, מהחנויות הרועשות, מבתי המלון העשויים שיש ופלסטיק. "הים הדרומי" היא סדרה שמהותה, כמו גיבוריה, היא התגלמות המלה המשומשת "הזוי", מתובלת בצילומי נוף מרהיבים ובגישה פילוסופית שלא לוקחת את עצמה ביתר רצינות.

חור בלב

לקראת 10:00 חצר ההוסטל The Shelter של ג'ון וג'ודי פקס הומה במיוחד. שתי נערות ורדרדות לועסות דגני בוקר על שולחן פיקניק. מתנדבים מנקים את הרצפות ביסודיות. הולנדי גבוה וצרוב שמש משוחח עם גרמנייה מוצקה. את ה"שלטר" הקימו בני הזוג לפני 27 שנים, אחרי שהכירו בארץ, התגלגלו קצת לסיני ונישאו.

ג'ון - יליד הולנד בן 65, שהוריו הסתירו יהודים במלחמת העולם השנייה - התגייס לצי של נאט"ו ובאחת מהאוניות התיידד עם יהודי שסיפר לו על חופי ארץ הקודש. אחרי שהשתחרר מהשירות נסע לבחון את החופים בעצמו וכשביקש להימלט מהגשם, הגיע לדרום.

ג'ודי החלה לנדוד כשהיתה בת 19, בחופשה הראשונה מהאוניברסיטה בוואשינגטון, שבה נולדה וגדלה. היא נסעה לאלסקה והשתקעה בה שלוש שנים. ביובש היא מספרת שחיה שם בין אסקימואים, התגוררה באיגלו ועסקה בציד, עד שהחליטה לשנות כיוון ולנסוע להודו, "לחפש אשראם לחיות בו".

בדרך לשם, לשמחתה של משפחתה היהודית, החליטה לטייל גם בארץ. גם היא התגלגלה לדרום. בנואיבה החלה לקרוא בברית הישנה והחדשה ומצאה את שחיפשה. עד שנפגשו, מספרים בני הזוג, שניהם כבר "התחזקו בתנ"ך". הם גרו באוהל גדול בנואיבה, שם נהנו לארח חבורות גדולות של היפים מקומיים, ואחר כך עקרו לאילת.

ישי אילן

ארבעת ילדיהם נולדו בעיר וגדלו בה. הצעיר שבהם, יונתן השתקן והמבולבל למראה, עדיין גר בה - בחושה מאובקת אך מטופחת במדבר, לא רחוק מריף הדולפינים. מערכת היחסים בינו לבין אביו עומדת במרכז חלקו בסדרה.

"תמיד אהבנו להכניס אורחים", אומרת ג'ודי. "גם כשחזרנו לאילת, תמיד היו בדירה שלנו חברים. נהיה לנו צפוף. חשבנו שמה שאנחנו באמת צריכים זאת אכסניה. לא היו אכסניות אחרות באילת, אז קיווינו שזה גם יהיה עסק טוב".

אילת מרכזת אליה כל מיני טיפוסים משונים. בסדרה אתם קוראים לה "עיר מקלט".

ג'ון: "מאז ומעולם זה היה ככה. זה המקום הכי רחוק שאפשר לברוח אליו. אנשים עם בעיות תמיד הגיעו לכאן, ויש פה אנשים כאלה מכל העולם".

ג'ודי: "וכך גם אנשים שמחפשים את עצמם".

בני הזוג מסיימים את המשפט ואת השביל חוצה מקסים - אחד מאנשי הצוות שמתגוררים במקום, גבר צנום וארוך שיער. מקסים מראה תמונה ישנה שלו - ובה הוא נראה שדוף, בעל עיניים מזוגגות - ומספר כיצד ראה את האור אחרי שהחליט למצוא את עצמו מחדש בעיר.

ישי אילן

מה יש באילת שאנשים מגיעים אליה כדי להמציא את עצמם מחדש?

ג'ון: "אני לא חושב שזה קשור לעיר. אני הגעתי ממשפחה טובה ולא הייתי מכור לסמים - סתם חשיש מדי פעם - אבל הרגשתי ריקנות. הרגשתי שיש לי חור בלב. חשבתי שאולי טיולים ימלאו אותו. ראיתי את העולם, הייתי ימאי וגם מזה נמאס לי. החור נשאר. בחורות, מסיבות, שתייה. החור נשאר. באילת מישהו סיפר לי על אלוהים ועל ישוע. אנשים לקחו אז אקסטזי וטריפים. חשבתי שהוא בטריפ, אבל הוא לא היה. הוא מצא את זה בתנ"ך. נולדנו מחדש וישוע מילא את החור בלב".

בימי שישי בני הזוג עורכים ארוחת ערב משולבת בתפילה המונית ודרשה, שבה משתתפים אורחי ההוסטל, פליטים סודנים (שג'ודי איגדה כמה מסיפוריהם לספר בעברית ואנגלית) ואחרים. בחצר ההוסטל ערומים כיסאות פלסטיק. ג'ודי מחווה בידה על הפינה שבה ניצבים סירי ענק עם אוכל לאורחים.

נראה שלכל גיבורי הסדרה יש חור בלב.

ג'ון: "אולי יש פה חופש להיות שונה. אף פעם לא שפטו פה אנשים. עכשיו זו עיר תיירותית, אבל כשאנחנו באנו לאילת היו בה אנשים מלוכלכים וזרוקים".

ג'ודי: "חיים כמו של יונתן, למשל, בלתי אפשריים כמעט בכל מקום אחר. אנשים חושבים שהוא מורד או רוצה להיות לבד, אבל הוא אצלנו כמעט בכל יום, הוא יוצא מהזולה לעבוד. הוא אוהב את הטבע וזו דרכו. זה לא כל כך מסובך, בסך הכל זה פרקטי".

ישי אילן

לעיניים לא אילתיות זה נראה מוזר.

ג'ודי: "הוא לא טיפוס שיגור בדירה".

ג'ון: "אולי יונתן רוצה לחפש בעצמו. הוא רוצה להגיע, אבל בדרך שלו".

אין לו אחות

בינתיים הרכב המסחרי של ההורים עושה את דרכו לזולה של הבן. כעשר דקות של נסיעה מהשכונה המנומנמת בלב העיר הישנה עד למדבר. הרכב פונה ימינה ועוצר בקצה דרך עפר. אחרי חמש דקות הליכה במדבר ופיתול נוסף ימינה בנעלי עור שאינן מיועדות לכך, מתגלה החושה של יונתן - קטנה ומאובקת, מוסתרת מעיני כל, מעליה חגים זבובים. יונתן לא בבית - נסע והשאיר מחברת שמבקשת מהבאים להשאיר הודעה. השארתי.

שעה מאוחר יותר, לא רחוק משם, מסתיימת האכלת הצהריים בריף הדולפינים. תיירים שמנים במכנסי ברמודה וסריגים צבעוניים מצלמים בהתרגשות. משה פוקסי פוקס, בן 54, יוצא מהים בחליפת צלילה שחורה וממצמץ למראה השמש. נראה שהשיחה - כמו השתתפותו בסדרה - נכפתה עליו.

דודו בכר

ב"הים הדרומי" הוא מופיע עם בתו היפהפייה אור, בת 12, שמבקרת בימים אלה בני משפחה בחו"ל. הוא "מת מגעגועים. לא מבין איך יש אנשים שנפרדים, מתגרשים ורואים את הילדים שלהם רק פעם בשבוע או שבועיים", הוא אומר.

לאילת הגיע לפני 20 שנה. התגרש מאשתו הראשונה ובא לביקור עם חברים. אחרי שמצא עבודה כמדריך צלילה, החליט להישאר. "לא חשבתי יותר מדי", הוא מסביר, "היה כיף, אז נשארתי. בסך הכל אני חי במסגרת של עבודה, יום יום, שנים. לא באתי להיזרק, להיות ביטניק כמו בשנות ה-60. נשארתי פה כי ככה יצא. בעיני החיים שלי די פשוטים ולא מי יודע מה מעניינים. עבודה-בית, כמו כולם. האושר הגדול של החיים שלי זה הבת שלי".

אז למה הסכמת להשתתף בסדרה?

"לא היה נעים לי להגיד לא. ישבתי פה, שיחקתי שחמט כמו בכל יום ואז ניגשו שני חבר'ה צעירים ושאלו אם הם יכולים לצלם. חשבתי שזה מגוחך לספר את סיפור חיי, אבל הם היו נחמדים. במשך הזמן זה נהיה מעיק, לא הבנתי מה רוצים ממני. מה אני, איזה אקסמפלר? אין לי סיפור מעניין. אני הבת של השכנים, האדם הכי לא מעניין שיש".

מביך לראות את עצמך ככה?

"כן, קצת. דברים יוצאים מהקשרם. הם (המשתתפים האחרים. ג"א) קצת מוזרים, אז יש איזה קיק, אבל אצלי אין סיפור".

הסיפור של פוקסי נוגע להסתבכות משפטית שהוא מגדיר "סיפור קפקאי", שבסופו נדרש לשלם קנס של 3,000 שקלים. "העברתי קורס צלילה וביום האחרון אבא של אחת הבנות ביקש להצטרף ולצלם", הוא משחזר. "הסכמתי. מתחת למים נגעתי עם היד בצב ים והוא צילם את זה. כשיצאנו מהמים הוא אמר שלא עושים דבר כזה. אמרתי לו מה דעתי, עוד לא נולד הדג שייגעו בו אם הוא לא רוצה".

איך זה הגיע לתביעה?

"פקח ב'רשעות הטבע והגנים' ראה את התמונה באינטרנט והחליט להגיש נגדי תביעה. ברגע שיש לך תואר בביולוגיה ימית, אתה יכול להגיד כל דבר בבית משפט. השופט יכול לשמוע שאם נגעתי בצב, הרגתי לו את החרמנות והוא לא יכול לתפקד. אנחנו אפילו לא יודעים אם זה צב או צבה. לך תסביר שאין לך אחות. זה מצחיק, אידיוטי ועצוב. מבלבלים את המוח. זה נמשך שנתיים-שלוש המשפט הנוראי הזה".

הצינורות הגבוהים

במונית, בדרך מפוקסי לאילן פיפסון, הנהג מאזין למוסיקת קאנטרי נוצרית ומתופף בקצב על ההגה. הסיטואציה המוזרה מתגמדת לנוכח הטיפוס שמחכה ביעד. פיפסון, לבוש כולו לבן - כולל כובע מצחייה בוהק - הוא טיפוס שמגדיר מחדש את המושג אקסצנטריות. הוא נוטה לדבר על עצמו בגוף שלישי, נהנה מהערכה ואהבה עצמית בלתי מוגבלות, פלייבוי בן 50 הולל וחובב פרובוקציה. אפילו צפייה בסדרה לא מצליחה להכין למפגש עמו.

"אתי אפשר הכל ואני מרשה הכל. אין לי מעצורים, אני לא מתבייש בשום דבר שאני אומר או מייצג, גם אם הדעות שלי קיצוניות. אני בסדרה זה אני בחיים, חד וחלק. זה היה התנאי שלי להשתתפות בתוכנית. לא נתתי לעצמי לסטות מילימטר מאילן", הוא אומר. פיפסון, בניגוד לאחרים, נולד באילת, אבל עזב אותה בגיל חמש - כשהוריו התגרשו. אחרי הצבא חזר לעיר, "מטעמי נוחות", כהגדרתו. למרות הנתק בינו לבין אביו ניהל את רצועת החוף שבזיכיונו וטווה קשרים שמהם הוא מתפרנס היום. "חצי עולם מתקשר אלי כשהוא מגיע לאילת. ‘תדאג לי', ‘תסדר לי'. ואני דואג להם, יוצא אתם לבלות", הוא מסביר את מקור פרנסתו. "הם ישלמו על כל פיפס שלי, וזה ברור להם. אני פותח להם את כל הדלתות בעיר והם מבינים שהתודה הקטנה שלהם זה לשלם עלי".

אתה סוג של מאכר, מתפרנס מקשרים והיכרויות.

"את אפילו לא מודעת לפסיק מהעוצמה שלי בתחום. עד שלא תסתובבי אתי, לא תביני. אין את זה בשום מקום בעולם. אולי זה הקסם והכישרון, הקשרים שלי לטפח אדם כשהוא קטן. עוד כשהוא מנהל מחלקה בחדר אוכל ואני משיג לו כרטיסים להופעה, עד שהוא נהיה מנהל מזון ומשקאות או מנכ"ל בית מלון. אני מכיר את כל המערכת ואת כל הגורמים".

למה נשארת באילת כל השנים?

"הנוחות. אני נהנתן ועם השנים הבנתי שאני גם מארח נפלא. טוויתי קשרים בעיר ברמה הגבוהה ביותר. אין מי שלא מכיר אותי, ואני מדבר אתך על הרמה הגבוהה ביותר, הצינורות הגבוהים".

מה זה הצינורות הגבוהים?

"כל בעלי העסקים, כל המנכ"לים של בתי מלון, כל מנהלי מזון ומשקאות, כל הסמנכ"לים, כל מי שיש לו יד בעיר. יש קודקודים לכל תחום ואני בן בית אצל כולם".

אלא שבסדרה העיסוק של פיפסון נדחק לטובת הדרמה האמיתית, שאיפתו לאבהות. פיפסון, המתנגד למונוגמיה, מעוניין להמשיך את השושלת ומקיים קשר עם אם פוטנציאלית למטרות רבייה בלבד. הקשר נגמר אחרי שפיפסון, שמתלבט ומתלבט, מחליט לוותר. "הבעיה היא שאני לא מוצא בחורה שמסוגלת באמת לחשוב כמוני", הוא מסביר. "להגיד ‘אני רוצה ילד ולא מחפשת בן זוג', ילד נטו. המון נשים אומרות את זה בהתחלה ובאיזה שלב כן רוצות זוגיות".

 

אתה חושב שאילת היא מקום סובלני לטיפוסים קיצוניים?

"מה שקורה פה לא יכול לקרות בירוחם, נגיד. בירוחם כולם גדלו ביחד, וכשאתה גדל כמשפחה אתה לא יכול להיות חריג. בכל מיני עיירות פיתוח מזכירים לאדם כל הזמן את עברו, ‘לפני רגע לא ידע קרוא וכתוב ועכשיו משחק אותה יח"צן של מסיבות'".

ומה קורה באילת?

"אנשים הגיעו לכאן מכל קצות הארץ. רובם נמשכים לרמת החיים הגבוהה שהם יכולים לחיות בה פה. אני, ועוד הרבה כמוני ראש לשועלים. זו עיר שאין לה אריות. עם הנתונים שיש לי, בתל אביב אני יכול להיות רק זנב. זו עיר נוחה מאוד, ולהבדיל מערים קטנות אחרות, יש תחלופה של אנשים כל הזמן. 10,000 איש כל שלושה ימים, אז אתה לא רואה כל הזמן אותם טיפוסים".

כמה דקות אחר כך, בעקבות השאלה "מה היית רוצה שידעו עליך?" שוקע פיפסון בנאום ארוך ומסביר את משנתו הגזענית

("המזרחי, גנטית הוא אלים"). בדרך לתחנה הבאה - כשנהג המונית שוקע בנאום מכירה נמרץ של מיץ פלא מפחית דלקות, מרפא סוכרת ומרזה (קני ארגז, קבלי משחת שיניים) - זו כמעט הקלה.

אילת, שרחוקה מקו החוף והמלונות, מתבררת יותר ויותר כעיר שתופעות כאלה - כל אחת מהן מפליאה או חריגה בפני עצמה - מתקיימות בה כבשגרה. במלון פרימה מיוזיק מוסיקת המעליות מחרישת אוזניים. בלובי כורסאות צבעוניות. משה סלסה אמסלם - שערו עשוי תסרוקת קוצים מוקפדת, על פרק ידו שעון זהב אדיר ממדים - מתיישב בחיוך.

הוא בן 30, חי במלון כחמש שנים ומועסק בו במשרת מנהל בידור שלעולם אינו מפסיק לחייך ולהתבדח, חוץ מאשר ברגעים שבהם הוא דומע מהתרגשות. לאילת הגיע מבית שאן לפני 12 שנים, אחרי שאושפז בבית חולים בשל בעיה רפואית ולא גויס. בדרכו לערער על ההחלטה בלשכת הגיוס בטבריה, עבר ליד בית המלון כרמל נהר הירדן, שמע מוסיקה, ראה אקשן, נכנס והתחיל לרקוד. כך התגלגל לעולם הבידור במלונות.

"אחר כך באתי לאילת, התחלתי לעשות ערבי סלסה. כשאתה מגיע בפעם הראשונה לאילת, אתה מקבל את ה'וואו'. באתי לפה בחור עם כיפה, ב-12 בלילה הכל פה בלגן, כולם עפים באוויר ואני ילד קטן, תמים. אתה מרגיש כמו עמי ותמי שהגיעו לעולם ממתקים".

הרבה אנשים שמגיעים לפה, מסתכלים על העיר וקצת נגעלים.

"אני לא מסתכל על העיר, אלא על מה שאילת עושה לאנשים. אילת עושה לאנשים טוב. אילת זה סוג של משפחה, עיר מאוד קטנה, אחד מכיר את השני ואחד עוזר לשני. ניסיתי את תל אביב, אנשים אוכלים אחד את השני, אף אחד לא יעזור לך להתקדם".

בסדרה הסיפור של סלסה מתמקד במערכת יחסים עצבנית שהוא מנהל עם אחת מעובדות המלון, על רקע מערכת יחסים ישנה שהוא מתקשה להשתחרר ממנה, ריבים, עקיצות, דמעות נרגשות ועימותים מלאי אמוציות. סלסה נראה מזיל דמעה גם אצל הפסיכולוגית שלו, והיא מצדה מטיחה בו שהוא מכור לאהבה.

למה בעצם הסכמת להשתתף בתוכנית?

"אני בן אדם שקשה לו, שלא יכול להגיד לא. הגעתי לאילת בגיל נורא צעיר. חיכיתי להתגייס לצבא ולא נתנו לי. רציתי מג"ב, כמו אח שלי. חיפשתי משהו לעשות עם עצמי. כשהייתי ילד ראיתי פעם סרט על לאס וגאס וזה החלום שלי עד היום. כשבאתי לפה מצאתי סוג של לאס וגאס והתאהבתי".

במה?

"באילת יש סוג של קסם, תמיד היה. הוותיקים מספרים על האנשים שהיו יושבים פה על החולות, זרוקים ופריקים. זה היה לפני כל המלונות. יש קסם למדבר. אנשים מתחברים וזה שואב אותם. כמה שניסיתי בתל אביב, והלכתי ורציתי - זה שונה. לישראלים יש רק את אילת לברוח אליה, זה הכי רחוק בארץ. אבל יש פה סוג של קסם שאי אפשר להסביר. הכל משתנה פה כל הזמן".

---------------------------------------------------------

קרוב רחוק

מאחורי האווירה הפנטסטית והדמויות הלא שגרתיות של "הים הדרומי" עומד היוצר והבמאי איתמר אלקלעי ומחכך ידיים בהנאה. מהרעיון, שקיבל את תמיכת ערוץ 8 משלב מוקדם מאוד ("חצי דף A4 מודפס", הוא אומר בחיוך), הפרויקט התגלגל במה שנראה כאותו הלך רוח לא מתאמץ, שמאפיין גם את המוצר המוגמר.

"אילת היא הדבר הכי קרוב לרחוק", מסביר אלקלעי את התשוקה ליצור סדרה תיעודית על העיר. "משהו גירה אותי בעיר מלונות הפלסטיק הזאת, שאלתי את עצמי מי גר שם".

אלקלעי, בן 36, הוא בוגר בית הספר לאמנות - המדרשה המחלקה לקולנוע, המכללה האקדמית בית ברל ויוצר הסרט "סטפן בראון" על הפרוון התל-אביבי הידוע. כיום הוא עובד על סרט קולנוע באורך מלא וסרט תיעודי נוסף שישודר בלוויין ומשמש במאי עריכות בעונה השנייה של "מחוברים".

הוא מהנהן בהסכמה כשהוא נשאל על האווירה ההזויה ב"הים הדרומי". "אני לא חובב מציאות וריאליזם גדול", הוא אומר. "אילת נראתה לי כמו קרקע לפנטסיה טובה. החוויות שלי מאילת היו נורא סליזיות. כולם זוכרים איזה דימוי לוהט-עבש-תלוש כזה, וזה מה שהוביל אותי".

התחושה היא שבסופו של דבר זו עיר סובלנית למוזרויות.

"נכון. אילת מוזרה, פאטה מורגנה משונה ולא אסתטית במיוחד. ברמה הפרקטית זו עיר נוחה. אם אין לך הרבה כסף ואתה רוצה שקט, אפשר לתפוס בה פינה. היא לא דומה לעיירות אחרות, כי לאף אחד אין עניין במה שאתה עושה בה".

מה חיפשת בגיבורים?

"זה עבר גלגולים שונים. היתה לנו תחקירנית שגרה באילת ועשתה תחקיר רציני שהוליד רשימה של כ-100 משתתפים פוטנציאליים. באיזשהו שלב החלטנו שאת כל הצד המוניציפלי - פוליטיקאים מקומיים, ראשי ועדים - נשאיר בצד. ברגע שזה ירד, נפתח חלון לאווירה, לפנטסיה. החלטתי לוותר על המשהו הארצי הזה ולעוף. ברגע שהיתה דמות שיכלה לספק את הרצון הזה, היא נכנסה".

מה הסיפור של העיר?

"הסיפור הוא שזה לא נורא אם לא הצלחת להגשים את החלום. העיר הזאת לא מעוניינת להתעורר ממילא. יש בי צד שמעריץ את זה, זה שחרור טוטאלי. במובן מסוים יש אנשים שלא מרגישים צורך להוכיח כל הזמן ויש בהם שקט, בהם ובעיר. זה מוצא חן בעיני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו