מאחורי הסדרות האמריקאיות הגדולות של כל הזמנים

יוצר "הסופרנוס" דווקא לא חושב שהטלוויזיה מצויה בשיאה, וכותבי הסיטקומים משנות ה-50 מודים שהיו מנותקים. שיחה עם לויד קרמר, במאי הסדרה "פריים טיים אמריקה", שחוקרת את התפתחותה של הטלוויזיה האמריקאית

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רותה קופפר

באחד הפרקים של "פריים טיים אמריקה", הסדרה התיעודית המצוינת העולה לשידור הערב בערוץ 8, מוצגת סצינה שבה נראים ארצ'י באנקר והחתן שלו מייקל "ראש כרוב" מתווכחים על האופן שבו גורבים גרביים ונועלים נעליים: מייקל (רוב ריינר), ההיפי הליברלי, נוהג לגרוב קודם גרב ואחר כך נעל, על כל רגל בנפרד, וארצ'י (קרול אוקונר), השמרן הנרגן, רואה בזה לא רק חתרנות אופיינית לבני דורו של מייקל, אלא גם טמטום צרוף. הסצינה הזאת, כפי שמתברר מהסדרה הדוקומנטרית, היא אילתור על אירוע אמיתי שהתרחש בין שני השחקנים עצמם, ריינר ואוקונור.

על אותה סצינה משוחחים נורמן ליר, היוצר של הסדרה המיתולוגית ההיא, ורוב ריינר, מי שגילם את "ראש כרוב" ולימים נהיה לבמאי מפורסם ("ספיינל טאפ", "כשהארי פגש את סאלי"), ומתייחס אליה גם טום פונטנה, יוצר "רצח מאדום לשחור" ו"אוז".

"פריים טיים אמריקה", ששודרה לפני כמה חודשים בערוץ הציבורי האמריקאי פי-בי-אס, וארבעת פרקיה ישודרו כאן מדי יום ראשון בחודש הקרוב, מגוללת את תולדות הטלוויזיה האמריקאית דרך ארבעה טיפוסים: "הגבר בבית", "האשה העצמאית", "הלא יוצלח" ו"הלוחם". גדולי היוצרים והשחקנים מדברים בה בהרחבה ובפתיחות על עבודתם שלהם ועל סדרות אחרות. התוצאה מעניינת ומהנה, וכלולים בה קליפים מסדרות טלוויזיה מן העבר וההווה, לצד התייחסות כנה, לא תמיד מפרגנת, של היוצרים זה לזה. כך למשל דייוויד סיימון, יוצר "הסמויה", מתבטא ברתיעה גלויה נגד "דקסטר" של קלייד פיליפס, ודייוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", מטיל ספק בכך שהטלוויזיה האמריקאית אמנם נמצאת כעת בתור הזהב שלה (רבים רואים דווקא בו את המבשר של תור הזהב הזה).

בוץ בעין המפלצת

לויד קרמר, שביים את "פריים טיים אמריקה" והפיק אותה יחד עם טום ילין, נשאל בראיון טלפוני מה בכל זאת החליט להשאיר על רצפת העריכה - לאור כל השפע המובא בסדרה. "הסיוט שלי", הוא עונה מלוס אנג'לס, "היה שיתייחסו לתוכנית הזאת כאל לקט קליפים, בסגנון ‘הלהיטים הגדולים של הטלוויזיה'. כבר ראיתי תוכניות כאלה, וזו גם אחת ההנאות האסורות שלי - אבל שום דבר מהן לא נשאר אתך אחרי הצפייה. אנחנו שילבנו רק סדרות שתאמו את הנרטיב שלנו. נאלצנו גם לוותר על הרבה סדרות עבר, ‘גאנסמוק', למשל, כי רצינו להגיע גם להווה.

"יותר משרצינו להגיד ‘אלה הסדרות הכי טובות שאי פעם נעשו' - רצינו להראות את ההתפתחות בטלוויזיה, להיכנס קצת יותר לעומק. למשל, בפרק על ‘הלוחם' היתה לנו שיחה ארוכה עם מייקל מאן (יוצר "מיאמי וייס", ואחר היוצרים של "לאק" החדשה עם דסטין הופמן, ר"ק), אדם שאנחנו מעריכים מאוד ושהיה אחד המרואיינים הטובים שלנו. אבל אם בוחנים את ‘מיאמי וייס' - הדמויות שלה לא באמת היו ‘לוחמות'. במבט לאחור הדמויות של הסדרה היו די שטחיות ולכן הן לא נשמרו בזיכרון. היה להן סטייל, אבל סטייל לבדו אינו מספיק כדי לפרוץ דרך. לכן לא שילבנו את השיחה אתו בסדרה. לעומת זאת, אם לוקחים סדרה כמו NYPD, שיש בה דיאלוג אינטליגנטי וכל כך הרבה סבטקסט, מדהים לגלות עד כמה היא עומדת במבחן הזמן, עם דמות כמו סיפוויץ (דניס פרנץ) שהוא כל כך פגום.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

"בגרסת הדי-וי-די של הסדרה הוספנו 20 סיפורים שלא הכנסנו לסדרה. אחד מהם הוא, שבתחילה נורמן ליר רצה שאת התפקיד של ארצ'י באנקר יגלם מיקי רוני ("ארוחת בוקר בטיפני", ועוד הרבה סרטים וסדרות טלוויזיה). אבל רוני אמר לליר שאין סיכוי: ‘אתה רוצה לעשות סדרה שמשתמשים בה במלים כמו ‘יהודון' ובכינויי גנאי ללטינים ושחורים? שכח מזה', הוא אמר. ‘זה לא יקרה. יהרגו אותך ברחוב. רוצה משהו שיצליח? קח לך דמות של חייל לשעבר מוויטנאם, נמוך ועיוור, ואני אגלם אותו'".

בין התובנות של היוצרים ובין הקליפים מתוך הסדרות המצוטטות בסדרה, משולבות גם כתבות ממיטב העיתונות האמריקאית, המצביעות על השינויים שחוללו הסדרות. אותו דניס פרנץ שקרמר הזכיר, לא מרואיין שכיח, מדבר כאן על הסדרה שלו יחד עם היוצר שלה, דייוויד מילץ'. מתראיינים כאן טובי התסריטאים מההווה ומהעבר - דיאן אינגליש יוצרת "מרפי בראון" (וקנדיס ברגן שגילמה אותה), יוצרות "האחות ג'קי", "העשב של השכן", שחקן "מאש" אלן אלדה, ג'וליאנה מרגוליס מ"האשה הטובה", ורבים אחרים.

דייוויד לינץ' (טווין פיקס"), אלן בול ("עמוק באדמה", "דם אמיתי") ורוזאן בר ("רוזאן") מדברים על כמה שהסיטקומים של העבר היו מנותקים מהמציאות. לא כל מה שהם אומרים חדש, כמובן, אבל מעניין לשמוע את ג'רי מאתרס, גיבור "השאר זאת לביוור", הסיטקום הקלאסי משנות ה-50, אומר שברבות השנים הבין כי במקום לעורר סיפוק הוא גרם לאנשים להרגיש לא שייכים, כי הם לא הצליחו להשיג את המודל שהציגה הסדרה.

קארל ריינר, אביו של רוב ריינר, שכתב 60 מתוך 90 פרקים ל"המופע של דיק ואן דייק", מביע חרטה על שלא איפשר לגיבורה שלו אז להיות רקדנית: "לא משהו שהייתי מכנה מחשבה מתקדמת", הוא אומר. וג'יליאן אנדרסן מספרת כי ב"תיקים באפלה" התבקשה בתחילה ללכת תמיד כמה צעדים אחרי דייוויד דוקובני.

רבים מזכירים את לוסיל בול מ"אני אוהב את לוסי", ורוזאן אומרת שהיא היתה "גדולת הקומיקאים". את הסדרה שלה עצמה, משנות ה-80, מסכמת רוזאן כניסיון "לזרוק קצת בוץ בעין של המפלצת". יוצרי "עמוק באדמה", "שובר שורות" ו"רצח מאדום לשחור", אומרים כאן, כי מעולם שלא עניין אותם לעסוק בווינרים.

לויד קרמר, יוצר "פריים טיים אמריקה", מוסיף את אחת התובנות החביבות עליו: "יוצרי ‘שלושים ומשהו', אדווארד זוויק ומרשל הרשקוביץ, רצו בעצם לעשות סרטים אבל היתה להם איזו מחויבות לאולפנים, אז הם החליטו לעשות בינתיים סדרה שאף אחד לא יצפה בה, רק למען עצמם. הם עשו משהו שחשבו שיהיה מעצבן, על אנשים שעסוקים בצרות הקטנות שלהם, מתבכיינים בענייני עבודה - אני לא מממש את עצמי וכאלה - כל מיני דברים קטנים שהציקו להם. כך נוצרה ‘שלושים ומשהו'".

מה יתרון הטלוויזיה?

"בתחילה פנינו לכל מיני כותבים ושחקנים והם הביעו התלהבות מהסדרה", מספר קרמר על תהליך איסוף המרואיינים, "אבל הם גם שאלו מיד ‘אז מי כבר סגר אתכם?'. אחרי חודש וחצי לא היה לנו אף אחד, אבל הצלחתי סוף סוף להחתים את ג'רי מאתרס מ"השאר זאת לביוור", והייתי בטוח שזה כבר יביא את כולם. ואז, כששאלו ‘טוב, את מי יש לך', עניתי בניצחון ‘ג'רי מאתרס', ואז אמרו לי: ‘ואללה? מי עוד?'. בקיצור, היה קשה. אבל אני חושב שהתפנית אירעה כשהחתמנו את נורמן ליר, והוא חבר של מאט ויינר ("מד מן"), ואז הכל החל לרוץ".

היה מישהו שמאוד רציתם ולא הצלחתם להשיג?

"את ג'יימס גנדולפיני, שגילם את טוני סופרנו. אבל השגנו את דייוויד צ'ייס, שהיה פשוט נפלא. אותו היה הכי קשה להשיג. הלוואי שהיה אפשר להשתמש בעוד חומרים שלו, אבל היינו צריכים לסנן. הוא מסוגל לדבר בהרחבה על סרטים וסדרות, והכל מאוד מרתק. אני גם אוהב את זה שהוא תמיד הולך נגד הזרם".

היה בהחלט מעניין לשמוע ממנו שבניגוד לדימוי, איננו חיים בתור זהב טלוויזיוני. וגם שהוא לא חושב שצריך סדרה שלמה כדי להגיד משהו - די בשעתיים כדי לספר סיפור טוב.

"נכון. מעניינת מאוד ההשוואה שהוא עושה בין ‘ההאנימונרס', הסיטקום הטלוויזיוני משנות ה-50, ל'סופרנוס'. ומעניינת האמירה הזאת שלו על הסדרות הטלוויזיוניות בהשוואה לסרטים - כי מה שטוענים היום זה שהטלוויזיה מאפשרת לך להכיר דמות יותר לעומק, והוא שואל: האם באמת צריך יותר משעתיים כדי להכיר את ‘מילדרד פירס?'".

תהיתי אם הוא אמר את זה כעקיצה לסדרה של HBO עם קייט וינסלט, שנעשתה על פי הסרט הקלאסי ההוא.

"הוא אמר את זה לפני שהסדרה עלתה לאוויר, אז נראה לי שהוא לא התכוון לעקוץ אותה. אבל גם אני שאלתי את עצמי את זה. בכל אופן, הסרט המקורי עם ג'ואן קרופורד הוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים, אז הבנתי מה הוא אומר. אני חושב שהוא התייחס פשוט לתקופה ההיא בקולנוע, כי אחר כך הוא חידד את הטענה ושאל האם אנחנו באמת צריכים לראות גם את ‘קזבלנקה 2, 3, ו-4'".

עוד סדרות אמריקאיות מדוברות: גבר מי שנשאר אחרון | טאצ' | נערה אבודה | הפירמה | החשוד העיקרי | שקרניות קטנות | לאק | מבוקש | נקמה | אימה אמריקאית | מוארת | וילפריד | טרה נובה | נערה חדשה | בוס | ערים כל הלילה | הומלנד | גיהנום על גלגלים | שתי נערות מרוששות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ