בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קראו למיילדת" הצלחת העשור של הבי.בי.סי

איך נהפכה סדרה על מיילדות בשכונת עוני לונדונית בשנות ה-50 לדרמה המצליחה ביותר של רשת השידור הבריטית בעשור האחרון

תגובות

"קראו למיילדת", סדרה בת שישה פרקים, שהפרק האחרון שלה שודר בחודש שעבר בבריטניה, היא הדרמה המצליחה ביותר של בי-בי-סי מאז 2001. בממוצע היו לסדרה, שעדיין לא נקנתה לשידור בישראל, 8.7 מיליון צופים לפרק (לפרק האחרון היה שיא של 9.2 מיליון צופים). בכך היו לה יותר צופים מבעונה הראשונה של "אחוזת דאונטון" הנהדרת של איי-טי-וי שהצליחה ברחבי העולם ובינתיים חזרה בעונה שנייה.

הדרמה, שעלילתה מתרחשת בסוף שנות ה-50 בשכונות העוני של האיסט אנד בלונדון, מסופרת דרך נקודת מבטה של ג'ני לי (ג'סיקה ריין). את הסדרה עיבדה היידי תומאס (יוצרת "קרנפורד") על פי ספר זיכרונות בשם זה מאת ג'ניפר וורת. ג'ני לי היא מיילדת שבאה לעבוד במרפאה בחסות הכנסייה, שבה עובדות אחיות, מיילדות ונזירות, הממוקמת בשכונה השונה לחלוטין מזו שגדלה בה.

ממוצע הצופים בסדרה דומה לזה של אופרות הסבון הבריטיות "איסטאנדרס" ו"קורוניישן סטריט". רק לחתונות מלכותיות, משחקי כדורגל ותוכניות ריאליטי של סיימון קאוול יש אחוזי צפייה גבוהים יותר בבריטניה. דני כהן, מנכ"ל בי-בי-סי1, אמר בראיון ל"גלריה" בדצמבר 2011, כחודש לפני עליית הסדרה, כי הוא מאמין בה. את הצלחתה הסביר אחר כך ל"גרדיאן" בכך שהיוצרת "הביאה סוג חדש של חספוס וסכנה לדרמה התקופתית". עונה שנייה של הסדרה הוזמנה עוד לפני שידור הפרק השלישי.

אפשר גם לומר כי הסדרה הצליחה כל כך כי היא לפעמים מזכירה ברוחה אופרות סבון. כל פרק ב"קראו למיילדת", סדרה סנטימנטלית להכעיס אבל מהנה, נע בין לידה למוות. בלוטת הדמע מגורה תמידית.

זו דרמה בריטית - לכן היא מצולמת במקצועיות באתרי חוץ יפים ומרשימים, מלאה בנשים שנראות כמו מיילדות ויולדות ולא כשחקניות, ומספרת סיפור שקל להתמסר אליו. אבל הדמות הראשית, המספרת, שבויה בתפישה רומנטית וקצת פטרונית של הנשים בשכונה.

בפרק הראשון פוגשת ג'ניפר אשה ספרדייה שנישאה לגבר אנגלי המבוגר ממנה בשנים רבות. היא ילדה לו 24 ילדים וכעת עומדת ללדת את הילד ה-25 (11 שנים היא לא קיבלה מחזור חודשי, מסבירה בתה הבכורה). כל זאת בלי שהם דוברים אותה שפה. בתחילה ג'ניפר מזועזעת מתנאי החיים של משפחה זו, וגם אלה של שכנותיה. היא לא ראתה דבר דומה לזה בעבר, בגדיה וכפפותיה הלבנות מלמדות על כך. אבל עד מהרה היא מסיקה ש"הכל מאהבה", וכל הנשים בשכונה "הן גיבורות".

כל פרק נחתם בדברי קריינות רכים של המיילדת בזקנתה, המסכמת (בקולה של השחקנית ונסה רדגרייב) את חווייתה, במלים רוויות פאתוס. עתה, כשהיא זקנה ומנוסה, היא מספרת על כל מה שלא ידעה בצעירותה: בפרק הראשון היא מסבירה "לא הכרתי עוני, לא שמעתי על ארבעה ישנים במיטה אחת, לא ידעתי על החיים בכלל". בפרק אחר היא אומרת "לא ידעתי זאת, אבל כאשר עברתי את מפתן הדלת נכנסתי לעבר, שבצלליו ארבו רוחות רפאים, רוחות של אהבה שניסו וכשלו".

כמו תמיד בלידות טלוויזיונית, גם בסדרה זו יש הרבה מגבות חמות ומים רותחים, אבל כאן הלידות מפורטות יותר. "80 עד 100 תינוקות בחודש", מסבירה אחת הנזירות למיילדת החדשה, "כך היה וכך יהיה עד שימציאו שיקוי כלשהו שיפסיק את זה", היא קורצת לקהל בבית שיודע כי הגלולה למניעת הריון תשנה בעוד שנים ספורות את פני העולם.

בינתיים אפשר ללמוד מ"קראו למיילדת" על שיטות שהיה מקובל ללדת ולבדוק הריונות עוד לפני המצאת האולטרסאונד - מקשיבים בעזרת מסכת לבטן כדי לשמוע את פעימות העובר, מודדים בסרט המדידה כדי להעריך את התקדמות ההריון. מפעם לפעם מדברים בשבחי הרפואה הציבורית המאפשרת למרפאות כאלה להתקיים (במרפאות אלה נראות אימהות הרות יושבות בפנים ותינוקות הנותרים בעגלות שלהם בחוץ, והרבה מאוד ילדים מתרוצצים בין לבין).

אבל גם בלידות שאמורות להיות נאמנות לחוויה יש אלמנט של רומנטיזציה: אשה שיולדת שלישייה במקום קר ומעופש נראית עייפה אך מרוצה שניות אחרי לידתו הלא צפויה של הרך השלישי ברצף; בלידה שבה היולדת מאבדת דם רב, בגדיה הלבנים של המיילדת נותרים צחורים ומגוהצים כפי שהיו לפני כן, גם לידת עכוז מתנהלת על מי מנוחות יחסית. הסדרה, המלווה צלילים של פרנק סינטרה ודיבורים על אלוויס פרסלי, מצטרפת לגל סדרות שצמח בעקבות הצלחת "מד מן". הנשים עם השמלות, התסרוקות והסיגריות התחובות בפיהן גם כשהן מניקות, הן לגמרי סממנים של התקופה ושל הסדרה.

קדימון "קראו למיילדת"

ישנן עלילות משנה חביבות ומשעשעות יותר, כמו זו של צ'אמי (או בשמה המלא קמילה, שמגלמת מירנדה הארט המצוינת) המיילדת המגודלת שמתקשה לרכוב על אופניים ורוקמת יחסים עם שוטר מקומי. אבל המתיקות המאפיינת את כל הנזירות והמיילדות במקום (הדבר הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת מ"האחיות מגדלנה", סרטו של פיטר מולאן על מנזרים באירלנד בערך באותה תקופה), מעוררת פקפוק. ילדים זה ברכה, ולפי סדרה זו - גם כשמדובר בילד ה-25 למשפחה חסרת כל. גם חטיפת תינוק מתקבלת קצת בהבנה, וגם גילוי עריות הוא לא מה שחשבנו.

עיתוני הממלכה הסתייגו בדרך כלל מהאידיאליזציה, אבל ידעו לזהות את גורם המשיכה. ב"טלגרף" נכתב כי הכל בסדרה מתואר "דרך משקפיים ורודים. אפילו הרחובות המופצצים של פופלאר נראים נקיים ומבהיקים, הלבנים מסודרים באופן מהוקצע, ונראה כי ורמיר קפץ לביקור כדי לטפל קצת בתאורה, וכך גם החדר העלוב ביותר נשטף באור נגוהות".

ב"גרדיאן" כתב המבקר כי זו "דרמה תקופתית יפהפייה ורגישה על אהבה, קהילה ורכיבה על אופניים באיסט אנד של לונדון כדי להביא תינוקות לעולם כנגד כל הסיכויים... מן הסתם השתעממתי למוות. אני לא בדיוק קהל היעד?", כותב המבקר, "זה אולי קשור למגדר שלי, אבל לא משום שהסדרה עוסקת בלידה. לא, זו דרמה תקופתית, על כל הבגדים והמעשים הטובים והרכיבה הארורה שלה. אני בטוח שרבים מאוד ימותו על זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו