בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם נשים מעדיפות בלונדיניות

הסדרה המוסיקלית "סמאש" מתארת את המתרחש מאחורי הקלעים במחזמר בברודווי. היוצרת מסבירה למה בסופו של דבר מדובר בסדרה על מקום עבודה

תגובות

תרזה ריבק, יוצרת הסדרה "סמאש", שמרכזה קבוצת אנשי תיאטרון השוקדים על העלאת מחזמר על מרילין מונרו, לא היתה בעבר מעריצה גדולה של השחקנית. "עכשיו אני כן", היא אומרת. "אני מוקסמת מהסיפור שלה ומהטראגיות שלו".

קודם לכן, היא ממשיכה, "לא ממש הכרתי את עבודתה. מארק וסקוט היו אלה שהציעו את הרעיון, שנראה היה לי מטורף. לא ידעתי אם אני יכולה לכתוב מחזמר מוצלח על מרילין, אבל אמרתי לעצמי שאני מסוגלת לכתוב תוכנית טלוויזיה על אנשים שמנסים לעלות מחזמר מוצלח עליה. מהשלב הזה קראתי עליה הרבה והתרשמתי מעבודתה".

"מארק וסקוט" הם מארק שיימן וסקוט ויטמן, שכתבו בין השאר את המוסיקה והשירים למחזמר "היירספריי" המצליח. אל השניים, עטורי פרסי טוני, גראמי ואמי, פנה סטיבן ספילברג. הוא הגה את הרעיון להפיק סדרת טלוויזיה על אחורי הקלעים של מחזמר. הוא הציע את זה לרוברט גרינבלט, מנכ"ל חטיבת הבידור של ערוץ הכבלים שואוטיים אז (שעבר אחר כך לנהל את רשת אן-בי-סי) ויחד הם שכרו את ויטמן ושיימן שפנו לריבק, תסריטאית ומחזאית עטורת פרסים בזכות עצמה.

אלה רק כמה מהאנשים מאחורי הקלעים של הסדרה המשודרת בהוט3 (הערב ישודר הפרק החמישי מתוך 15 בעונה הראשונה). מול המצלמה ניצבת שחקנית הקולנוע אנג'ליקה יוסטון המגלמת את איילין, מפיקת המחזמר; דברה מסינג חזרה לטלוויזיה הממסדית לראשונה מאז "ויל וגרייס" כג'וליה, כותבת המחזה; השחקן הבריטי ג'ק דוונפורט מגלם את הבמאי השנוי במחלוקת דרק וילס. בהמשך תופיע גם אומה תורמן, בתפקיד כוכבת קולנוע האמורה לגנוב את ההצגה. קתרין מקפי, שהשתתפה ב"אמריקן איידול", מגלמת את קארן. מייגן הילטי, שחקנית ברודוויי מנוסה (במציאות ובסדרה), מגלמת את אייווי, שתי הדמויות מתמודדות על גילום מרלין מונרו במחזמר. היא נבחרה לגלם את מונרו, אבל רק בינתיים. קארן היא עדיין חלק מההפקה.

צדק פואטי

"לא רצינו לעשות סרט על חייה של מונרו, כמו הסרט ‘השבוע שלי עם מרילין' שאני מעריצה", אומרת ריבק בראיון טלפוני מהמכונית, כשהיא נוסעת מהמשרדים במנהטן לתיאטרון בסטאטן איילנד שבו מצלמים את הסדרה. "ניו יורק היא דמות חשובה בסדרה. ברודוויי היא ניו יורק, אז לא היה שום היגיון לצלם את הסדרה במקום אחר".

ועכשיו, כשיש לכם שירים וקטעי ריקוד שיצרתם למחזמר הבדיוני שבסדרה, האם יש סיכוי שתהפכו אותם למחזמר אמיתי בברודוויי?

"דיברנו על זה, כמובן. לפעמים אנחנו צופים בנאמברים ואני אומרת לעצמי צריכים להעלות מזה מחזמר. חבר שלי מקנזס ביקר השבוע בהפקה ואמרתי לו, ‘מה שאתה רואה פה יותר טוב ממה שתראה בכל מקום בברודוויי עכשיו".

אבל קטעי המוסיקה והשירים הם לא העיקר ב"סמאש", הרוב מוקדש לאחורי הקלעים, לדמויות ולקשר ביניהן. הסדרה מציגה את היחסים בין הכותבים לעוזריהם, הניסיונות לגייס כסף בקרב משקיעים, יחסי במאי-שחקניות, יחסי השחקניות עם שאר צוות הרוקדים (המקהלה) והחיים הפרטיים שלהם. היופי בסדרה הוא השילוב של המדיום הגדול מהחיים - המופרז ולעתים המגוחך - של המחזמר, עם המדיום כמו-בחיים של הטלוויזיה. היחסים בין הכותבת למלחין, ג'וליה (מסינג) וטום (כריסטיאן בורל), הם מהמעניינים והיפים בסדרה. הקטעים של מקפי כקארן הם קצת כמו חריקת ציפורן על לוח (לא כשהיא שרה) אף שיש בנוכחותה של משתתפת ב"אמריקן איידול" מעין צדק פואטי - ללא סדרת ריאליטי מצליחה זו, שהשיבה את הזמרה לקדמת הבמה הטלוויזיונית, סדרת המיוזיקל "גלי" לא היתה פופולרית כל כך, ולא היתה מכינה את הקרקע ל"סמאש".

"אני מתייחסת ל'סמאש' כאל סדרת מקום עבודה, כמו ‘NYPD' שכתבתי גם לה, או כמו ‘הבית הלבן'", אומרת ריבק. "אלה סדרות מסורתיות של מקום עבודה, שבהן ישנם הרבה מאוד אנשים הפועלים באותה זירה. כמו שב'בית הלבן' במקרה עבדו בבית הלבן, בסדרה שלנו הדמויות במקרה עובדות בברודוויי. היה לי חשוב שהצופים יוכלו להזדהות עם הדמויות, כמו שקורה בדרמות אחרות, שיבינו שאלה אנשים המסורים מאוד לעבודה שלהם, מלאי תשוקה בכל הנוגע לשירה ולהופעות שלהם על הבמה. מלאי ייאוש, אגו ואושר".

ריבק, בת 54, היא מחזאית, שהמחזה האחרון שהעלתה בברודוויי בשנה שעברה הוא "הסמינר" בכיכובו של אלן ריקמן. היא גם סופרת ("Free Fire Zone") ותסריטאית שכתבה לסדרות רבות ובהן "פרקליטי אל-אי" ו"משמרת שלישית". "סמאש" היא הסדרה הראשונה שהיא היוצרת והמנהלת שלה. בין הישגיה הרבים נמנים גם עבודת דוקטורט על ספרות ויקטוריאנית. כאשר ריבק, נשואה ואם לשניים, נשאלת על הרשימה הארוכה הזאת היא אומרת, "אני עייפה מאוד".

אמירה מחויכת זו בהחלט נשמעת כמו משהו שג'וליה הדמות של מסינג היתה אומרת. ריבק נשאלת אם ג'וליה היא השלוחה שלה בסדרה. "כן. אני חושבת שהיא האוואטר שלי ושטום (בורל) הוא שילוב של מארק ומייקל מאייר, שהוא במאי מחזמרים נודע. לקחתי היבטים שונים של האישיות שלהם והענקתי אותה לטום. יותר מכל אחד אחר בסדרה, אני חושבת שאלה מבוססים על אנשים אמיתיים. ככה אנחנו מדברים זה עם זה, הרוח הפמיליארית הזאת, שלא תמיד מוצאים אצל אנשים אחרים.

"במיוחד קל לי לכתוב לג'וליה. זה ברור - כשעבדתי ב'NYPD' כולם ידעו שדייוויד מילץ' (היוצר) משתמש בבלש סיפוויץ כדרך לספר את חייו. דרכו הוא תיעל את הסיפור כולו. לי ולמסינג יש עבר משותף שאנשים לא יודעים עליו. היא ואני למדנו יחד באוניברסיטת ברנדייס. לא הכרנו זו את זו אז, ובהמשך דרכינו כמעט הצטלבו. התפקיד המקצועי הראשון שלה היה ב'NYPD' (שלושה פרקים בלבד בתפקיד דיינה אבנדנדו, ר"ק), וגם שם לא נפגשנו. אחר כך היא התפרסמה כגרייס ב"ויל וגרייס" ונפגשנו במסיבות. כשהיא קראה לראשונה בקול את התסריט הרגשתי שיש משהו שמקשר בינינו. היא כל כך נגישה. יש לה לב כל כך גדול. היא מצחיקה, את זה כולנו יודעים, אבל מבחינתי היה זה גילוי מפתיע לראות לאן היא לוקחת את התפקיד. היא באמת מתרגמת את מה שאני כותבת ללא מאמץ".

לפני כן ציינת שברודוויי הוא מאוד ניו-יורקי. האם חששתם שזה עלול גם להיות מכשול, וכי מחוץ לניו יורק פחות יאהבו את הסדרה?

"אני יודעת שהיו מי שחששו, אבל אני לא הייתי ביניהם. כמי שעובדת בברודוויי כבר 20 שנה, לפעמים היחס הזה אפילו פוגע ברגשותי. זה כמו לשאול אותי אם אני רלוונטית. כל מי שאני מכירה - כל מי שסביבי בעצם - הם כותבים, שחקנים ומפיקים לתיאטרון, וזה עולם כל כך שוקק של אמנות. אני חושבת שהחלומות שמבוטאים בסדרה הזאת דומים מאוד לאלה של מי שרוצה להיות סופר, או שחקן בייסבול, או כל דבר אחר. זה עניין אוניברסלי. חוץ מזה, יש לנו גם נשים יפות ששרות שירים".

בפרק השלישי ג'וליה שואלת את טום מה בעצם רוצים מרילין וג'ו דימג'יו. על אותו משקל, מה הדמויות בסדרה רוצות?

"יש תשובות שונות לשאלה הזאת. באופן כללי אנשים מעולם התיאטרון או עסקי השעשועים מחפשים תהילה. זה חלום של אגו. רבות מהדמויות בסדרה נכנסות לעניין הזה מתוך חלומות הקשורים לנפש ולא לאגו. הם שואפים ליצור משהו יפהפה כי הם מאמינים שאמנות מעוררת אמפתיה, התרגשות, אהבה וביטוי של אושר. המיוזיקל האמריקאי במיטבו עוסק בניסיון לפתוח לקהל את הלב. זו התרוממות רוח דרך מוסיקה ותחת אורות הבמה. אבל יש היבט אפל בעסקי השעשועים, כי כשנשלטים בידי אנשים שרודפים עוצמה, תהילה או כסף, נחשפים למניפולציות. המפגש של החולמים אתם הוא הרסני בשבילם. בטח בגלל זה יש כל כך הרבה אלכוהוליסטים בעולם התיאטרון האמריקאי".

מה מותר להשמיע

יוצרי המחזמר בסדרה רוצים להביא כוכבת. אומה תורמן, לראשונה בטלוויזיה, תגלם את דמותה. "זו חשיבה מאוד טיפוסית לברודוויי - שצריך כוכבת מפורסמת שתמשוך קהל. אז אומה מגלמת שחקנית קולנוע שעולה על הבמה לראשונה, ואז גם אייווי וגם קארן מגלות שהן שרות במקהלה", אומרת ריבק.

האם גם מפיקי הסדרה ביקשו מכם ללהק בה כוכבים?

"במקור ‘סמאש' אמורה היתה להיות סדרת כבלים לערוץ שואוטיים (שלא מחייבת כוכבים, ר"ק), אבל אז היא עברה, עם בוב גרינבלט שניהל את שואוטיים, לאן-בי-סי. ברשתות הממסדיות התפישה המקובלת היא שאי אפשר למשוך צופים בלי שמות מפורסמים. אני בהחלט מרגישה שפנינו לכוכבים שהם גם שחקנים מדהימים, ולא רק שמות. שמחתי שחלקם כוכבים, כי אוהבים להזמין אותם לתוכניות אירוח כדי לדבר על הסדרה. הם התרגשו מהסדרה ושמחו להשתתף בה. הסיפורים יותר חזקים ומלאי ניואנסים מרוב הדרמה האמריקאית כיום.

"לשחקנית בגילה של אנג'ליקה יוסטון כמעט לא מציעים תפקידים מעניינים בקולנוע, לכן היא שמחה על התפקיד ונסכה בו המון חום ואינטליגנציה. פחדתי ממנה בהתחלה. היא כל כך יפה וכזאת איקונה. היא נושאת את עצמה במלכותיות, ושמחתי לגלות שהיא חמה ונדיבה. היא מכניסה קלאסה בכל מקום שהיא דורכת בו".

בתוך סדרה על אחורי הקלעים של מחזמר ישנה גם קריצה בשילוב של אנג'ליקה יוסטון, בתו של ג'ון יוסטון, הבמאי שצילם את "יוצאי הדופן", סרטה האחרון מ-1961. "אחד הסיפורים הראשונים שאנג'ליקה סיפרה לי הוא שכשהיא היתה בת חמש אביה חזר הביתה מההפקה של ‘יוצאי הדופן' והראה לה תמונה של מרילין, שבאותו זמן נחשבה ליפה שבנשים. יש חשיבות בכך שיש לה מין סמכות על הפרויקט הזה".

איך היתה נראית "סמאש" אילו היתה משודרת בכבלים?

"מן הסתם היה בה יותר עירום, ואנשים היו אומרים ‘זין' והיא היתה כתובה אחרת, כי היציאה לפרסומות ברשתות הכבלים מחייבת מבנה אחר. פה ושם אנחנו נתקלים בהתערבות שנראית לי מוזרה, כי אלה החלטות תאגידיות. אני מניחה שלא היינו נתקלים בהן אם היינו בכבלים".

אפשר לקבל דוגמה למוזרות הזאת?

"כן. אני למשל לא מצליחה להבין את הקטע עם סצינות הסקס. יש כמה פרקים שבהם אייווי ודרק נכנסים למיטה. היינו כל כך זהירים עם הקטעים האלה; שאלנו את האחראים מה מותר ומה אסור. אמרו לנו שמאחר שהתוכנית משודרת אחרי 22:00 הכל בסדר. אבל אז הם חזרו עם כל מיני תיקונים לסצינה. יש להם חוק הקשור לקולות שאנשים משמיעים בזמן הסקס, וזוויות צילום. אני כבר לא מבינה מה המטרה שלהם. הם גרמו לנו לעשות כל מיני חיתוכים, 20 קאטים. אחת העורכות שלי, שעבדה ברשת ממסדית אמרה לי שעשתה פעם סצינה עם 50 קאטים. אלה המוזרויות האמריקאיות. בשלב מסוים אמרתי להם ‘הסצינה כבר לא יפה'. זה אמור היה להיות מלא תשוקה ורגש והם הוציאו מזה את כל הכיף והיופי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו