בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה לחמישייה הקאמרית

גם הם היו סקפטיים

קרן מור השתלבה ב"זהו זה", רמי הויברגר ודב נבון בתיאטרון, שי אביבי בערוץ הילדים ומנשה נוי בכלל נסע לניו יורק. אבל אז הגיע הפיילוט ל"חמישייה הקאמרית" ושינה הכל. כעת הם מנסים להבין מה גרם לה להצליח כל כך

47תגובות

האווירה בחדר החזרות בתיאטרון הסמטה היתה עוינת, וזה היה כמעט מתבקש. בשעת אחר הצהריים בה נקבעה הפגישה, ביום שישי החורפי, כמה שבועות לפני פורים של 1992, לאיש מהשחקנים שהגיעו למקום לא ממש היה רצון לעבוד. בטח לא עם הטקסטים המוזרים שהגיש להם הבמאי, סטודנט דומם בן 29, שקלסר נפוח מתחת לבית שחיו, ומציצים ממנו דיאגרמות ותרשימים, ומסמכים מודפסים ממורקרים בצבעים שונים, זרחניים. שלא לדבר על הנוכחים האחרים בחדר.

שלושה מהם היו כבר שחקנים, צעירים אמנם, אבל החלו להתבסס. אחרי לימודי משחק, הצגות, סרט-שניים או תוכנית טלוויזיה, כל זה התחיל להיראות בעיניהם מוגזם. השניים הנותרים, סטודנטים לקולנוע וטלוויזיה, בהחלט הרגישו בקרירות.

הם לא טעו. יום או יומיים קודם לכן נזכרו שניים מקליקת השחקנים, קרן מור ודב נבון (השלישי היה שחקן תיאטרון צעיר, רמי הויברגר), בחזרה הזאת ולא הפסיקו להתלונן. הם הרי שקועים מעל הראש בסיטקום שכתבו עם השחקן איצ'ו אביטל והתסריטאית עדנה מזי"א על שלושה שותפים תל-אביבים לדירה. כמו החלטורה הזאת, שלא ברור למה הסכימו לה, גם הוא היה מיועד לערוץ 2. לאביטל, שגם שמו עלה לרגע כמשתתף בחלטורה, אמרו בקנאה: "עזוב, תגיד תודה שניצלת מזה".

אילייה מלניקוב

בפינה השנייה של החדר המצב לא היה טוב יותר. שי אביבי ומנשה נוי, שני בוגרי החוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, אפילו לא ניסו להתיידד. הם כבר היו עם רגל אחת מחוץ לחוג לקולנוע, מתכוננים לעתיד של במאי סרטים. בינתיים, בעיקר כי לא היו תוכניות אחרות, וגם כי הכירו את הבמאי, איתן צור והתסריטאי אסף ציפור מהאוניברסיטה, הסכימו לשטות הזאת. אבל האווירה הזאת, והטקסטים המשונים האלה, הבהירו לכולם שמדובר בקטסטרופה חד פעמית.

איש מהנוכחים באותה פגישה לא תיאר לעצמו מה היא תוליד בסופו של דבר. על הפרק עמדה רק תוכנית אחת שערוץ 2 הנסיוני, שאחוזי הצפייה שלו היו נמוכים, הזמין לפורים מהאוניברסיטה. אלא שהתוכנית, אף ששודרה מול משחק כדורסל ונדמה שאיש כמעט לא נחשף אליה, הביאה לתוכנית נוספת, הפעם ספיישל ליום העצמאות ב‑1992. את שניהם עשו הנוכחים בהתנדבות ובתקציב אפסי, בלי לתת לעצמם שם ובלי מחשבות על המשך. שנה וחצי אחר כך נהפכו שתי הקלטות האלה לתוכנית קבועה ששודרה חמש עונות וקיבצה חבורה של כישרונות.

ממרחק 20 השנים שחלפו מאז, אפשר לקבוע שם את תחילתה של אחת התוכניות המכוננות והזכורות בהומור המקומי. "החמישייה הקאמרית", שעלתה למסך כתוכנית קבועה בנובמבר 1993, עם הולדת ערוץ 2 הרשמי, נצרבה כבר מזמן בפנתיאון התרבות הישראלית. שום רשימה על הומור או טלוויזיה אינה שלמות בלעדיה. טלוויזיה אחרת, מצחיקה, מרגיזה, חסרת פאנצ'ים ומלאה בפואנטה. תוכנית שהביאה לדיונים בכנסת ובבג"ץ, למכתבים זועמים מלאי שטנה ולתגובות נגד חריפות. טלוויזיה שצרבה ביטויים שאפשר שהמשתמשים בהם כיום כלל לא יודעים את מקורם; שהואשמה תדיר באליטיזם, ניתוק תל-אביבי והטיה פוליטית, ולמרות כל אלה, זוכה גם היום לצפייה מחודשת, נלהבת.

20 השנים שחלפו מאז מאפשרות להגדיר אותה כפי שהיתה: מראה של תקופה ושל דור, תופעה שלא יכלה כנראה לצמוח בהקשרים פוליטיים וחברתיים אחרים, שהיתה ונמוגה בלי להשאיר מסורת ברורה, וכלל לא בטוח שהיתה נהפכת למה שהיא אילו שודרה בכל תקופה אחרת.

כמו מונטי פייתון

בין מסדרונות החוג לקולנוע באוניברסיטה היו איתן צור, שלמד בימוי והפקה, ואסף ציפור (שמעולם לא התראיין ולא חרג ממנהגו גם בכתבה זאת), שלמד תסריטאות, צמד מוכר. בסוף 1991 הפיקו את טקס הגמר של החוג, פרס מוגרבי. כמה חודשים אחר כך הוזכר שמם כשעלה הרעיון להפיק תוכנית אוניברסיטאית לפורים.

ערוץ 2 אז היה רחוק מאוד מזה של היום. שודרו בו בעיקר קליפים והיו גם "בשידור חי" (המעגל) של דן שילון ו"העולם הערב", אבל רוב הזמן אחוזי הצפייה לא היו גדולים מאלה של ערוץ קהילתי. כך או כך, הרעיון הסעיר את ציפור וצור. "היתה לנו איזו מחשבה מעורפלת שאולי באמת משהו מזה יוביל אחר כך לתוכנית, למרות שבאמת שלא חשבנו לטווח כל כך ארוך", מספר צור, "אני חושב ששנינו חשבנו על המודל של מונטי פייתון, 'הקרקס המעופף'. ישבנו לכתוב ואספתי בפעם הראשונה את השחקנים. היה לי ברור שאני רוצה את מנשה ושי, שניהם היו תלמידי קולנוע וראיתי אותם משחקים בסרטי סטודנטים שמאוד אהבתי. אחר כך פניתי לקרן".

אילייה מלניקוב

מור בדיוק התקבלה ל"זהו זה", השתתפה ב"העולם הערב" ובהצגות והיתה מוכרת גם מהסרט "שורו", אף שצור צפה בה לראשונה בסדנה לבמאים, כשהיא חשבה ש"יהיה מאוד מצחיק שאני אעשה מגמגמת, או צולעת או משוגעת כשאני באה לראיון אצל במאי סטודנט".

היה למפגש הזה תפקיד מכריע בליהוק. בפגישה בבית קפה, אף שהיתה "מאוד מאוד סקפטית", (את זה היא אומרת בחצי חיוך, מרפררת למערכון ההוא), השתכנעה להשתתף והציעה חברים. אחרי הכל, ציפור היה בנם של חברים טובים של הוריה. היא נזכרה בהויברגר שגילם לצדה תפקיד מצחיק בהצגה והציעה אותו. צור דווקא הכיר את השם כי "הוא היה אתי בצופים והיינו עושים המון שטויות ביחד, אז אמרתי לעצמי 'וואלה, רמי'". החבר החמישי בחבורה היה מקור ללבטים. צור מספר ש"קרן אומרת שהיא הציעה את דבל'ה, אבל היו עוד שמות ברקע. אביטל היה בסביבה, אבל לא היה מפגש עם אחרים".

אריק ברנשטיין

המפגש ראשון, הנורא, התקיים בתיאטרון הסמטה שבו עבד צור הסטודנט כמנהל חזרות. אבל הקטסטרופה ההיא לא העידה על המשך הדרך. כבר כשנכנסו לראשונה לאולפן לצלם, החליפה את העוינות בעיה אחרת ­ פרצי צחוק בלתי נשלטים משותפים לכל הנוכחים. "לא ידעתי איך לאכול את זה, הרגשתי כמו האידיוט שלא הבין את הבדיחה", מסביר נבון, "אבל כשצילמנו, פתאום הסיטואציה, כל המצב הזה, זה פתאום נהיה מסעיר. אני זוכר שנורא צחקתי כל הצילומים, והיה איזה מערכון שלא הצלחתי לצלם. זה אולי לא היה לי ברור בהתחלה אבל באותו רגע הכל התברר. כל הכוונות התיישבו לי נורא טוב. אני זוכר את עצמי בימי הצילום מציב לעצמי מטרות לא לצחוק ולא להרוס טייקים".

אפשר להבין למה נבון הרגיש נבוך. הקונצפט שנבחר לפורים היה "פורים בהיסטוריה" ומערכונים נכתבו על האינקוויזיציה הספרדית, פרעות קישינב וקרבות תש"ח. הכימיה, נזכר הוייברגר, קרתה כבר שם: "קיבלנו חסות מקונדיטוריה ששמה בונז'ור", הוא מספר, "רצינו לצלם מערכון עם אוזני המן, אבל הם סיפקו לנו רק בורקסים. נאלצנו לשנות את המערכון, אני הייתי אמא של דבל'ה ומנשה היה האינקוויזיטור הגדול. אני הייתי אמור לאפות אוזני המן ואז הפאנץ' היה 'שמתי פרג, איך יצא תרד?'. הפיילוטים האלה, זה היה פרץ של מופרעות ומה שאני זוכר בעיקר זה התקפי צחוק בלתי נשלטים ברמה של לשכב על הרצפה באולפן באוניברסיטה ולמות מצחוק בלי סיבה הגיונית".

 

הצילומים הושלמו באיחור ניכר והתוכנית שודרה בלי לעורר תהודה. עם זאת בערוץ 2 הניסיוני הביעו עניין. היו ניסיונות כושלים לכתוב ספיישל ליום השואה ולפסח, אבל תוכנית ליום העצמאות גובשה וצולמה (שני מערכונים מתוכה, חידון צה"ל לשירים ו"ים השיבולים", שובצו גם בתוכניות הראשונות הרשמיות) ואפילו עוררה תגובות פה ושם. במקביל, פרצי הצחוק הבלתי נשלטים, שהסתמנו כבעיה בניסיון הראשון, נהפכו כאן לסימן הכר שילווה את העבודה כולה. "לכל דבר מקציבים תמיד כך וכך זמן, ותמיד גולשים קצת וזאת בעיה", אומרת מור, "פה זה גלש מגבול הטעם הטוב. היינו חבורה לא נשלטת, וזה היה צחוק עד בחילה. נסחפנו ללילות. דמתי, הסאונדמן (ש'דבר חלש' של 'ארץ נהדרת' מבוסס עליו, ג"א) היה נכנס לכל מיני חורים בשביל למצוא את הזווית הנכונה להחזיק את הבום. אני זוכרת את הבטן שלו רועדת מתחת לשולחן זכוכית".

התלהבות של יצירה

כאן יכול היה להסתיים הסיפור כולו. ציפור וצור היו אולי נלהבים מהתוצאה, אבל גם עסוקים בסרטי הגמר שלהם בחוג (צור לא השלים לבסוף את פרויקט הגמר שלו, סרט תיעודי המלווה את הפקת "רשימת שינדלר"), ואחרי כמה ניסיונות להראות למפיקים שונים את שתי הקלטות כמעט התייאשו. מור השתלבה בהנחיית "זהו זה", הויברגר ונבון שקעו בתיאטרון. אביבי הנחה בערוץ הילדים ונוי, שחיפש את עצמו, עשה זאת בניו יורק.

ייתכן שכאן דברים היו מסתיימים, אלא שהעיתוי היה קריטי. אחרי שנים של שלטון יחיד, עמד ערוץ 1 המבוסס והחזק בפני תחרות. ערוץ הילדים, בכבלים שרק קמו, החל להפיק תוכן מקורי. ערוץ 8 קם. אם-טי-וי שודר בארץ והמרוץ להשקת ערוץ 2 בנובמבר 93' כבר היה בעיצומו. בהעדרה של תעשיית טלוויזיה מתפקדת נדמה היה שהזכייניות הזוכות במכרז לערוץ, רשת, קשת וטלעד, מצויות במרדף אחר הזמן ואחרי תכנים לשידור.

אריק ברנשטיין

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

הר געש יצירתי עמד להתפרץ והשטח ביעבע אף שאיש כמעט, מחוץ לערוץ 1, לא באמת הבין טלוויזיה. התחום, שהיה רדום ומוגבל שנים, התעורר. "עבדתי בערוץ הילדים שבדיוק נהפך מערוץ קלטות לערוץ שעושה גם הפקות מקור", נזכר אביבי, "זאת היתה בעצם הפעם הראשונה שכל אבודי החוגים לקולנוע מצאו את עצמם. מין התלהבות כללית של יצירה. זאת תקופה שאני יכול לחשוב עליה במונחים של הקמת עיר. פתאום פתחו עיר חדשה ולכל בעלי המקצוע המובטלים היה פתאום מקום לעבוד בו. עד אז יכולת לעמוד בתור לערוץ 1 ולהתקבל אולי להחזיק את הבום. פתאום נהיה דבר שאתה יכול להתבטא בו".

השינוי הזה, מהפכת התקשורת שהשפעותיה עדיין לא נחלמו אז, נראה מקביל לרוח התקופה. תל אביב ושינקין כמושג מתעוררים, עם שפה, תרבות ומוסיקה ישראלית חדשה שצומחת בהם. העיתונות המקומית פורחת, וככלל, ממשלת רבין עולה לשלטון ורוח אחרת נמצאת כעת על הפרק. כאשר תחום הטלוויזיה מתעורר כך, נפתח גם חלון ההזדמנויות. למשל לעמי אמיר, עד אז מפיק קולנוע, ואריק ברנשטיין, צלם. השניים, חברים מהתיכון, חשבו להיכנס לתחום ההפקה. חבר נוסף מהכיתה, אילן דה פריז, כיום מנהל התוכניות ברשת, היה אז מנהל התוכניות של טלעד. השניים, שלימים הקימו את חברת ההפקות "מטר", קיבלו אופציה להפקת ארבע תוכניות הומור שישובצו ב‑23:30 בערוץ החדש. "חוץ מדן שילון ואלכס גלעדי ועוד אחד או שניים, אף אחד בעצם לא ניהל תחנה", מחייך דה פריז, "הכל היה חדש. אני כתבתי ספר מכרז עם אינטואציה וגחמות, בתוכו היה 'תוכנית סאטירה', ככה זה עבד. היו לנו הרבה התנסויות".

נותר אם כן להחליט על התוכנית הנבחרת, וכמו בשלבים הקודמים, גם כאן היתה ההשתלשלות נונשלנטית. "צילמתי אז תשדירים של ICP(אחת מחברות הכבלים אז, ג"א) שאורי ענבר ביים, אסף ציפור כתב ושי אביבי שיחק בהם", נזכר ברנשטיין. "דיברנו על זה שאני הולך להיות מפיק ואז אורי אמר ש'אתה חייב לראות מה החבר'ה האלה עשו'. ראיתי את שני המשדרים ונפלתי".

אילייה מלניקוב

"זה היה נורא מצחיק", אומר גם אמיר, "אבל בעיקר מה שראיתי זה קו מאוד חתרני. היה בזה ניחוח אחר, מצד אחד מאוד מונטי פייתון ומצד שני ישראלי והיה שם איזה כעס. כעס על הממסד, על החברה, ואני התחברתי אליו מאוד. עד אז היה ערוץ אחד וטוביה צפיר עשה בו את שמיר ואת פרס, רבקה מיכאלי היתה ביום שישי והם בדיוק ניסו להתחדש והביאו את דורון נשר. חוץ מהם היו 'הגשש החיוור' ובטח לא היה סוג כזה של הומור, לא בטלוויזיה ולא בבידור".

אחרי כמה פגישות מלאות חשד וחשש, בעיקר מצדם של צור וציפור, הוחלט לצאת לדרך. בהתחלה, בישיבות בדירת החדר של צור או בביתו של ברנשטיין, נשקלו פורמטים אחרים (למשל שמור, הפנים המוכרות בחבורה, תהיה מנחה והיתר יופיעו בקטעים קומיים. נוי: אמרתי להם: 'תגידו לקרן מור שתלך לעזאזל, אנחנו לא כינור שני'). לבסוף הוחלט לדבוק במערכונים. אז גם צורפו כותבים נוספים. כמה שמות עברו בחטף, שניים, יוסף אל דרור, שחתם על המערכונים לתוכנית בשם הבדוי מקסים בן זכאי, ומודי בר און, היו אז סטנדאפיסטים וכותבים להשכיר, והחיבור אתם היה ברור מהרגע הראשון.

"היתה לנו אולי חצי שנה להתכונן", אומר אמיר. "בדירה של אריק היינו עושים חזרות, ניסינו כותבים שונים והם היו באים והולכים. בסופו של דבר אסף ואיתן, אריק ואני היינו היוצרים. אז לא היתה המלה הזאת, קראנו לעצמנו 'המערכת'. היינו יושבים בחדר, די מדוכאים, והקראנו איזה מערכון או שניים. פתאום הרגשת מין כימיה מאוד טובה, איזה קסם שנהיה, או שפתאום היה רגע נורא מצחיק".

הצילומים היו באולפני מימד, מיד אחרי שצולמה התוכנית החדשה של טוביה צפיר, "צפיר הנפש". את הבגדים הביאו מהבית, תפאורה בדיקטים והעדר מוחלט של מקצועיות או הבנה. אמיר הלך להביט מחדר הבקרה בצילומים. הוא נזכר ש"באולפן צילמו את אחד המערכונים בתוכנית הראשונה. רמי הוא מלצר באיזו מסעדה פלצנית, כמו אלו שהתחילו אז, קרן ומנשה הם זוג שהולך למסעדה אפילו שהם לא מבינים כלום ודבל'ה הוא סועד עצבני, כי ה'חרר לא חרר והמרר לא מרר'. בדיוק התחיל אז הטרנד עם כל השמות הלא מוכרים והלא ברורים. ראיתי את מה שמצטלם ומתתי מצחוק. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאנחנו הולכים להצליח".

 

למה דווקא?

"הרגשתי כמו הדור שהולך במדבר כבר 30 שנה עם טוביה צפיר ופתאום משהו כל כך חדש ורענן. לא היה סיכוי שלא נצליח".

באושוויץ יותר שמח

לא שהחידוש הזה עבר לגמרי ללא תקלות. כשבוע לפני עליית התוכנית הוזמן דה פריז לצפות בה והחוויר. "יש הקרנות כאלה שהכל כמו קבר", אומר ברנשטיין. "אבל פה, באושוויץ היה יותר שמח. אילן הוא גם חבר, והוא אמר לנו 'זה לא עובד'. 'חייבים להוסיף מחיאות כפיים וצחוקים מוקלטים', ואנחנו אומרים לו 'זאת התוכנית'. זה היה נורא". לפני גניזה הוחלט לעלות למשרדי טלעד בירושלים ולארגן הקרנה נוספת. בחדר סתמי, עם מנורות פלורוסנט, מחלקת תה עם עגלה ומזכירות מתייקות נאספו עובדי הבניין, גוררים כיסאות על הרצפה. "היו שתיים-שלוש דקות שקט והתחילו צחקוקים", ברנשטיין ממשיך, "אחרי עשר דקות אילן פתח את הדלת וראה את כל טלעד אוכלים את הרצפה מרוב צחוק. אני לא אשכח איך הוא מסתכל עלי ועושה עם הראש מין 'מה לעשות, קורה'".

אפשר, כך נדמה, להבין את דה פריז. לעומת המתחרים, שדיברו בשעשועונים ותוכניות אירוח, נראה ערב השידורים הראשון של טלעד כמו הצהרת כוונות, ולא קומוניקטיבית במיוחד. יום השידורים הראשון בערוץ החדש נקבע ליום חמישי, 4.11.93 ­ והוא נפתח במבזק חדשות בן חמש דקות שקריין יעקב אילון הצעיר. בפריים-טיים, החל ב‑20:00, שודר מבזק נוסף ואחריו פארודיה אקטואלית ששמה "בוקר טוב ינוחמיה" בהשתתפות יעקב כהן ושמואל וילוז'ני. אחר כך שודרה שעה וחצי של "רפי רשף מארח", הסרט "עגיל בזין" ו"החמישייה הקאמרית". את השם אגב, בחר צור רק כמה ימים לפני כן, אחרי שהשם הקודם "החזית העממית", התקבל בחוסר נחת.

דניאל צ'צ'יק

"היתה לי חרדה איך זה יתקבל", מאשר דה פריז, "שמחתי שאני שותף לתוכנית הזאת, חשבתי שהיא אחרת ונפלאה, אבל היו לי רגעים כמנהל תוכניות ואחראי על לוח השידורים, שתהיתי איך הדבר הלא הכי מובן הזה יתקבל". נדמה שהתיאור של דה פריז קולע לחלוטין לדרך שבה התקבלה "החמישייה" מאותה נקודה והלאה. יש שנפלו שדודים מההומור והתעוזה, יש שלא הבינו על שום מה ולמה, ואחרים שהתרגזו מהפרות הקדושות שנשחטו תדיר והשפה הבוטה. כל זה נכון, אף שבתקשורת נדמה שהיתה תמימות דעים.

הראשון שקיבע את הבון-טון היה מאיר שניצר ב"מעריב". בראש הביקורת שהתייחסה לשידורי סוף השבוע הראשון בערוץ, מיקם את "החמישייה הקאמרית": "תוכנית זו היא הדבר המקורי והמוצלח ביותר ששודר בשלושת ימיו הראשונים של ערוץ 2", כתב, "מלכתחילה מיועדת 'החמישייה הקאמרית' לקהל יעד מבורר היטב. נונסנס, משחקי מלים והומור עם רף גבוה. כל הכבוד". ב"הארץ", בביקורת שכל המעורבים זוכרים, נכתב "זוזו או תמותו", בהתייחס לשעה שבה שובצה התוכנית. ב"ידיעות אחרונות", באופן מפליא, לא נרשמה כל התייחסות לערוץ החדש, וגם בכך יש להעיד על מידת החשיבות שייחסו לו. בכל מקרה, מהר מאוד אישרה טלעד שמונה תוכניות נוספות שהעבודה עליהן נעשתה במקביל לשידור. אביבי: "בתוכנית השישית אני זוכר שזה נהיה עובדה, הצלחה שוצפת, באזז חד משמעי".

הופתעת ממנה?

"האמת שלא. כל האווירה בשנתיים שלפני כן היתה של דבר חדש שקורה. כל שיטפון מתאים לאנרגיה שהיתה אז, והתחלף שם דור. בדיעבד, ערוץ 2 מחק כמעט את כל מה שהיה לפניו, והוליד דור מהפכני ושופע אנרגיה. לא התפלאתי, היתה לי הרגשה שכך צריך להיות. היה כזה קאדר של כותבים שאתה עובר על טקסט ואומר לעצמך וואו. זו היתה קפיצה קוואנטית".

"אני זוכר שמהר מאוד הבנו מהתגובות, תוך כמה תוכניות ממש, שזה מתקבל טוב", אומר גם צור, "נהיה דיבור עלינו ודי מהר הקדימו את השידור שלנו לעשר וחצי, ואחר כך לתשע וחצי. פתאום אתה שם".

ערוץ 1

"הקהל ראה את זה כי חלקו אהב את זה ולחלקו האחר לא ממש היתה ברירה, זה מה שהיה בטלוויזיה", מצנן אמיר, "אבל הברנז'ה חגגה על זה. היינו אבירי שינקין, היה באזז מטורף, אני לא זוכר מתי היתה תגובה כזאת לתוכניות שעשיתי. כתבנו, צילמנו, ערכנו, הכל תוך כדי וכל הזמן. בעטנו לכל הכיוונים, לא חשבנו על כלום. מלים גסות, קללות, שפה בוטה".

לא כולם כאמור, התלהבו. גם בטלעד היו מי שביקשו למתן את החבורה, לפחות בשפה, אם לא בתכנים הקיצוניים. בתחילת 1994 כאשר העונה השנייה של "החמישייה" שודרה, עלתה "קומדי סטור", גם היא תוכנית של טלעד, גם היא פרועה בדרכה, אבל קומוניקטיבית ומתאימה לכל המשפחה. בקרב כמה מאנשי "החמישייה הקאמרית" נתפשה התחרות בין שתי תוכניות הבידור המצליחות כ"מלחמה עקובה מדם".

דה פריז מסביר כי חשב שנחוץ לטלעד "לא רק מצח גבוה, אלא גם תשובה מסחרית יותר, ורציתי לשמר את שניהם". אבל בדיעבד, המערכה הזאת נראית עמוקה יותר. הטון המגחך של 'החמישייה', העקיצות התמידיות נגד מחנה השמאל, נהפכו ב'קומדי סטור' לבוז גלוי. החשיבות העצמית שעליה ליגלגה 'החמישייה', מתוך המחנה, נהפכה לגרוטסקית. השמאל נהפך כאן ל"לפלפים עם עיגולדים". "מה שקרה שם זו בדיוק הצביעות הזאת", חורץ נוי. "טלעד לא התלהבו מאתנו בכלל. היינו קוץ בתחת. היתה אז מגמה, ב‑1992 השמאל הישראלי משלים את המהלך שהוא התחיל ב‑1967, להגיד 'אנחנו לא סוציאליסטים יותר. אנחנו הולכים לעשות קופה'. זה היה בכל מקום, דיברו כסף וחשבו כסף. טלעד יצרו מתחרה מתוכם, את 'הקומדי סטור', וניסו להכניס אותנו לוויכוח. פעלנו בתוך זירה של תאבי בצע נובורישים, שמרוממה הגיעו לדפוק קופה וכולם היו עסוקים בזה".

"ההרגשה שלי היתה תמיד שאנשי טלעד רצו לעשות 'חמישייה' אבל עממית, מין 'חמישייה' לעם", אומר אמיר, "'הקומדי סטור', בזמן הנתון אז, הצליחה יותר מ'החמישייה'. בדיעבד, ברמת הבידור, היא התוותה את הדרך להמשך ערוץ 2 והנבחרת שעשתה אותה המשיכה לפסגות רייטינג ולתוכניות הבולטות ביותר ('שמש', 'כוכב נולד' ועוד, נולדו משילוב היוצרים שנפגש לראשונה ב'קומדי סטור', ג"א). הפירמידה של 'החמישייה' היא הפוכה, היא היתה וזה נגמר. אבל נראה שאנשים זוכרים מערכונים של 'החמישייה'. זוכרים יותר את השפה שלה ואת ההשפעה".

ללגלג על האתוס

אחרי שדרישות כספיות של ברנשטיין ואמיר לא התקבלו, הוחלט לבחון אפשרויות בערוץ 1. מוטי קירשנבאום, שהיה אז מנכ"ל, הגיב במהירות, וחוזה נחתם בין הצדדים בתוך ימים. התקציב, שהסתכם ב‑15 אלף דולר לפרק בתוכניות הראשונות בערוץ 2, קפץ בשלוש העונות שעשו בערוץ 1 ל‑50 אלף דולר. בעונה השלישית, הראשונה בערוץ, הצטרף עוזי וייל ככותב. אתגר קרת, שפירסם זמן לא רב לפני כן את ספרו הראשון, "געגועי לקיסינג'ר", הצטרף לצוות שנה קודם.

כל אחד מהכותבים בצוות הזה התאפיין במדויק. "אצל אסף היתה קיצוניות נורא גדולה, שבירת טאבואים", מאבחן קרת, "אצל יוסף היה העניין הלשוני, השפה של 'החמישייה', עם הנעמיים והדולרצ'ים ולמודי היה מקום ישראלי מאוד, עם הרס"ר שמצטט יונה וולך". קרת, שכתב כמה ממטבעות הלשון המוכרות של "החמישייה" (?People Suffered Enough Haven't the Jewish), נטה לכתוב מערכונים עצובים על שואה וצבא. וייל, אז כמו היום, היה מוזר, סוריאליסטי כמעט, ופרוע. הניסיון לפרק את ההומור, הקו שנמתח בין הכותבים, דורש לבחון את המשותף לכולם. בראשו אולי המסקנה שזהו הומור לא בידורי, כמעט תמיד סקטוריאלי, המלגלג על האתוס והאידיאלים, ושסולד, לפחות עד אז, מהאקטואליה.

 

"בזמן אמיתי זאת היתה חוויה אישית מאוד חזקה", אומר בר און, "הכל היה מעורבב. בדיעבד אני מבין ששמתי את הנשמה שלי, ולקח לי הרבה זמן למצוא את הקול שלי בתוך החבורה. אתה עובד בחמישייה וצריך כל שבוע ליצור חמש תלונות, בתקווה ששתיים מהן הן תלונות מספיק חמוצות כדי שזה יצולם. זה היה רגשי מאוד, וגם על המסך ראיתי את זה באופן רגשי".

"זה לא שיחק לפי הציפיות של מי שעומד לצפות בקטע בידורי", מאבחן אל דרור, "זעם הוא דרייב רציני בעבודה. בידור בורגני הוא דבר שכשהוא דומיננטי מדי יכול לפעמים לעורר זעם בקונפורמיזם שלו. הסולידריות הישראלית לא נראתה לי אף פעם כמו משהו לשאוף אליו בהומור שלי. התבגרתי בשנות ה‑70 אחרי מלחמת יום כיפור, בואכה לבנון. מי שהתהווה בזמן הזה והיתה לו נטייה להביט סביבו במבט ביקורתי, ברור שאין לו אפשרות ללכת באותו התלם".

אל דרור קולע לדברים שאומרים גם אחרים בצוות. מעבר לקליק בין אנשים, נדמה שהשפה המשותפת שמצאו יוצרי התוכנית ומבצעיה נבעה גם מהשקפות דומות, שהן תולדה של חוויות כמעט זהות. נוי למשל עוצר להרהור ארוך כשהוא חושב על הדברים. "בדיעבד הבנתי סביב איזו אנרגיה התקבצנו", הוא אומר לבסוף. "היום אני חושב שהיה משהו משותף בדור הזה שלנו שנאסף שם. משהו שנולד אחרי החוויה של מלחמת לבנון וכל ההשתלשלויות שאחרי זה, האינתיפאדה, התקופה הזאת".

אילייה מלניקוב

המרירות התפרצה דווקא בתקופה שהיתה לכאורה הכי אופטימית פוליטית וכלכלית. "האופטימיות של תחילת שנות ה‑90 לא עניינה אותנו, היא היתה אופטימיות של הזקנים. מה שהתפתח מזה היה חבורה של חמישה כותבים וחמישה שחקנים, במאי ושני מפיקים, שהיו עסוקים בחפירה מאחורי כל ערך. אפשר להגיד שבמובן מסוים זה ניהליסטי, שומט את הקרקע מתחת להכל ובאמת האשימו אותנו בזה". הויברגר מסכים: "לא הבנו את המערכת, או מה מצחיק בדיוק, אבל הבנו שזה מחובר לחרא שגידלו אותנו עליו. האידיאולוגיות שמכרו לנו, צדקת הדרך, כל הבולשיט שהאכילו אותנו בו במשך התבגרותנו בארץ הקודש. פתאום היה אפשר להגיד שזה שטויות. כמעט כולנו לחמנו במלחמת לבנון, היינו מדריכים בצופים. זה היה כמו לגעת במשהו נורא כואב, אבל שהצליל שיוצא כשאתה נוגע מצחיק אותך".

אלא שכל זה עמד בפני שינוי. זמן קצר לפני תחילת העונה הרביעית נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. בבחירות נבחר בנימין נתניהו. המציאות האקטואלית, שממנה ביקשו הכותבים להימלט, הידפקה על הדלת. קירשנבאום לחץ מההתחלה על כיוון פוליטי יותר. כעת, מסביר צור, התגבשה התחושה שהפריבילגיה שלא להיות פוליטיים, נעלמה.

 

את העונה הרביעית פתחה הצהרת כוונות: המונולוג של יגאל עמיר, וזו הפעם הראשונה ש"החמישייה" התייחסה לאדם מוכר, ספציפי. אחר כך היו גם "תפתח את המנהרות ביבי", ומערכונים נוספים שהתייחסו למהלכים מדיניים ופוליטיים, ולדמויות פוליטיות אמיתיות. לשינוי הזה היו משקל והשלכות. דב נבון: "החגיגה והשמפניה נגמרו. זה היה כמו במלחמת לבנון, הרגשתי שמשקרים לי, שמספרים לי דבר אחד וקורה דבר אחר. נאלצנו להרים ראש ולהסתכל החוצה. ידענו שזה דורש התייחסות ואולי נהפכנו לפחות מצחיקים". הסוגיה הפוליטית לא היתה רק גורם לזעזועים במערכת אף שאלה הגיעו. קרת מספר שהחליט לעזוב פחות או יותר באותה התקופה: "היה צורך בתוכנית אחרת, ואז במקום להיות בעולם מקביל, לדבר במטאפורות, היית חייב להיות קונקרטי. פחדתי שיהיה שעטנז". אל דרור סירב לקחת חלק בדבר, וגם לבר און היו הסתייגויות רציניות. מור נזכרת ש"זה היה בהחלט נושא לוויכוח. הרוב היה חייב להישאר לא פוליטי במובן הפשטני. אחרי הרצח התחילה ההתעסקות האובססיבית, כמעט נקרופילית בדבר. אז היה לנו המערכון 'אני ראיתי אותו ראשון', מי היה הכי קרוב לדם. אותי זה עניין יותר. לא להיות ספציפים וברורים".

 

ואפשר שבסופו של דבר היתה להליכה לכיוון הפוליטי, אף שעדיין רק חלק מהמערכונים היו כאלה, השפעה גם על סוף הדרך. העונה החמישית נכתבה בלי קרת ואל דרור. הסגנון, שפנה אל הדרמטי, נראה כיום כהכנה ל"הבורגנים", הדרמה שיצרו אנשי "החמישייה" ושודרה בערוץ 2. "יותר מהכל, 'החמישייה' היתה תוכנית מגזרית על המגזר האתני של אשכנזים שינקינאים", מאבחן אמיר, "היא כל כך חשה את החולשות של הציבור הזה, שהיא במידה רבה הרגה אותו. הגענו לעונה החמישית וכבר כולם היו עייפים. כל אחד רצה לעשות כבר דברים אחרים. החלטנו שאנחנו נגמור את זה".

"בעיני 'החמישייה' היתה תמיד פוליטית", מסכם צור, "אבל אולי בצורה יותר חברתית. 'החמישייה', בסופו של דבר, וזה חלק מההצלחה שלה, היתה קשורה לעיתוי מסוים. הטיימינג הוא חשוב. הוא קשור לתרבות שהיתה פה בתחילת שנות ה‑90. זה גם היה אוסף של כישרונות מסוימים שהתחברו ביחד בנקודה מסוימת שבה הם היו בהתפרצות יצירתית צעירה, והיה לזה קהל וגם הזדמנות בעצם הפתיחה של ערוץ 2. יש פה המון עניין של טיימינג ומזל. הדבר הזה, לא יכל לקרות קודם. בעיני הוא גם לא יכול לקרות היום".

תמיד נמוג

האם יכלה "החמישייה" להיות מה שהיתה אילו היתה משודרת כיום? קשה להתנבא. עם השנים זיקקו זכייני הטלוויזיה המסחרית מהות שפונה לקהל רחב ככל האפשר, משפחתי ורב דורי, והתוכן שמוגש הוא בידורי במהותו במידה רבה. כל אלו פרמטרים רחוקים למדי מהבוטיק שהציעה "החמישייה". אלא שקשה לטעון שמדובר כיום בזיכרון עמום. את מערכוני החמישייה אפשר למצוא כתוכניות מלאות באתרים כמו יוטיוב ובווי-או-די. עם השנים התבססה סביב התוכנית הילת פולחן, והטקסטים שלה מהדהדים בשפת היומיום וגם באקדמיה.

ד"ר דוד גורביץ, ראש המסלול למדיה ותרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למנהל, כולל מערכונים של החמישייה בשני קורסים שהוא מלמד, על תרבות המערב ועל "לשון חברה ותרבות". הוא מסביר כי: "'החמישייה' נהפכה לקאלט, לטקסט מובחן. זה נכון, אבל לא בעיני כולם, אלא קודם כל בעיני 'השבט הלבן'. זה הומור שמבטא מגזר מסוים, סאטירה שמבטאת אידיאולוגיה של שמאל נאור שמאוהב בעצמו ומאוהב בביקורת. זה לא פולחן חוצה מגזרים ושסעים תרבותיים".

אריק ברנשטיין

איך בכלל היא נהפכה לקאלט?

"הסיבה נוגעת בתחומי העיסוק ­ הם נוגעים בשאלה מה זה להיות ישראלי. פולחנים של צבא, שואה, סקס, טקסים חברתיים מקומיים. הם מקלפים את הפולחנים האלה, מגחיכים אותם, חושפים את המנגנון שמאחוריהם וזה מדבר מאוד לאנשים. אני מקרין לסטודנטים את המערכון של גיוס מילואים בפורים. כל המילואימניקים מגיעים מחופשים, גם 'המפקד' הוא בסך הכל מישהו שמחופש לחייל. זה היפוך של המנגנון וזה חושף את הגיחוך שבפולחן הזה. התחפושת היא האמת והפטריוטיות היא ההיפוך. התשובה של 'החמישייה' לאובססיה שלנו עם הניסיון לברר מה זה להיות ישראלי, היא לעג. לעג לפולחנים הבסיסיים של ישראלים".

נדמה שבזמן אמת הצלחתה היתה קשורה למסירות של צור וציפור לפרויקט ולעובדה שבפרק הזמן ההוא התקבצה קבוצה שכל אחד מחבריה נהפך ברבות השנים למותג בתחומו. באחת מפגישות המערכת, כשהצוות הכותבים התלונן על תנאי העבודה, הקצב הבלתי אפשרי והביצועים הלא טובים מספיק, הוכיח אותם אמיר. "תיהנו מזה", הם זוכרים שאמר, "יכול להיות שזה הדבר הכי טוב שתעשו בקריירה שלכם".

האמירה הזאת מוסיפה להדהד, אף שכל אחד מהמעורבים עשה מאז קריירה נאה. היא ראויה לדיון משום שנדמה ש"החמישייה" הבליחה ונעלמה, לא מותירה אחריה מסורת או יורשים, אף שהזיהוי עמה מוסיף ללוות את המעורבים בה.

אריק ברנשטיין

"אני בין לא סולח לו על האמירה הזאת, למעריץ אותו", אומר צור. "אני מקווה שלא, אבל מבחינת האימפקט והמקום של זה, אני די משוכנע שכן. לקח לי הרבה שנים להבין את המקום שיש לזה. רק כשאתה שומע תגובות, סקרים בעיתון על תוכניות טלוויזיה. בהמון תוכניות יש קאנוניזציה של ביטויים וקשה נורא להסתכל על זה מבפנים, לראות שאנשים מצטטים את מה שעשית כמו שהם מצטטים משהו קאנוני באמת כמו 'הגשש'. זה מוזר לי".

"ההדף של הפיצוץ הזה עוד מטיס אותנו", מסכים אביבי, "אנחנו לא שם רק בגלל אדי הנוסטלגיה, אבל זה הדבר הראשון בעין הציבורית כשחושבים עלינו ואני מקבל באהבה את התיוג הזה, ומודה לו. מודה למזלי הטוב שככה נולדתי בטלוויזיה. על הרבה שולחנות שרטוט מנסים להקים נבחרת שתעבוד ומעט מאוד פעמים זה קורה. לנו זה קרה מאוד מהר". "שנים אחרי זה אמרתי לעמי שהוא צדק", נאנח אל דרור, "אולי זה לא הדבר הכי גדול, אבל זה בטח דבר משמעותי. אולי המקור לזה הוא שזו טלוויזיה שעשו מי שלא הכירו טלוויזיה. אף אחד מאתנו לא בא לזה מעיסוק קודם בטלוויזיה ולא הלך אחר כך לטלוויזיה, חוץ ממודי שאפילו לא התכוון לזה".

ומסכם קירשנבאום: "זה מסוג התוכניות הנמוגות. מקבצים למקום אחד כותבים מעולים, במאי מוכשר, שחקנים נהדרים, וזה תמיד נמוג. אפשר לעשות אותן רק לאורך תקופה, כי הן אינטנסיביות וכשאתה עושה אותן כולך בתוך העסק ועובר קתרזיס מסוים. לאף אחד אין קושאן על סאטירה, אף אחד לא סאטיריקן יותר מהשני, אבל הם היו כותבים גאונים, מבצעים נפלאים, במאי מצוין וזה פשוט עבד. זה היה אליטיסטי, לא מסוג הדברים שיעשו היום 40% רייטינג".

 

----------------------------

לקראת שידור

כך נכתב על "החמישייה הקאמרית" במוסף "הארץ" ב-29.10.93, שבוע לפני עלייתה בערוץ 2, במדור שבו נסקרו תוכניות חדשות אחרות שיעלו בערוץ החדש:

כוכבים: קרן מור, שי אביבי, דב נבון, רמי הויברגר, מנשה נוי

מועד שידור: יום חמישי, 23:35

נוסחה: תוכנית הומור וסאטירה המוגשת על ידי מי שההודעה הרשמית מכנה "קבוצת קומיקאים מוכרת ואהובה מהשורה הראשונה בישראל".

תחרות: "מרפי בראון" בכבלים. דוד ויצטום ב"העולם בעיני עצמו בערוץ הראשון.

נקודות יתרון: 1. זה לא טוק-שואו; 2. קרן מור. 3. זה דבר חדש.

מה עלול להשתבש: 1. קבוצת הקומיקאים איננה "מוכרת ואהובה מהשורה הראשונה"; 2. הטקסט (כותב ראשי אסף ציפור) עלול להתברר כלא כל כך מצחיק; 3. הצבת תוכנית קומית מול "מרפי בראון" נראית כהתאבדות.

ההימור שלנו: זוזו או תמותו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו