ערן זרחוביץ עובר לקדמת הבמה - טלוויזיה - הארץ

ערן זרחוביץ עובר לקדמת הבמה

אחרי שהמציא כמה מהמערכונים הבולטים ב"ארץ נהדרת", ערן זרחוביץ נהפך לשחקן מן המניין. פחדן ואאוטסיידר הן רק חלק מהמחמאות שהוא חולק לעצמו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

זה קורה רק כמה רגעים אחרי שערן זרחוביץ נעמד, מיישר את חולצת הטריקו שלו, נבוך מעט, ואז נפרד ומתרחק מבית הקפה. מהשולחן הסמוך מסתובב בחור מוצק ומקועקע, מנמיך את קולו ותוהה אם "זה שהלך זה ההוא מ'ארץ נהדרת'". כאשר הוא נענה בחיוב הוא מוסיף, "לא הייתי בטוח שזה הוא. הקול היה נשמע לי דומה, אבל לא הייתי בטוח". הוא חותם בשורת מחמאות שאם זרחוביץ, הנבוך בקלות, היה שומע, בוודאי היה מסמיק.

נדמה שלא היה אפשר להזמין סיטואציה סמלית יותר, שתיטיב לתאר את השלב הנוכחי בהתפתחות הקריירה של זרחוביץ. בעבר סיפר כי את שירותו הצבאי עשה בסיירת מטכ"ל, בתפקיד ההירואי של שק"מיסט. הוא כנראה הראשון שיחגוג על הפוטנציאל הקומי של הפרט הביוגרפי הזה, אבל קשה לחמוק מהמחשבה שמצויה כאן מטאפורה מוצלחת גם לנקודת מבטו על המשך הדרך.

זרחוביץ. "את התוכנית הראשונה שהשתתפתי בה ראיתי עם היד על הפנים"צילום: דודו בכר
מחפשים את הבינג' הבא? הירשמו עכשיו וקבלו את המלצות הצפייה הכי טובות באתר הארץ

אחרי שנים שזרחוביץ נמנה עם כותבי "ארץ נהדרת" ולאחר שבעונה הקודמת נראה בהופעת אורח במערכון "הפרלמנט", העונה הנוכחית של התוכנית מסמנת תפנית של ממש: זרחוביץ הוא חלק מלהקת השחקנים הקבועה ב"ארץ נהדרת" (שהוא, כמו ותיקיה האחרים, מכנה בחיבה "ארץ"), ששבה למסך ערוץ 2 בשבוע החולף אחרי הפסקה ארוכה. אחרי שכתב את מערכוני "הפילוסים", "הרומנים", "הבלוג של מאי", "חמודי" ו"השותפים" בעונות קודמות, הוא עושה בעונה הנוכחית של התוכנית צעדים ראשונים של שחקן מן המניין. הוא גם לוקח חלק משמעותי בכתיבת המערכונים שבהם הוא משתתף.

הדמות הבולטת שזרחוביץ מגלם היא גילה אלמגור. בנוסף לכך הוא משתתף בצילומי "הפרלמנט" - פיתוח של המערכונים ששודרו בתוכנית ונהפכים בימים אלה לסדרה, והוא גם נמנה עם יוצריה. בקרוב היא תשודר בזכיינית קשת. במלים אחרות, מי שחולק לעצמו מחמאות כמו "פקיד" ו"אאוטסיידר" יגלה בקרוב, אם ירצה או לא, שהוא מוכר ובולט הרבה יותר.

ילד כאפות

למרות הפיתוי לציירו כסינדרלה, קשה לומר שכל זה קרה בין לילה. זרחוביץ, בן 37, רווק המתגורר בתל אביב, אולי מעולם לא היה חשוף כפי שהוא עכשיו, בלב הפריים טיים באחת התוכניות הנצפות ביותר בטלוויזיה, אבל נדמה שלשם בדיוק חתר במשך השנים.

הוא גדל בפתח תקוה והחל לכתוב לטלוויזיה כשהיה בן 25, בין השאר ל"החטא ועונשו", "המופע המרכזי" ו"ערב אדיר". ל"ארץ נהדרת" כתב מהעונה השנייה שלה. בשנת 2005 השתתף לראשונה בתוכנית רדיו, "ציפורי לילה מנקרות" בגלי צה"ל, לצד חברו ושותפו לשידור, שרון טייכר. ההזדמנות ניתנה לו, אגב, לאחר ששותפו הקודם של טייכר, חיים אתגר, ביקש לפרוש מהתוכנית (זרחוביץ מציין בחיוך שמדובר היה ב"נישואי בוסר" של טייכר, שכשלו).

טייכר וזרחוביץ הגישו את התוכנית במשך שנתיים ואז החליפו את שי ודרור בתוכנית היומית שלהם ברדיו תל אביב, שנהפכה לקאלט. אז גם עזב זרחוביץ רשמית את "ארץ נהדרת", אף שבפועל הוסיף לכתוב מפעם לפעם. ב 2007 גם השתתף בקומדיה "מסודרים" לצד חבריו אסף הראל, אסי כהן ומאור כהן. גיחה נוספת לטלוויזיה עשה עם טייכר, בתוכנית "שינויים בלוח השידורים" ששודרה תקופה קצרה בערוץ 10. היום השניים משדרים תוכנית רדיו שבועית, "חותרים למגע", בימי חמישי בגלי צה"ל. כמה מהדמויות והמערכונים שלו (למשל גילה אלמגור או מערכון ראשי הערים), מקורם בתוכניות הרדיו.

זרחוביץ בדמות גילה אלמגור ב"ארץ נהדרת"צילום: ערוץ 2

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

ולמרות ציוני הדרך והניסיון שצבר, זרחוביץ נראה נבוך ומהוסס, מודה שהוא טרוד מאוד בשאלה "על מה אני אדבר עכשיו". נדמה שבכל אחד מראיונות העבר הלא-רבים שנתן, כמעט תמיד לצד שותפים אחרים, היה המעבר מאחורי הקלעים לקדמת הבמה הנושא המרכזי. ובכל זאת, הדבר מעולם לא היה נכון יותר מאשר בשלב זה בקריירה שלו.

באחד מהם סיפר שבילדותו פינטז על קריירה של שחקן, אבל חוסר ביטחון ופחד ריתקו אותו "מאחורי שקי החול של התסריטאי" - הלוא הם השחקנים. "זה לקח הרבה זמן אבל נהפכתי עכשיו לשק חול בעצמי, אף על פי שזה עדיין מאוד מפחיד אותי", הוא אומר. "הרצון היה שם כל הזמן, רק הפחד מנע מזה לקרות. כשאתה כותב פאנץ' לשחקן יש מישהו אחר שסופג את הביקורת, עוד מישהו לחלוק אתו את האשמה כשבדיחה לא עובדת. אבל עם השנים והזיקנה הפחד קצת פוחת".

היית ילד פחדן? לא לוקח צ'אנסים?

"אוהו, כן. בא לי לענות שאני עדיין לא לוקח צ'אנסים, אבל מתברר שאני דווקא לוקח. לוקח ולא לוקח", הוא מחייך במבוכה, "יש דברים שאני פוחד מהם וזהיר ויש מדי פעם קפיצות כאלה, שאחר כך אני יכול להסתכל עליהן ולהגיד לעצמי שהן לא הגיוניות. אני פחדן, מאוד, ותמיד הייתי".

הדימוי הזה של ילד כאפות חסר ביטחון תפור עליך.

"אני חושב שהצחקתי אז זה ריכך את הכאפות, אבל ברור שהיו כאפות. לא הייתי מהאלו בבית ספר שהיו מקובלים או נתנו כאפות. לא חטפתי כי הייתי מצחיק אותם, אבל אף פעם לא הייתי חלק. אני לא רוצה להגיד חנון, אבל תמיד הייתי אאוטסיידר. אף פעם לא ממש ממש חלק. גם ב'ארץ' אני מרגיש אאוטסיידר, יסלח לי ברלד" (ירון ברלד, אחד מעמיתיו בתוכנית).

זה לא נשמע הגיוני, אתה מדור המייסדים של התוכנית, יש לך מניות בהצלחה שלה לאורך השנים.

"כן, אני ביסודות של הדבר הזה מהעונה השנייה. אבל את הקהל לא מעניין מה כתבת, אתה כאן עכשיו ואתה צריך להצחיק אותם. אמנם לא צצתי פתאום, אבל מבחינת הקהל לגמרי צצתי פתאום. הם לא מסתכלים עלי ואומרים לעצמם, אה, זה ההוא שכתב את הפילוסים".

את הביקורת שנמתחת בשנים האחרונות על "ארץ נהדרת", שלפיה היא אינה אלא תוכנית בידור, והסאטירה הפוליטית בה נהייתה פושרת, זרחוביץ אפילו לא הודף. הוא אחראי למערכונים שמלגלגים על תופעות תרבותיות, ולא בכדי. "זאת לא סאטירה, לא מעניין אותי להיות אקטואלי או פוליטי", הוא חורץ, "אקטואליה ופוליטיקה משעממות אותי".

על הטענה שעוררו מערכוני "הפילוסים" שכתב, ולפיה הם גזעניים, הוא אומר: "אני חושב שאפשר להאשים אותם בישראליות, לא בגזענות. את מערכון בית הכנסת כתבתי אחרי הבר-מצווה של אחיין שלי. מה שרואים שם זאת התנהגות ישראלית. ישראליות בהמית, חמודה לפרקים. אני לא יודע מה העדה של הפילוסים, רק יכול להזכיר שלראש המשפחה קוראים שימי הרשקוביץ. זה גם לא משנה מה העדה שלהם, הם ישראלים".

"אומלטה" על ספידים

זרחוביץ, כך מספרים מי שעובדים ועבדו אתו, נוטה לכתוב ולשחק את הדמויות שהוא כותב מתוך אימפרוביזציה, שלא לומר טראנס. מולי שגב, עורך "ארץ נהדרת", מספר שבהתחלה לא מעט גבות הורמו בתדהמה כאשר "אומלטה", פרי מוחו הקודח, היתה צורחת מפיו במסדרונות הזכיינית. גם בגלי צה"ל מזכירים התנהלות פרועה, שמסתיימת אמנם בהקפדה על כל אות ופסיק, אבל כזו שנראתה כהתפוצצות טירוף בלתי נשלטת. בכל מקרה, החצים מובילים למסקנה אחת: זרחוביץ הוא אמן מבצע.

כשהסתכלת על שחקני התוכנית מחדר הכותבים רצית להיות טאלנט? קינאת בהם על היחס והאהבה שהם מקבלים?

"אני עדיין מקנא בהם. אני מעמד הפועלים. אגב, גם הם, אבל אני לגמרי פקיד וזה לא משנה אפילו איפה אני אהיה. זה כנראה מצב תודעתי; אתה יכול להוציא את הילד מפתח תקוה אבל לא את פתח תקוה מהילד. הרבה מזה נמהל למערכונים שעשיתי ברדיו, למשל; המצב התודעתי הזה של אאוטסיידר, ילד לא מקובל. אולי הייתי צריך להרגיש עכשיו אחרת".

זרחוביץ ב"מסודרים"צילום: ערוץ 2

ובמקום זה יש לך תחושה של "מה, זה הכל?"

"לא יודע. אני גם לא יודע אם יש טעם לנסות לחשוב על מה הלאה או מה במקום וכאלה".

אתה לא נהנה?

"אני מאוד נהנה, אבל אני לא יודע ממה כל כך אתה אמור ליהנות. כלומר, זה באמת מגניב, אבל ממה אני אמור ליהנות כל כך בעצם?"

יש מי שמתענגים על אזכורים בתוכנית של גיא פינס ועל צלמי פפראצי.

"פעמיים קרה לי פפראצי. הייתי עם אסי (כהן) ואסף (הראל), אכלנו צהריים והגיע צלם עם וידיאו וסטילס. בדיוק לא סיימתי את המנה שלי וביקשתי שיארזו לי, ואז אמרתי לעצמי, מה, אני אלך עם זה והוא יצלם? זה משהו שלא רואים בפפראצי. את לא רואה את ליאונרדו דה קפריו הולך עם חזה עוף בקופסה כי חבל לזרוק. בקיצור, השארתי את זה כאן והיה חבל.

"בפעם אחרת עמדתי מחוץ לדיזנגוף סנטר עם שקית של 'האוזן השלישית', כמובן לקחתי רק סרטים אירופיים ברמה, עמדתי עם המון אנשים במעבר חצייה ופתאום בא איזה צלם על קורקינט והתחיל לצלם אותי. עכשיו, כל האנשים שחיכו לעבור מסתכלים אחד על השני וגם עלי, כי ברור שהם לא יודעים מי אני. אז השתתפתי במשחק וגם עמדתי והסתכלתי עליהם. אז מזה אני צריך ליהנות? אני לא יודע כל כך ממה. ממילא יש בעיקר לחץ לתוכנית הבאה. אני לא נהנה מהדברים האלה".

אתה מתאר את עצמך כמישהו שמוחצנות היא ממנו והלאה, אז איך בדיוק זה קרה לך?

"יש לי כנראה משהו שרוצה להתרחב. אני חושב שלא הייתי חוזר להשתתף ב'ארץ נהדרת' אם הייתי נשאר שם כתסריטאי. זאת לדוגמה צמיחה שקרתה. הייתי צריך לצאת, לעשות את הדבר שלי שזה היה הרדיו, ולהתפתח ממנו".

זרחוביץ משתתק לרגע, ואז מסביר: "זה צומח כמו שערה - אמנם לא כמו שערה אצלי", הוא אומר בחיוך, מלטף ראש מגולח - "לאט לאט. בגלל זה קשה לאבחן איפה באמת קרה המעבר, זה היה אטי מאוד".

זרחוביץ כמדריך "תגלית" ב"ארץ נהדרת"צילום: ערוץ 2

כאמור, בעוד שנטל ההוכחה כמבצע עדיין רובץ במידה רבה על כתפיו, על מרכזיותו בעשור האחרון ככותב שמתמחה בהומור אין מחלוקת. זרחוביץ של הטלוויזיה וגם של הרדיו, אם כי בחשיפה נמוכה בהרבה, אחראי לכמה מהפנינים הזכורות והאהובות. את אלה הוא יצר כחלק מחבורה מאופיינת ומגובשת, שאחראית גם ל"מסודרים" ול"פרלמנט".

שיטת העבודה, הוא מסביר, מתחילה לא פעם מהומור בין חברים. עניין הפרלמנט, למשל, היה "רעיון של רביעייתנו, אסף, אסי, מאור ואני. אנחנו נפגשים פעם-פעמיים בשבוע, בדרך כלל אצל אסי, ומשם עולים כל מיני סיפורים שמובילים למערכונים ולרעיונות. את הדיבור של שאולי יצרנו מזה שאנחנו יכולים לדבר ככה שעות. גם הדיבור של סמו בדמות של אבי בפרלמנט, 'מה קורה אתך, יא זבל'" - הוא מדגים בקול רועם - "נוצר מזה שהיינו מדברים ככה. כשאנחנו כותבים את זה אנחנו מדברים בקולות האלה. כולם נהיים הקטור, או אבי, או שאולי".

כשכותבים משהו שנהפך אחר כך ללהיט יודעים מראש שהוא טוב?

"אי אפשר לדעת. אתה יכול לחשוב שזה סבבה ואז זה לא מצחיק באולפן, וזה יכול לא להצחיק את הקהל באולפן אבל כן להצחיק בבית. אם כי כשאתה לא מאמין במשהו, אתה בדרך כלל צודק".

יש רשימה מצומצמת של למדי כותבי קומדיה מצליחים. איך כותבים מצחיק?

"זאת לא קלישאה: אם הייתי יודע הייתי הרבה יותר מאושר. יש דברים מסוימים מאוד שמצחיקים אותי באופן אישי. אנשים שלא קולטים את הסיטואציה שהם נמצאים בה מצחיקים אותי. אנשים עם עולם משל עצמם. גם הדמות של גילה אלמגור היא כזו. זה חלק מהתסכול וזה חמקמק מאוד".

אז איך כותבים בדיחה?

"לפרלמנט, למשל, אנחנו יושבים וחושבים מה יכול להיות נושא לשיחות שולחן. אבל הרבה פעמים הרעיונות האלו מתחילים פשוט מאס-אמ-אסים שאנחנו מריצים בינינו. לפעמים אנחנו יושבים בחדר ובוהים ומנסים לשמור על אווירה חיובית, והרבה פעמים אני פשוט אוסף רעיונות. זה מגיע פתאום וצריך להיות בהיכון לרשום איזה משפט שמתאים לאיזו דמות".

זרחוביץ מספר למשל על השיר שכתב ל"זמרת אילנה", דמות רדיופונית מהתוכנית "חותרים למגע": זו גרסה ל"ריח מנטה" של מרגלית צנעני, שנקראת "פתֵח ת'וֶנטה". הוא נוצר בשעה ששטף כלים והשיר המקורי התנגן ברקע, וכצפוי, הוא פרוע, בוטה וגס, וגם מצחיק מאוד. התוצאה יכולה להיות מזוהה עם משפחת המערכונים שיצר לטלוויזיה, אבל מדובר בגרסה שלוחת רסן, מוקצנת, נונסנסית ופרועה במידות שוות. "אומלטה" על ספידים.

באיזה צד הרווח גדול יותר? של הכותב או של המבצע?

"לכל צד יש הרווחים והמגרעות שלו. אני זוכר שהלכתי באיזה 'אייס' או משהו בסגנון בתקופה שכתבתי את 'הבלוג של מאי', עם ררררועי, ואנשים שם צועקים אחד לשני 'ררררועי, ררררועי'. זה מאוד נעים ולאף אחד אין מושג שאתה כתבת את זה, אז תקנה כבר דיבלים ולך הביתה. מצד שני, אני, את התוכנית הראשונה שהשתתפתי בה ראיתי עם היד על הפנים, שלא לומר עם השמיכה על הפנים. ניסיתי להסתיר מעצמי את מה שעשיתי".

יאללה, רדו

הולך ומתברר, שזרחוביץ הוא טיפוס שזקוק כנראה למיקרופון פתוח או מצלמה בשביל להתנער מהפחדים והמבוכה. גם מי שמכירים אותו שנים טוענים ש"צריך לעבור אתו מחסום ואז הטירוף נחשף בלי בעיה". הרושם הנוצר הוא שהמוחצנות, שפנים אל פנים נראית ממנו והלאה, לפחות בהתחלה, מזנקת ממנו ברגע שנוצרת במה להופיע עליה.

עד אז הוא נוטה להתרכז בסוגים שונים של פחד. והוא מונה אותם: "קודם כל, ישנה השאלה: יצחיק או לא יצחיק? אתה שם את עצמך במקום הכי בולט וכולם עומדים להגיד לך מה הם חושבים, והם באמת יגידו. פתאום האחיין שלי שואל אותי למה לא הייתי מספיק בתוכנית, למה אני עושה רק דמות אחת. והוא בן תשע. פתאום אתה מגלה שלעוד אנשים יש עניין בדבר הזה. וישנם הפחד והלחץ של יום צילום, מהקהל".

יש לך פחד קהל?

"כן. ניסינו לעשות סטנד-אפ פעם, טייכר ואני, וזה היה נורא, חוויה הזויה. אבל יש בזה גם ריגוש גדול. טוב לרסק לעצמך את הביטחון העצמי מדי פעם, ואני כבר יודע שיש גם דברים שאני עושה והם לא רעים. זה לא כיף לרדת מהבמה אחרי שצעקו לנו 'יאללה רדו', אבל זה כבר לא יכול לגמור אותי. אני ממילא לא כל כך חברותי, אז בטח עם הקהל באולפן".

זרחוביץצילום: דודו בכר

אתה יכול לתאר לעצמך את עצמך מגיש לבד? טאלנט?

"אני לא יודע אם זאת המטרה. רוב הדברים שאני עושה טוב, אני לא עושה לבד. זה לא שאין רצון לבדוק אם הייתי יכול לבד, אבל לא הייתי רוצה לעבוד בלי טייכר, או אסף, או מולי או אסי. זאת לא המטרה, תוכנית משלי שאני אנחה ואני אהיה מספר אחת".

אז מה המטרה? נגיד אחרי שבע עונות ב"ארץ נהדרת"?

זרחוביץ מחייך: "לפתוח טמבוריה". "אני לא יודע מה יהיה. אני מקווה שיהיה עוד רעיון. כל פעם זה עבד לי ככה, פתאום עלה עוד רעיון. אני מקווה שזה יימשך, אחרת אין לי מה לחפש פה".

ויש פחד גם מפני זוגיות ובחורות?

"לגמרי. 'מפחד' זה התירוץ שאני הולך עליו עכשיו, למרות שיש עוד הרבה תירוצים, למשל זה שאני כל כך רגיל לבד ובניתי לי עולם, אני בן 37 ובן אדם מבוגר. אני בגילי אמור כבר להיות גרוש, לפחות פעם אחת גרוש, אז מה קורה? אנשים סביבי פותחים כבר פרק ב' או ג'".

בעבר חזרת והצהרת שאתה נורא רוצה חברה, זוגיות, להתחתן, ילדים.

"גם עכשיו אני אגיד את זה, רוצה זוגיות, בבקשה, מישהו יכול להביא לי אותה? יש הרבה 'יוזמות שלום' של חברים באוויר, אבל זה לא קורה".

מלחיץ אותך שאין?

"ילדים זה העניין. אני לא יודע אפילו איך זה קרה לי. אני רואה ילדים בעגלות וחושב לעצמי 'וואי, זה מגניב'. מה נהיה ממני. זה כנראה משהו ביולוגי, פתאום אני רואה עגלות וכיסא תינוק בכל אוטו. סליחה שאני נשמע כמו הראל סקעת, אבל אני נורא רוצה ילד ולפני זה אהבה, לאהוב. אני רק מקווה שלא איבדתי את היכולת.

"אני גם מקווה שזה לא מתערבב לי עם משבר גיל ה 40. יש לי עוד שלוש שנים אבל משהו מתחיל, קניתי גיטרה חשמלית. עכשיו רק חסר שאני אגדל קוקו קטן ואקנה וסט מעור ונעלי מוקסין לבנות".

אלתור עד מוות

"ערן זרחוביץ היה מהכותבים המשמעותיים של 'ארץ נהדרת'", אומר עורך התוכנית, מולי שגב. "הוא יותר יוצר מכותב, מישהו שמחזיק את הדי-אן-אי של 'ארץ נהדרת' ביד. המקום הזה, שבו יוצרים יכולים לעבוד במשך שנים על גבי שנים, להתפתח, לקבל קרדיט לפרויקטים אחרים, זה דבר שקורה רק כאן ב'קשת' והוא משמעותי ביכולת להתפתח.

"הוא היה אחד הגורמים המשמעותיים בתוכנית, והמעבר שלו לצד השני של המסך הוא אולי חידוש לצופים, אבל לא בשבילנו. הוא ואסי (כהן) התחברו מאוד על רקע עבודה בצורה דומה: שניהם נכנסים לדמות ומאלתרים אותה למוות. ככה נוצרו למשל המלצר חמודי ושאולי מהפרלמנט".

שתי הדמויות האלה הן הקצנות של תופעות תרבותיות מקומיות.

"ככותב זרחוביץ הוא מטורף ואימפולסיבי והוא נמשך לאיזוטריה של מדיה ותרבות ובידור. קומיקאי אמיתי חייב להתחבר לכותב בצורה סימביוטית או לכתוב לעצמו. יש כאלה שצוברים ביטחון על במות ויש כאלה שצוברים ביטחון בחדר הכותבים. בהתחלה חשבנו שהרצון שלו להשתתף הוא שיגעון חולף, אבל זה בדמו".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ