בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט התיעודי שמצליח לחבר בין שירה וטלוויזיה

הטלוויזיה אינה מתמסרת בקלות לשירה, אבל בסרט חדש מנסה אורי ברבש לחבר ביניהן ולהציב אלטרנטיבה לתרבות הרייטינג. המסע שעשה בעקבות משוררים צעירים ממגזרים שונים בחברה הישראלית לימד אותו שצריך לשלוח משוררים לכנסת

15תגובות

"אנחנו עוסקים בדבר החשוב ביותר בעולם כלשהו", קורא המשורר אלכס בן ארי את אחד משיריו בשעה שזוגתו, המשוררת אורית גידלי, יושבת ומשחקת עם ילדתם על רצפת החדר. ופתאום לא ברור על מה מדבר השיר של בן ארי. האם הדבר החשוב ביותר בעולם כלשהו הוא העיסוק בשירה כפי שעולה מן השיר עצמו, או שאולי הכוונה היא לתא המשפחתי, לגידול הילדים, לחיים עצמם ­ כפי שרומז מראה העיניים?

זוהי אחת הסצינות בסרטו של אורי ברבש "באר חלב באמצע עיר", והיא מבהירה היטב כיצד רתם הבמאי את המדיום הטלוויזיוני, שעל פי רוב אינו מתמסר לשירה ומשוררים, כדי לומר משהו על השירה ועל החיים ועל הקשר ביניהם.

הסרט התיעודי של שני החלקים, שהראשון שבהם, "רשות היחיד", ישודר בערוץ הראשון הערב ביום חמישי 31.05 ב‑21:30, הופק על ידי מחלקת התעודה של הערוץ הראשון (החלק השני, "רשות הרבים", ישודר ב‑7 ביוני). שמו של הסרט לקוח משיר של המשורר חזי לסקלי, והוא עוקב אחר 14 משוררים צעירים, שונים מאוד זה מזה, הן באופי שירתם ובכוונותיה, הן באורח חייהם ובעמדותיהם הפוליטיות והחברתיות. הדבר היחיד המשותף לכולם, והסרט הוא עדות לכך, הוא האהבה העצומה אל השירה והאמונה העזה בכוחה לשנות, להשפיע או להביא נחמה.

 

אז מה גרם לברבש ליצור סרט דווקא על משוררים? "ספרות עברית, ובעיקר שירה, היו חוויות מכוננות בשבילי", הוא מסביר בביתו, שקירותיו הגדושים בספרים כמו מהנהנים בהסכמה. "מפגש עם שיר או עם ספר זו בשבילי חוויה רוחנית, כמעט דתית. כשסיימתי שירות צבאי למדתי ספרות עברית, לא כדי לעסוק בזה, אלא כי זה היה קרוב ללבי. היה לי בתיכון מורה לספרות ושמו רפפורט, הוא מת מזמן. הוא היה אישיות נעלה, האופן שבו הוא לימד ספרות פקח את עיני. אני זוכר שלמדנו את 'תמול שלשום' של עגנון, ובקריאה ראשונה זה היה לי סבל, מלים בעברית שאני לא מצליח להתחבר אליהן והן לא עושות לי כלום, ואז אחרי שנה של לימוד זו נהפכה לאחת היצירות האהובות עלי.

"בתיה גור למדה בכיתה הזאת, ונסים קלדרון, והעורכת רחל הלוי, כולם נמשכו בבגרותם לספרות, אולי זה קשור, אני לא יודע. מהספרות אני שואב את ההשראה שלי, יצירתית ולא יצירתית", הוא אומר. במפתיע הוא אף מצהיר כי "בקולנוע אני לא חווה חוויות רגשיות כמו שאני חווה מול הספרות".

דודו בכר

אבל מעבר לאהבה לספרות היו עוד דברים שהניעו את ברבש בעשיית הסרט הזה. "עוד קודם שמדברים על שירה, רציתי לספר סיפור על קבוצה של אנשים צעירים שמציבים אלטרנטיבה למציאות שאנחנו חיים בה. סוג של אופוזיציה רוחנית, אמונית, חברתית, פוליטית, אפילו דתית. אלטרנטיבה למציאות בכלל ובעיקר למציאות של הדור שבו הם חיים. זו לא רק השירה, אלא האנשים עצמם. ההחלטה שלהם לכתוב בעולם הזה, להיות מבודד לחלוטין, כי זה מה שקורה למשורר היום.

"אני מסתכל על הדור החדש ונאחז פלצות, הם עסוקים בעצמם, הכל חומרני, קפיטליזם חזירי. זה מייצר שכבות של מוטציות, זה מעורר אלימות, נהנתנות, חמדנות, חוסר סולידריות טוטאלי. היה לי חשוב למצוא את באר החלב באמצע העיר. ידעתי שהיא קיימת, שיש אנשים צעירים שחושבים ופועלים אחרת. מצאתי דור חתרני, אבל לא באופן פרובוקטיבי אלא מתוך אמונה אמיתית. הייתי אומר בבדיחות הדעת שאם מישהו מיואש מהמצב שלנו ויש לו מחשבות לעזוב את הארץ, שיראה קודם את הסרט הזה ואולי יחליט להישאר".

ועוד דבר אחד היה חשוב לברבש. "רציתי גם להחזיר למשוררים האלה את המעמד שאני מרגיש שאנחנו חייבים להם", הוא אומר, "לשים את השירה שוב במקום הקאנוני. ואני לא אומר את זה מתוך געגועים, אני לא גדלתי בתקופה שבה אלתרמן כתב. אבל אני יודע שבן גוריון היה מתייעץ אתו. היום שרת התרבות מצטלמת עם ספורטאים על הפודיום, אבל לא זכור לי שראיתי אותה מצטלמת עם משורר שפירסם ספר שירה חדש. עולם השירה היום הוא עולם מחתרתי, אוונגרד של ממש. היוצרים האלה משלמים מחיר נורא. הם נרמסים על ידי תרבות הרייטינג, אין להם סיכוי של ממש. וזה מצער, כי נכתבת פה היום שירה שהיא לא פחות טובה מזו של המשוררים שגדלנו עליהם".

האם יש לסרט כזה סיכוי לקרב לבבות אל השירה? אורית גידלי סבורה שכן. "בכך שאורי מפנה את מבטו של הקולנוע אל האמנות הנידחת יחסית של השירה הוא הופך אותה למרכז כזה, ועושה לה מקום", היא אומרת, "לא רק היכל הקרנה בעולם אלא ממש מקום וחשיבות אצל הצופים, דבר שמתנסח ממש במונחי היפתחות הלב.

"כבר במפגש הראשון, ממש אחרי כמה דקות, הבנתי שעומד מולי אדם רציני מאוד", היא מוסיפה, "אדם שמכיר את כל השירים בעל פה אבל לא מתנאה בהם. שואל, מחכה. מתמסר לשיחה ולגילויים שלה. ממש בתוך שניות נוצר כך לא רק דו-שיח אלא מה ששלונסקי מכנה: דו-קשב.

תומר אפלבאום

"איפשרתי לאורי להיכנס למקומות אישיים מאוד, לשאול שאלות פרטיות, לא התגוננתי. השאלות שלו הידהדו אצלי הרבה אחרי שהצילומים הסתיימו. במובן הזה שיניתי את כל מה שציפיתי מקולנוע דוקומנטרי. המשאלה הראשונית שלי היתה שהמצלמה לא תזיק, רק תתעד את הדברים ולא תשנה אותם. אבל זו לא משאלה ריאלית, אני מתבוננת באשה בסרט, שאמורה להיות אני, ולא מחבבת אותה במיוחד, וחשוב מזה, לא מזהה אותה בדיוק. אבל זה לא משנה, כי בזכות הסרט נוצרה שיחת עומק ביני לבין אורי ואחר כך ביני לבין עצמי. במקום לבקש מקולנוע שלא ישנה דבר, אני מבקשת עכשיו מקולנוע את מה שבאמת קרה ­ שהוא ישנה מאוד. שהוא יגרום למשתתפיו להקשיב ולהשתנות, לחשוב על הסרט ובזכות הסרט על חייהם, עד כדי כך שהסרט נהפך בעצם תירוץ למפגש אמת. דבר שנדיר מאוד בין אנשים".

בלי מתווכים

מנעד המשוררים שבחר ברבש הוא כאמור רחב מאוד. מלבד אורית גידלי ואלכס בן ארי, מופיעים בסרט סיון הר שפי ואליעז כהן, משוררים דתיים החיים מעבר לקו הירוק; מרואן מחול, משורר ערבי שנולד בפקיעין ומתגורר במעלות; אילי אבידן אזר, משורר טרנסג'נדר, והמשוררת יעל משעלי, שהיא גם שותפתו לחיים של אבידן אזר; וכן אלמוג בהר, מתי שמואלוף, ערן הדס, נעם פרתום, יונתן קונדה, נטע וינר וצ'יקי ארד.

"לא ידעתי מראש מי ירכיב את הסרט הזה", אומר ברבש, "יצאתי למסע של חיפוש. אחדים מהמשוררים הכרתי קודם לכן, אחרים פחות, והיו כאלה שלא שמעתי עליהם כלל לפני שהתחלתי בתחקיר. את אילי אבידן אזר, למשל, הכרתי בתיווכו של דורי מנור. בסרט יש גם משוררים שהשירה שלהם פחות מדברת אלי, אבל הרגשתי שיש להם איזו אמת פנימית והלכתי אתה".

הקפדת לבחור משוררים שיוכלו ליצור עניין גם בטלוויזיה?

"לא עשיתי ליהוק, אם זו הכוונה, לא ליהקתי משוררים לפי האופי שלהם. יש בין המשוררים בסרט כאלה שיש להם הרבה להט וביטחון עצמי ולעומתם משוררים מופנמים, לא טלוויזיוניים בעליל, אבל זה לא היה חשוב לי. גם לא ביימתי אותם, כלומר לא הנחיתי אותם איך לקרוא את השירים שלהם. כשמרואן מחול קורא בערב שירה שלו, למשל, זה אופראי מאוד, גדול מהחיים. ואילו כשסיון הר שפי קוראת בבית שלה זה אינטימי מאוד, מלחש, כמעט לא נעים לה לקרוא".

עם זאת, ברבש מודה שאין זו מלאכה פשוטה לחבר בין השירה לטלוויזיה. "באמת הציק לי איך להעביר את זה למסך", הוא אומר, "הרגשתי שאין לזה פתרון. זה די הפחיד אותי בשלב מסוים. היה לי ברור שאני לא יוצר אילוסטרציות לשירים, כלומר וידיאו-קליפים. כל ניסיון כזה זו הזניה של השירה בעיני. אני לא רוצה לכפות את החזון שלי או החוויה המצמצמת שלי על מישהו אחר, וליטול ממנו את האפשרות לחוות את השיר באופן ישיר ובלתי אמצעי.

"בניגוד לסרטים אחרים על שירה, גם אין פה מתווכים", מוסיף ברבש. "אין חוקרי ספרות, אין היסטוריונים של השירה או מבקרי ספרות. אין גם ניסיונות מיפוי של השירה או הגדרות ספרותיות. גם אין קריינות בסרט. לא הרגשתי שזה רלוונטי שאכניס את עצמי או אומר את דעתי. אבל בכל זאת, הייתי צריך למצוא ממד גרפי לשירה. לא מספיק שהמשורר קורא בקול את שיריו. מי שעזר לי בסופו של דבר הוא הגרפיקאי אלעד דן, שהעניק מעמד אונטולוגי לשיר הכתוב". מה שמתקבל בסופו של דבר על המסך הוא שורות מעוצבות של שיר החולפות ברקע בזמן שהמשורר קורא בקול.

מסע פנימי

תוך כדי העבודה על הסרט גם נחשף ברבש למה שהוא מכנה "רפובליקת השירה", על כל מאבקיה, יצריה, הקבוצות השונות, היריבויות הפואטיות. "זה כשלעצמו נושא מעניין", הוא אומר, "אבל לא הרגשתי שיש לו מקום בסרט הזה. זה כבר שייך לסרט אחר".

עם זאת, הוא מספר כי הסרט כן קיבל תפנית בשלב מסוים. "פתאום הרגשתי שזה לא רק סרט על צעירים ואלטרנטיבה, אלא שזה נהפך למעין 'פה ושם בארץ ישראל', ונעשה לי חשוב שהמסע יפנה גם אל הציר הזה". המצלמה של ברבש אכן נודדת בין פקיעין, מעלות, דימונה, שדרות, תל אביב, ירושלים, גוש עציון וגבעת הדגן בשומרון.

"הרגשתי למשל שלא יכול להיות שלא יהיה בסרט מישהו שכותב בערבית", הוא אומר, "כלומר פלסטיני תושב ישראל, כפי שהם עצמם מכנים זאת. וגם היה לי חשוב שהסרט ייתן ביטוי לפעילות של קבוצת 'גרילה תרבות', שמשתמשת בשירה ככלי למאבקים פוליטיים חברתיים. אם זה נכון לעשות זאת ואם זה מצליח זה כבר ויכוח אחר, אבל היה לי חשוב לתת לזה מקום. להקנות לזה מעמד".

ניכר כי ברבש לא עבר במשך הצילומים רק מסע חיצוני לאורכה ולרוחבה של ישראל, אלא גם מסע פנימי, לאורכה ולרוחבה של נפשו. "השירה שהכי התחברתי אליה, וזה הפתיע אותי בהיותי אדם חילוני, היא השירה של סיון הר שפי", הוא מספר, "היא נגעה ללבי עמוקות. לכאורה אנחנו מעולמות שונים לגמרי, אבל כנראה רק לכאורה. וזה מה ששירה יכולה לעשות טוב יותר מכל אמנות אחרת ­ לאחות, לרפא, להביא נחמה. זה מעשה אלוהי כמעט. לסיון הר שפי יש קובץ שירים שהיא כתבה על פינוי גוש קטיף (בספרה 'תהלים ליום רעש', הוצאת הקיבוץ המאוחד ­ א"א). בדרך כלל כשאתה נתקל במלים גוש קטיף מיד עולות כל האנרגיות הפוליטיות וההתנגדות והוויכוחים, אנשים מוכנים להיהרג על זה, לכאן או לכאן. ואז השירה שלה ­ משהו קורה לך, אתה מבין אחרת את ההוויה הזאת, הוויה שחשבת שאתה מכיר ובעצם לא הכרת. לא מדובר בשינוי הדעה הפוליטית, אלא ביכולת שלה לתת לעניין הזה ביטוי רגשי. זה מגשר על פני הפערים האידיאולוגיים. אולי צריך לחוקק חוק ש‑10% מחברי הכנסת צריכים לבוא מתחום השירה".

גם המפגש עם אילי אבידן אזר עורר בברבש רגשות עזים. "אני מרגיש שעברתי שינוי אישי גדול מאוד. במודעות שלי. שינוי שלא עברתי במשך שנים. קראתי שלושה-ארבעה שירים שלו קודם לכן והייתי אחוז התפעלות. הוא כותב אלתרמנית. המוסיקה, התחביר, המשקל, זה אלתרמן, אבל התכנים הופכים את זה לגמרי. הוא הצליח להכניס אותי לתפישת העולם הקווירית שלו, פתאום שאלתי את עצמי שאלות שמעולם לא שאלתי קודם לכן. התפישה הקווירית היא למעשה הכי שוויונית, בלי חלוקות, בלי מעמדות. זו תפישת עולם הומנית במובן הכי עמוק שיכול להיות. זה גרם לי לחשוב על האופן שבו נהגתי לשפוט אנשים אחרים".

היה משהו שהפתיע אותך במפגש עם המשוררים ועם שירתם?

"הפתיע אותי מאוד שלשואה, שבשבילי היא חוויה מכוננת וחשובה מאין כמותה, אין שום ביטוי אצל המשוררים האלה. זה הפתיע וריתק אותי. ההתייחסות היחידה שמצאתי היתה בשיר של אלמוג בהר שהוא כותב לפרימו לוי".

עוד דבר שברבש אומר כי למד מתוך עשיית הסרט הזה הוא כוחה של הפשטות. "זה משהו שילווה אותי כיוצר. בלי אילוסטרציות ומחוות ויזואליות גדולות, להישאר פשוט. זה הכי קשה. היה רב מחסידות וורקה בפולין, שכונה 'הרבי השותק' והוא אמר: 'למדו כיצד לכרוע בקומה זקופה. כיצד לרקוד ללא ניע. כיצד לצעוק בדממה'. וזה מה שרציתי בסרט הזה. לדבר בשפה פשוטה, לא מתחכמת, למצוא את הכוח שבשתיקה. לרקוד ללא ניע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו