בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור האהבה של המינגווי וגלהורן על המסך הקטן

הבמאי פיליפ קאופמן והעורך וולטר מרץ' חזרו לשתף פעולה אחרי כמעט 25 שנים. התוצאה היא סרט טלוויזיה אפי-אינטימי על הסופר ואשתו השלישית

תגובות

כמעט רבע מאה חלפה מאז עבד הבמאי פיליפ קאופמן לאחרונה עם עורך הסרטים וולטר מרץ'. ב-1988, כשיצא סרטם המשותף "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", ברית המועצות עדיין היתה קיימת (הסרט מתאר כזכור את פלישת הסובייטים לפראג ב-1968) ופולין קייל עדיין היתה מבקרת הקולנוע במגזין "ניו יורקר", והיא כתבה על הסרט ביקורת נלהבת.

אלא שבכל הזמן שעבר מאז לא נעשה קל יותר ליצור סרטים דחוסים מבחינה היסטורית ומפורשים מבחינה מינית כמו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום".

"תמיד היה קשה לשכנע את האולפנים להפיק סרטים כאלה", אומר קאופמן בראיון טלפוני מסן פרנסיסקו. "אני מניח שהמלה ‘מבוגרים' נכנסת לשיחה כאן באיזשהו מקום. בימינו סיפור אהבה הוא לעתים קרובות מדי גבר ואשה שאומרים: ‘תיזהרי, הנה הם באים! את בסדר?' ‘אני בסדר גמור'. ואז יש עוד שישה משפטים מחוכמים של הדיאלוג שמתנהל בעוד הם נמלטים מהסכנה שהם נמלטים ממנה".

ניו יורק טיימס

אולי לכן חלף זמן כה רב עד שקאופמן, בן 75, ומרץ', בן 68, חזרו לשתף פעולה, ב"אהבתם של המינגוויי וגלהורן", סרט של ערוץ HBO ששודר בשבוע שעבר בארצות הברית ויוקרן הערב ב-22:00 ביס-3. אמנם הסרט נהפך בסופו של דבר לפרויקט טלוויזיוני, הראשון לשניהם, אך שורשיהם של שני היוצרים נטועים עמוק בקולנוע. הם נפגשו בתחילת שנות ה-70 באולפני "אמריקן זואטרופ" של פרנסיס פורד קופולה בסן פרנסיסקו, בזמן שמרץ' ערך את "השיחה" וקאופמן עבד על "The White Dawn".

קאופמן מספר: "בחדר - זה היה בשעת בוקר מוקדמת - ישב בחור שהתעורר זה עתה, אחרי שעבד כל הלילה, וישן כשראשו מונח על שולחן העריכה". הפגישו ביניהם. "היו לי על המצח שקערוריות מגלגלי הסרט!" אומר מרץ' באותה שיחה.

 

בין השניים, תושבים ותיקים של אזור המפרץ, נרקמה ידידות. האחד מהם ביים סרטים בולטים בשנות ה-70 כגון "פלישת חוטפי הגופות", האחר זכה באוסקר שלוש פעמים על עריכה ועיצוב סאונד, ועבד בין השאר ב"אפוקליפסה עכשיו" וב"הפצוע האנגלי". אבל חלפו כמה שנים עד שעבדו יחד.

חיבה להרפתקאות

כשקאופמן עבד על "הצוות המובחר", סרטו מ-1983 על תוכנית החלל, הוא גייס את מרץ' לערוך את הסרט, אבל אז נקרתה בפניו של העורך הזדמנות לביים סרט ("בחזרה לארץ עוץ"). הראיה העיקרית לשיתוף הפעולה שנזנח הוא קרדיט "תודה מיוחדת" לעבודת ההכנה של מרץ', שהחומר הארכיוני שאסף שולב בסופו של דבר בסרט.

ההזדמנות לעבוד יחד הגיעה לבסוף בסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", שלדברי מרץ' יכול לשמש דוגמה טובה לדרך שבה קאופמן משלב בין "דברים אישיים מאוד" לבין "רצף אירועים היסטורי". הוא הוסיף, "השילוב הזה קוסם לי מאוד כי הוא מאוד קולנועי". אחרי הסרט הזה, איש מהם לא חשב שיחלוף זמן כה רב עד שיעבדו יחד שוב. קאופמן אומר שלא מעניין אותו "לעשות אותו סרט שוב ושוב". אבל "אהבתם של המינגוויי וגלהורן" ניחן במאפיינים הבסיסיים של עבודתם בעבר.

קארן באלרד

הוא אומר ש"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" הוא "אפוס אינטימי", והתיאור הזה מתאים גם לסרט החדש, הראשון שלו זה שמונה שנים. הסרט מספר על ארנסט המינגוויי (קלייב אוון) ואשתו השלישית, כתבת המלחמה מרתה גלהורן (ניקול קידמן), על רקע מאורעות היסטוריים סוערים.

זו אינה הפעם הראשונה שקאופמן בוחר בסופרים חשובים לדמויותיו הראשיות. סרטיו המוקדמים התמקדו בהנרי מילר ובאנאיס נין ("הנרי וג'ון") ובמרקיז דה סאד ("עט הסקנדל"). "אפשר להגיד בפרפראזה על האמרה המפורסמת, ‘אני קורא ולכן אני רוצה לעשות סרטים על אנשים שכותבים'", אומר קאופמן, ומוסיף שסופרים "נשארים בצל ואינם באים לידי ביטוי כדמויות ראשיות".

כשפיתח את הפרויקט החדש עם התסריטאים ברברה טרנר וג'רי סטאל, מספר קאופמן, הוא הוקסם מדמותה הפחות מפורסמת של גלהורן וקיווה שהסרט יצית מחדש זיכרונות עליה (אגב, להקת מינט תיאטר מעלה את "Love Goes to Press", מחזה שכתבה גלהורן עם וירג'יניה קאואלס על עיתונאים בחזית).

"בתחילת ‘הצוות המובחר' נאמר שכשטייסי מבחן מתים, הם מגיעים למדבריות המערב ואיש אינו מכיר את שמותיהם", אומר קאופמן. "זה נכון גם לגבי כתבי מלחמה, בייחוד הנשים שבהם, והסרט הוא עדות לכך".

כפי שמתואר בסרט, המינגוויי וגלהורן חולקים משהו נוסף עם טייסי "הצוות המובחר": חיבה להרפתקאות. במקרה זה החיבה הזאת לוקחת אותם אל מלחמת האזרחים בספרד ולמקומות מסוכנים אחרים בשנות ה-30 וה-40. בסרטים קודמים שלו שילב קאופמן חומר ארכיוני עם סצנות מבוימות. ב"הצוות המובחר", למשל, שולבו קטעי צילום של נחיתות אמיתיות של נאס"א בתמונות השחקנים המגלמים את האסטרונאוטים של מרקורי 7. ב"המינגוויי וגלהורן", מרץ' (באמצעות מסכים ירוקים ובעזרתו של איש הפעלולים המיוחדים כריס מורלי) מאשש את תחושת המציאותיות בכך שהוא מציב את השחקנים בתוך החומר הארכיוני ממש.

שאפתנות טכנית

כיאה לסיפור של שותפות יצירתית, יש בשיטת העבודה המשותפת של קאופמן ומרץ' איכות אינטואיטיבית ובלתי מודעת. עד שהדבר הובא לידיעתם, איש מהם לא קלט שהן "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" והן "המינגוויי וגלהורן" נפתחים באשה המציתה סיגריה. מרץ' מנסה להסביר את צירוף המקרים ומזכיר את "הסנדק", שהוא שימש בו יועץ להפקה: "זה כמו שמישהו אמר לפרנסיס, אחרי צילומי ‘הסנדק', שכל פעם שהמוות מתקרב בסרט מופיעים תפוזים. זה היה הרבה זמן אחרי שהסרט צולם ופרנסיס אמר בדיוק מה שפיל אמר: ‘באמת? לא ידעתי'. כשהוא התחיל לעשות את ‘הסנדק 2' הוא כבר שילב את התפוזים, אבל הפעם עשה את זה במודע. אלה דברים נפלאים שמתרחשים כמעט מעצמם, בכוח הדנ"א שלהם. כאילו יש להם רצון משלהם".

"אהבתם של המינגוויי וגלהורן" בא בעקבות מעין עונת פריחה של פיליפ קאופמן. סקירה מחקרית של הקריירה שלו, הראשונה שאורכה ספר שלם, פרי עטה של המרצה לקולנוע אנט אינסדורף מאוניברסיטת קולומביה, ראתה אור במארס, ובאפריל הוא עמד במוקד סדרת סרטים במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה).

אינסדורף אמרה בהודעת דואר אלקטרוני שהסרט החדש "מתבסס על הישגיו החזותיים של מרץ' ב'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'; הוא הכניס דמויות לתוך חומר ארכיוני בצורה מופלאה, והציב אלה לצד אלה תמונות ‘אותנטיות' ותמונות שצולמו עכשיו".

קאופמן אומר שהסרט עבר "אותנטיקציה" באמצעות שימוש ליברלי בחומר הארכיוני הזה, כלומר היה צורך להטמיע "תפאורות, תלבושות, אפילו שפת גוף ושפת תנועה" בתוך התמונות הישנות. "אנחנו תוחבים את האנשים שלנו אל תוך השתי וערב של העבר", הוא מוסיף.

אם השאפתנות הטכנית של "המינגוויי וגלהורן" אופיינית לסרט קולנוע, אולי הסיבה לכך היא שהוא תוכנן להיות סרט קולנוע. הפרויקט הוצג לחטיבת הקולנוע של HBO, פיקצ'רהאוס, בידי ג'יימס גנדולפיני, כוכב הסדרה "הסופרנוס" של הערוץ. גנדולפיני השתעשע ברעיון לגלם את המינגוויי. אלא שפיקצ'רהאוס פשטה את הרגל, HBO הביעה עניין בפרויקט וגנדולפיני נשאר בו כמפיק בפועל.

מבחינת מרץ', המעבר מקולנוע לטלוויזיה לא היה מפתיע במיוחד. "ההבדל היחיד", הוא אומר, "היה שעשינו הכול בשבעה חודשים במקום בשנה, כך שהכל נעשה צ'יק צ'ק". הוא מוסיף, "וזה אומר שהיינו חייבים לתכנן מראש את צעדינו ולדעת לאן אנחנו הולכים". "זה גם אמר שוולטר לא ישן", תורם קאופמן את חלקו לשיחה.

"נכון", אומר מרץ', "לא ישנתי".

"והרי ככה מצאתי אותו בפעם הראשונה שנפגשנו!"

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו