שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה ש"סלאם פואטרי" יכולה ללמד על החיים

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

סרט התעודה המצליח "יותר חזק מפצצה" נוצר "לגמרי במקרה", אומר גרג ג'ייקובס, אחד משני יוצריו. "נסעתי ברחוב סמוך לאיצטדיון ריגלי, שבו משחקת קבוצת הקאבס, ובדרך עברתי ליד מועדון מפורסם שנקרא ‘המטרו'. באופן טבעי הבטתי על השלט בכניסה כדי לראות מי מופיע באותו ערב, וראיתי שכתוב ‘יותר חזק מפצצה - תחרות שירה של בתי ספר תיכוניים'.

"הסתכלתי על התור המשתרך על המדרכה סביב הבניין והוא היה מורכב מקבוצה מאוד מגוונת של ילדים, ממוצאים, צבעים וגזעים שונים. זה היה מוזר לראות את הקהל הזה בחלק הצפוני של שיקגו, שהיא עיר עם חלוקה די ברורה, בשבת בערב, ועוד כדי לצפות בשירה סתם כך בשביל הכיף. חזרתי וסיפרתי לג'ון, והוא אמר לי בוא נברר מה זה".

ג'ון סיסקל הוא שותפו של ג'ייקובס לעשייה הדוקומנטרית. השניים יצרו בעבר בין היתר את הסרט התיעודי המטלטל, זוכה פרסי האמי, "102 דקות ששינו את אמריקה", המורכב מקטעים של סרטי חובבנים שצילמו את ההתרחשויות בניו יורק בזמן אסון התאומים. בראיון טלפוני אתם מסבירים השניים מדוע סרטם החדש, העוסק ב"סלאם פואטרי", מבטא יותר את עשייתם ואת אישיותם כיוצרים.

"סלאם פואטרי" (מ-Slam, להטיח) זו שירת דיבור בעלת מאפיינים שמזכירים ראפ, שירה אישית וקצבית המלהיבה את הקהל, מרגשת, סוחפת ומעוררת השראה. הסרט של השניים עוקב אחרי תחרות בין ארבעה צוותי "סלאם פואטרי" של תלמידים בשיקגו. בשל הדמיון לראפ החליטו ביס דוקו, הערוץ המשדר את הסרט הערב, לקרוא לו "תחרות ראפר נולד: יותר חזק מפצצה".

"סלאם פואטרי נולד פה, באמצע שנות ה-80, בבר בשיקגו שבו משורר ושמו מארק סמית פצח במין סגנון אולימפי של שירה, כדי שחבריו מענף הבנייה יקשיבו לו. אבל לא ידעתי שבני נוער כל כך מעורבים בזה", אומר ג'ייקובס.

התחרות ששמה "יותר חזק מפצצה" מתקיימת מ-2001 ומגיעים אליה כ-600 תלמידים מ-60 בתי ספר שונים ברחבי שיקגו. המתמודדים מופיעים על הבמה כיחידים וכקבוצות, והעבודה השיתופית של הילדים חשובה במיוחד. הסרט עוקב אחר ארבעה מהמתמודדים (קבוצות ויחידים) המתכוננים לתחרות ב-2008, באימונים בבית הספר, בחייהם הפרטיים ובתחרות עצמה.

רוג'ר איברט מ"שיקגו סאן טיימס" קבע כי הסרט הוא אחד מעשרת הסרטים הדוקומנטריים הטובים של 2011, ומבקרים אחרים השוו אותו לסרט התעודה פורץ הדרך ועטור הפרסים "Hoop Dreams", על ילדים בשכונת עוני השואפים להיות כדורסלנים מקצוענים.

"ההחלטה שלנו לעקוב אחר הילדים המסוימים בסרט התקבלה בין השאר לפי הבחירות של הילדים בקהל", מסביר ג'ייקובס. אחד מהם בולט במיוחד, בשמו, במראה שלו, בבית שממנו הוא בא ובכישרונו. לא בכדי הוא זוכה בפרס חביב הקהל. שמו אדם גוטליב, הוא נער לבן בן 17 הבא מבית יהודי תומך, אוהב ויציב כלכלית. כאשר הוא מדבר למצלמה מביתו, הוריו יושבים משני צדיו וקורנים מנחת. הוא נראה כגרסת החנון היהודי של אמינם, ובאחד השירים אף מדבר על חוויית החיים כיהודי בורגני בעירו. כשהוא עולה על הבמה הוא טעון אנרגיה, רהוט וממגנט. דבריו צוברים תנופה והקהל יחד אתם. כששומעים אותו קשה שלא לחשוב על החיבור שעושים בין משורר לנביא.

את ההופעה הראשונה שלו קלטו היוצרים במקרה, שנה לפני שהחלו לעקוב אחר המתמודדים. הם מודעים למזלם. זהו זהב דוקומנטרי. "זה היה פשוט לא ייאמן", אומר ג'ון סיסקל, "ממש שומעים את כל הקהל עוצר את הנשימה מהתרגשות, ואתה עוצר את נשימתך יחד אתו. רגע קסום. כמעט אמרתי רגע דתי, אבל אני לא אלך לשם".

מתמודד אחר הוא נייט מרשל. "הוא משתתף בתחרות מכיתה ו'. הוא מצא שם בית וקהילה. הוא בא מאזור בשיקגו שבו בחירה במסלול אקדמי אינה שכיחה. נייט העדיף את השירה על תחום הצטיינות אחר שלו - כדורסל. הוא נהיה כמעט מורה לאחרים בקבוצה שלו, מקור להשראה. הוא היה כבר המייקל ג'ורדן של האירוע, זה שכולם חיכו לו", אומר סיסקל.

עוד מתמודדת היא נובה ונראבל. "היא באה מאחד מבתי הספר שהיו ממייסדי התחרות, יחד עם קווין האריס, והיא בלטה מתוך הקבוצה הזאת", מסביר היוצר. "בתחילה היה ברור שהיא תדבר בשירה שלה על הגירושים של ההורים שלה ועל היחס המורכב לאביה, אבל אחרי חצי שנה פתאום יצא השיר על אחיה בעל הצרכים המיוחדים".

אלה מופיעים עם נבחרות בית הספר שלהם, וישנה גם הקבוצה שזכתה בשנה הקודמת. "הם באו מבית ספר של מעמד הפועלים, לא בית הספר הכי גרוע בעיר אבל גם לא הכי טוב. והם התקבצו מיוזמתם רק מתוך אהבה לז'אנר. הם הביאו אתם הרבה מאוד אנרגיה וזכו, דבר שהפתיע את כולם. למאר (ג'ורדן) אומר בתחילת הסרט שלא לזכות בתחרות השנה ייחשב בעיניו לכישלון", אומר ג'ייקובס. "הסרט עוסק לא מעט גם בהתמודדות עם הצלחה. מה קורה כשנכנסים לעולם הזה ולא ממש יודעים את כל החוקים שלו".

גם בלי לדעת את החוקים, ברור שאחד האיפיונים של הסלאם פואטרי זה שהוא מוגש בתנופה, אי אפשר לבודד רק כמה שורות ממנו. מצד שני מדובר בשירים לא קצרים. האם הם נאלצו לקצץ הרבה בשירים? ג'ייקובס: "למרות החומר הצילומי הרב של הנערים בביתם ויחד עם משפחותיהם, החלטנו להגיש כמעט את כל השירים בשלמותם. זה אמנם הגביל את הבחירות שלנו, כי כל שיר הוא באורך של שתיים-שלוש דקות, אבל במובן מסוים זה הפך את הסרט למין סרט קונצרט רוק", אומר ג'ייקובס. "כי זה שיר מעולה אחד אחרי השני".

הסרט התיעודי הקודם שלכם, קולאז' מצולם של הפיגועים במגדלי הסחר העולמי, היה מטבע הדברים סרט מדכא. האם חיפשתם נושא אופטימי יותר לעבוד עליו אחר כך ולכן בחרתם בתחרות "יותר חזק מפצצה"?

סיסקל: "'102 דקות' הצליח מאוד. בעקבות זאת עשינו סרטי תעודה דומים. אבל ‘יותר חזק מפצצה' משקף יותר את סוג העשייה שלנו".

ג'ייקובס: "אין ספק ש'יותר חזק' הוא סוג של נווה מדבר בזמן העשייה אז. זאת היתה חוויה מעוררת השראה ומרוממת רוח להיות בחברת הצעירים האלה, אף על פי שזה גרם לנו להרגיש מאוד זקנים. ובאשר לאופטימיות - כן, אנשים יוצאים מהסרט בתחושה טובה יותר על העולם".

האם גם הנערים יצאו מהסרט במצב טוב יותר משנכנסו אליו?

סיסקל: "הסרט הוצג בהרבה פסטיבלים, לקחנו את המתמודדים אתנו. למאר הצטרף אלינו פעמים רבות, הוא שגריר מדהים לא רק לסרט אלא לסלאם פואטרי בכלל. נייט, אדם ונובה גמרו עכשיו את לימודיהם באוניברסיטאות ובמכללות. נייט מתכוון להמשיך לתוכנית של לימודי כתיבה, אבל נובה החליטה ללכת לבית ספר לרפואה. גם אם התחרות לא הפכה אותם למשוררים, היא לימדה אותם משמעת עצמית, ביטוי עצמי, עבודה בקבוצות ודברים אחרים שטובים לחיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ