בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצגת היחיד של ג'ייסון דנינו הולט

בין הסדרה "מחוברים" להצגה חדשה שכתב וביים, ג'ייסון דנינו הולט מסביר מדוע הוא מנצל כל מדיום אפשרי כדי לספר את הסיפור האישי הטראומטי שלו

34תגובות

במרכז המחזה החדש שכתב ומביים בימים אלה ג'ייסון דנינו הולט עומדת דיווה מיוסרת בת 50. יש לה תיאבון מיני יוצא דופן, משבר גיל, מאהב שנעלם ובן שעל קיומו לא ידעה, שמפתה אותה ואחר כך כורת לעצמו את איבר המין. תערובת אדיפלית (כשמו של המחזה שנקרא "אדיפלית") קאמפית, מבולגנת ופרועה.

המחזה החדש יעלה ב‑1 באוגוסט ובינתיים דנינו הולט מתבונן בהתרחשויות שברא כששערו סתור ועל פניו מבט מרוכז מאוד, מודאג ­ משועשע. נדמה שכל מה שקורה בצדה החיצוני של דלת חדר החזרות ביפו, שמדיף ריח פלסטיק העולה מרצפת הלינוליאום השחורה, לא קיים. הריכוז הזה הולך ומתברר כעניין של בחירה, שלא לומר מפלט, שכן מאחורי דלת הברזל הכבדה ההיא דווקא קורה כרגע די הרבה.

דודו בכר

דנינו הולט, בן 25, הוא אחד ממשתתפי העונה החדשה של "מחוברים", ששידורה החל לפני כשבועיים בכבלים. כמו משתתפי התוכנית החושפנית הזאת לדורותיהם, גם הוא תיעד במסירות את חייו במשך חודשים ארוכים ומלאי התרחשויות. בהקשר הזה מתברר למשל עניין המחזה החדש כמורכב יותר. הוא אולי הפרזה חסרת גבולות ורבת צבע, קריצות והומור, אבל חוטים בלתי נראים מחברים בינו ובין מציאות חייו של המחזאי. בשנה שחלפה מאז החל לתעד את חייו לתוכנית, ועד לרגע עלייתה, מערכת היחסים המתועדת שלו התהדקה ואז גוועה; מחזה קודם שלו עלה לבמות; מערכת היחסים המורכבת עם אמו הלכה והתפתלה, וגילויים כואבים על עצמו ועל נעוריו הושמו לראשונה בהקשר נכון, התבררו ונחקרו והשלכותיהם נהפכו למודעות. קשה אם כן שלא לקשור בין מה שקרה, ועדיין קורה, בחייו של דנינו הולט, לפלט היצירתי שיעלה על הבמה, מסוגנן וגדול מהחיים. אחרי האקסהיביציוניזם שהוא חייו המשודרים כעת בטלוויזיה, נדמה שהוא זקוק לפילטר לשם עיבוד החוויה.

 

"כבר בעונה הראשונה של 'מחוברות' היתה לי תחושה שאני אעשה את זה מתישהו", הוא אומר. "משהו הרגיש לי מוכר בצורה מוזרה וידעתי שאני רוצה לעשות את זה".

למה?

"'מחוברים' מצריך הרבה אומץ ואני מעריך מאוד תעוזה. עזבי את החשיפה, להכניס את זה הביתה, להסתכל על עצמך, לתווך את החיים שלך. אתה כמו הסוס של האלטע זאכן שפתאום מעיפים ממנו את המחסומים לעיניים. מה שמוזר הוא שדווקא עכשיו, כשזה עלה, בגלל התחושה הכל כך עירומה, אני מרגיש שאני צריך איזו כסות עלי".

אתה צריך להיות אקסהיביציוניסט כדי להשתתף בסוג כזה של תוכנית ועכשיו אתה מתאר דווקא רצון להסתתר.

"אני לא מכה על חטא, לא אומר 'איך עשיתי את זה' ואני גם לא סגור בבית. אקסהביציוניזם קשור לאופי שלי. עשיתי 'מחוברים' ועוד מגוון דברים שנופלים תחת הכותרת הזאת. התחושה היא כרגע קצת יותר מסתתרת. ראיתי את כל הפרקים שמוכנים והרגשתי שאני עומד מאחורי מה שרואים שם ומה שאני מביא. אני מקווה להגיד בלב שלם שלא התחרטתי גם בעוד חודשיים, כשהתוכנית תרד".

חסר פחד

במובן מסוים נראית השניות הזאת כמאפיין מוביל אצלו. נדמה שהוא נוטע במי שמולו תחושה מעורבת. מצד אחד הוא שופע ביטחון עצמי, אפילו יהירות, וגם כריזמה ואסרטיביות. מצד אחר הוא מעורר תחושה של פגיעות שברירית. הוא מצליח לעורר תחושות הוריות כמעט כלפיו וכלל לא בטוח שאינו מכוון לכך. במקום ראיון נוצרת שיחה, כשהוא משתתף פעיל בה, שואל שאלות. הסיטואציה הברורה שבה שואל ונשאל מתערערת. אפשר שזה נובע ממודעות וניסיון מקצועי ונדמה שאחרים חולקים התרשמות דומה לגביו. "יש בו משהו אבוד קצת ומסכן", אומר אדם מתחום הטלוויזיה שעבד עמו. "הוא בעיקר עוד קצת ילד והוא גם מאוד דרמטי באופיו". "הוא שחקן ויש לו את שני הצדדים האלו באישיות", אומר עליו אדם אחר מהתחום. "מצד אחד אגו רציני מאוד, מצד שני דווקא חוסר ביטחון. גם פושר מאוד גדול וגם נהנה להתבוסס בתסביכים שלו". "הוא מודע מאוד, מעצם זה שהוא שחקן ואיש במה שמבין נרטיב", מנתח אדם שלישי, "זה לא אומר שהוא לא כן במה שהוא אומר".

את חשיפת הבכורה שלו בקנה מידה גדול עשה דנינו הולט כשהיה רק בן 18. הנער חלק הדיבור, המתפקע מביטחון עצמי, נבחר להנחות באם-טי-וי אחרי לימודים בתיכון לאמנויות תלמה ילין וילדות תל-אביבית לצד הורים בוהמיינים. עוד קודם הנחה בתוכנית נוער בערוץ 1 ובערוץ ניקולודיאון לילדים, וגם ניסה את מזלו במסגרות אחרות. שנה וחצי חי בלונדון כחלק מהעבודה בערוץ, אימץ מבטא מקומי וגינוני פלייבוי שכיום הוא מגדיר "מביכים ומזויפים". אחר כך חזר לארץ, החל לעבוד ככתב בתוכניתו של גיא פינס ובהמשך ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב. במקביל ללימודים, צילם את אמו לסרט תיעודי, "שנטי ומרטין", ששודר בערוץ יס דוקו כחלק מפרויקט "ההורים שלי". אחרי כמה שנות ניתוק ביניהם, הוא תיעד ללא מסננים את הסיבות לעזיבתה של אמו את הבית, תהליך שהחל בחיפוש רוחני ובנסיעות תכופות להודו כאשר היה נער צעיר, ועד למפלט והחיים שמצאה, נכון לאותה תקופה, בסיני. בין לבין גם שיחק פה ושם והנחה, ובעיקר כתב וביים שני מחזות ­ "ליידי טוויסטד" שהוצג בפסטיבל ישראל ו"לב" שהוצג בפסטיבל עכו.

 

ההספק הזה, שמקורו במבערי אמביציה בעוצמות סילון, היה מקור לתמיהות בכל ראיון שהתקיים עמו. בכולם הוא הצטייר חסר פחד או עכבות. אלא שמתברר שלתחושה הזאת ישנם צדדים אחרים. למשל בחשש שמעורר בו פרק מסוים ב"מחוברים" המוקדש כולו לו וחושף את נעוריו. התקופה ההיא, שרמיזות על מורכבותה מפוזרות פה ושם, מצטיירת מפיו כסיוט לכל הורה. הדיבור עליה גורם לו לגמגם, להדליק סיגריה בסיגריה, להפנות מבט הצדה ולאבד שליטה בעין שמאל שמתחילה לקפץ. אחר כך הוא מסביר ש"יש לי חוסר רצון פיסי לדבר על זה, במובן שהמלים לא יוצאות לי מהפה".

מה היה נורא כל כך?

"הייתי סופר פרובוקטיבי, רוצה לזיין את העולם. אני הייתי חסר פחד בגילאים האלה, 14 או 15".

מין לוליטו?

"כן. כן. עד עכשיו התייחסתי לתקופה הזאת בהומור וקוליות, אבל כשאני מתבונן עליה במבט של עשר שנים אחורה עולה השאלה של מי שהיו אמורים לעצור אותי".

באותו הפרק, מבקר דנינו הולט בסן פרנסיסקו, שבה טייל עם הוריו כשהיה בן שמונה, ובה מתגוררת כיום חברת ילדות שלו. בשיחות ביניהם היא מספרת כמה דאגה לשלומו אז, והוא נזכר בגברים מבוגרים שהיה אתם, בסמים שהם סיפקו לו, וגם בפעם ההיא, כשהיה בן 16 והתעורר באמבולנס אחרי שמישהו סימם אותו בסם אונס במינון מופרז.

"היום אני חושב שעם כמה שהרגשתי והייתי בלתי ניתן לריסון, איפה מי שאמור היה לעצור אותי? למה זה לא קרה? זה בכלל היה אפשרי? אני חושב שיש לי מסר די חשוב להעביר. אצל גייז זה מאוד קיים ­ הנערים הצעירים שמגלים עולם ורק רוצים לטרוף אותו. הכל נראה להם... זה אגו טריפ, פתאום אתה נהפך ממאונן סדרתי שרק גילה את עצמו לגבר. ככה גם מתייחסים אליך, כשאתה בכלל ילד. אני חושב שאין מספיק סולידריות בקהילה הגאה. אני מתכוון למבוגרים יותר שצריכים לדעת שהילדים האלה שרק רוצים לשכב עם כולם, אתה לא באמת צריך להיכנע לדחף שלך וללכת על זה. מדובר פה בילדים שלמרות כל מה שהם אומרים הם רוצים חיבוק ושיגידו להם שהם חמודים ושיהיה בסדר".

על איזה גיל אנחנו מדברים פה?

"15 ,14 ,13. אני התחלתי אינטראקציות מיניות עם גברים מבוגרים בגיל 13".

מין עם ילד בן 13 הוא פדופיליה.

"אכן", הוא אומר, שותק ארוכות.

זה ככה גם אם היית משתתף נלהב.

"זאת בדיוק השאלה. הייתי בן 13 או 14, ושיקרתי כמובן בקשר לגיל שלי".

עכשיו אתה מסיר אחריות ממי שצריך לשאת באחריות. גם היום אתה נראה ילד, אז בגיל בר מצווה?

"זה בדיוק העניין. כשבא אליך ילד, גם אם הוא אומר 'אני רוצה, אני מתעקש, בא לי, אני מודע למה אני עושה', נדירים מאוד האנשים שיידעו לשים את הגבולות", הוא אומר, משלב בדבריו בין התבוננות מרוחקת וחיצונית לגוף ראשון. "מעטים האנשים שיגידו לא, ואני יודע את זה על בשרי. אני לא מסיר מהם אחריות, לצערי פגשתי מעט מדי אנשים שאמרו לי לא, למרות שזה כל מה שרציתי לשמוע".

וכשהיית שומע כן במקום לא, מה היית מרגיש?

"הרגשתי שאני מזיין את העולם ואין כמוני. היום, בניתוח בדיעבד, אני יכול להגיד שזה הרבה יותר מורכב מזה. יש משהו מאוד מתעתע בשילוב הזה בין המיניות ההומוסקסואלית שהיא מאוד נגישה וחופשית וכל מה שקשור לניצול. אני חושב שעברתי המון סיטואציות, מכל מיני גוונים, של ניצול. מקשה ועד קשה מאוד בגיל הזה".

איפה היו ההורים שלך אז?

"אני סובבתי אותם. גם כשהם היו מנסים ונותנים עונשים או נותנים לי לצאת מהבית רק לשעתיים ביום, אז בשעתיים האלה הייתי עושה מה שבא לי. אין באמת את היכולת לעצור".

גדי דגון

זהו הסבר שבדיעבד נדמה שאולי גם הוא עצמו לא משוכנע בו. באחד הקטעים שישודרו בתוכנית הוא מתעמת עם אמו, מספר לה לראשונה בפירוט על שנות התבגרותו, תוהה איפה היתה באותה התקופה ומטיח בה שאת החלל שנוצר אז מילאו גברים בני 40, סמים ואלכוהול. כעת, אחרי שהיתה לו שהות לעבד את כל זה, הוא נשמע מורכב יותר ביחסו אליה. "נשאלת השאלה מה אני בעצם רוצה עכשיו. להאשים את ההורים שלי? זה גם משעמם וגם לא יעיל. לסגור מעגל? מה זה לסגור מעגל, אסימון רגשי שנופל ועכשיו אני מרגיש טוב יותר? זה מרגיש לי עקום. אני רוצה לשים אותם בכלא? זה נראה לי אקט קיצוני מדי ותכל'ס יש שם כל כך הרבה תחום אפור שצריך לחשוב את מי כן ואת מי לא".

תסביר.

"זה כמויות של אנשים. הרבה מאוד אנשים, תקופה ארוכה. אני חושב שאם יש משהו באמת חשוב, זה להעביר את המסר על זה. היום אני בשנייה אקלוט את הילד עם המבט שהיה לי אז. אני אבין מאיפה הוא בא ומה הוא רוצה ואני אדע בוודאות מה אני לא אתן לו ומה אני כן יכול לתת לו, את המלים והחיזוק שהוא צריך לשמוע. יש משהו בהזדקקות הזאת, אתה צריך חום או ביטחון או חיזוק, אתה צריך להרגיש נאהב ויש משהו בפיסיות שכאילו עונה על זה. כשאתה כל כך צעיר אתה לא מבין את הרגעיות, האשליה שבדבר. הנשמה שלך היא זאת שרוצה להזדיין עכשיו, לא הגוף".

את הסימנים האלה שאתה יודע לזהות אפשר היה לראות גם עליך.

"אולי כן, אבל זה לא שאפשר היה למנוע. זה תמוה בעינייך?".

לא תמוה, פטאליסטי. אם ההורים שלך לא יכלו לראות אז מה בעצם אתה אומר פה? שלא היתה ברירה אלא להעביר את עצמך את זה?

"יכול להיות. זאת שאלת השאלות. מצד אחד, עם כמה שהגברים האלה הותירו נקודות חשוכות ועדיין כאובות בי, אני ממש מנסה, משתדל לקבל את זה כמכלול של מי שאני. אני לא אצייר גם תמונה שאני רק זה. הסקרנות הזאת והרצון לטרוף הכל הובילו גם למקומות טובים וחיוביים. חוסר מעצורים זה לא בהכרח משהו שאני רוצה לנטרל, למרות שללא ספק בהקשר המיני והגיל שלי אז, האנשים האלה".

דנינו הולט קוטע את שטף הדיבור לטובת שתיקה ארוכה, הדלקת סיגריה נוספת והתבוננות עמוקה בתחתית ספל הקפה שלו. "זה לא נושא פתור אצלי. יש לי רגשות מעורבים. אני יודע שכל מה שאני יכול לעשות בינתיים זה להעביר מסר בעניין והוא שזה להיות כלום. ללכת על הנערון הזה שמסתכל עליך בהערצה ורק מחכה שתתייחס אליו, זה להיות אפס. יש בזה משהו שלא מכבד את עצמו. אז אני פונה ללוזרים בבקשה שיתחילו לכבד את עצמם. כל היתר עוד מבלבל אותי".

נהנה ממעברים

באופן מפליא כמעט נדמה שדנינו הולט מעדיף לדבר על נעוריו הטראומטיים מאשר על ההווה שלו. לפני כשלושה חודשים נפרדו הוא ובן זוגו, המופיע לצדו ב"מחוברים". הם היו ביחד קרוב לשנה וחצי ("אצל הומואים זה כמו שנות כלב, צריך להכפיל בשבע") ובתוכנית הפגינו תצוגת זוגיות חד מינית נעימה ומתוקה, מנתצת סטריאוטיפים.

הראיון עמו התקיים לפיכך בדירה הקטנטנה ששכר לאחרונה בקומת קרקע בבניין תל-אביבי, שנדחקים בה בקושי מיטה וספה, ארון ישן וקיר שצבע בעצמו בוורוד מסטיק. עקבות שיברון הלב ניכרים עליו. למשל בקושי להשלים משפט הקשור בבן הזוג לשעבר, או בכך שהוא קם שוב ושוב להחליף את המוסיקה שמתנגנת ברקע בשעה שהוא נשאל על הנושא. אחר כך יסביר ש"יש לי הרבה מה להגיד אבל זה לא נראה לי נכון. כשהתאהבנו לא חתמנו על חוזה שניפרד ואני אדבר על הפרידה שלנו בעיתון. לא העליתי בדעתי כשהתחלתי לצלם שככה זה ייגמר. הפוך, דימיינתי איך אנחנו מביאים ילדים ביחד".

דניאל קמינסקי

הניגוד הזה, שעולה שוב, בין פתיחות קיצונית, כפי שנלכדה במצלמת הווידיאו של "מחוברים", לזהירות מהשלכותיה, מחייב העמקה. זה כך בעיקר מפני שהוא מאפיין גם שדות אחרים בחייו, למשל עיסוק שנע בין הבידור הקליל, ההמוני, שכולל למשל בחירה בו כמתלבש מצטיין, ראיונות במשקל נוצה עם מפורסמים והשתתפות בתוכנית אופנה, ומולם צעדים נחושים בתיאטרון הפרינג' ובהם למשל עבודת מחול שהציג רק בשבוע שעבר בפסטיבל "אינטימדאנס". בשני הקצוות מדובר בעיסוקים שהוא צולל אליהם בחדווה, מעיד שהוא "נהנה מהמעברים החריפים". ככלל, דנינו הולט מצטייר כאדם שמתנפל על כל עניין בחייו באינטנסיביות, ולעזאזל ההשלכות. לפחות עד עכשיו.

לא מטריד אותך שמה שהוא פצע מדמם בחייך הופך לטלוויזיה? למין מיצג על חיים במקרה הטוב ובידור במקרה הפחות טוב?

"אני מסתכל על זה אחרת. עצם היכולת שלי להתבונן בזה, לדבר על זה, לנתח את זה, נובע אך ורק מזה שהיתה שם מצלמה. סיפור הנעורים שלי זה נושא שלא פתחתי אותו מול עצמי מעולם ובטח שלא התבוננתי בו ככה. המיצג שאת מדברת עליו יישכח ויעבור. החלק המשמעותי יישאר אצלי וישנה לי את החיים הרבה יותר מאשר לך כצופה. יש משהו במצלמה שהוא קטליזטור לכל מיני דברים".

אולי אתה זקוק לחשיפה כדי לעשות את הדברים האלה.

"אמא שלי, הסרט עליה, בלי המצלמה לא הייתי יורד לסיני לפגוש אותה. רציתי לגשת אליה והייתי כל כך סגור וקשה, מפוחד ואטום, שרק הדבר הזה איפשר לי לעשות את זה. החשיפה היא האמצעי, הכלי. אני משתמש בה כדי להזיז דברים בחיים שלי. זה האקטיביזם הפרטי שלי מבחינתי. החלק החשוף נמצא באונה אחרת של המוח, הפחות פתורה. אני כנראה לא יכול להימנע מהללכת עד הסוף הזה. הסרט עם אמא שלי, מחוברים, זה תמיד הולך מאוד רחוק".

קצת כמו לנהוג ברכב שיש לו רק הילוך חמישי.

"את מתארת פה דימוי עם סכנה. מה הסכנה?".

כמו בכל קיצוניות. משהו בחשיפה, בקצב המוגבר של הדברים, בתעוזה שלהם יכול להיות הרסני.

"המכנה המשותף של כל הדברים הוא שריטה של נראות. זה מה שמאגד את הכל. גם הדרייב שלי נובע מזה. להתחיל ללכת אחורה, להיכנס לשקיפות שהרגשתי כילד או מתבגר כדי לפתח את הדרייב הזה לנראות מהסוג הזה, זה קשה לי, וקשה לא ליפול פה לקלישאה. זה טבוע בי, סך הכל של המשפחה שלי, הילדות שלי, מי שהייתי אז ומה שהרגשתי. לא ניכנס לקלישאה של היותי הילד החריג והמוחרם בכיתה".

אתה לא מפחד מהחיטוט הזה בעצמך?

"השריטות היחידות שיש לי לפרוט עליהן הן אלה שלי, הפרטיות. המטרה היא שתהיה להן איזושהי יכולת לגעת במשהו גדול יותר. הפחד הכי גדול שלי הוא להתעורר באיחור ולשאול את עצמי 'מה, אלה החיים שלי?' אני מפחד כי גם הממש טוב יעבור כמו שגם ההכי גרוע יעבור. אם אתה מחובר לדבר הזה אתה יכול להרשות לעצמך להיות ברגעים האלה, הם יעברו".

זה ערטילאי קצת, לא?

"אני נורא מנסה לחוש את זה עכשיו. יש רגעים שאני בהיי אדיר, יצירה, עבודה, הצלחה מקצועית. ההיי הזה יעבור בדיוק כמו שהרגע הזה שאתה יושב בדירה חדשה, לא מאמין שאתה בנקודה הזאת עוד פעם אחרי שאיבדת את כל מה שאי פעם רצית שיהיה לך ואתה בוכה על הרצפה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו