בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מפחד מפטריוטיות בטלוויזיה?

שליטתו של ארון סורקין בצופים מרגיזה במיוחד בכל הנוגע למסרים של פטריוטיות אמריקאית, אבל אצלנו הנושא הוא בבחינת שרץ שאין נוגעים בו

13תגובות

האם בעידן הנוכחי יש מקום לפטריוטיות בטלוויזיה? במדינה שבה מגיש חדשות בכיר מצהיר על מועמדות לראשות הממשלה, ונכדתו של ראש ממשלה שנרצח כותבת סדרת טלוויזיה -­ נראה שזו שאלה מתבקשת.

היא הופכת בלתי נמנעת אחרי שתי דקות צפייה ב"חדר החדשות", סדרה של ארון סורקין המשודרת בערוץ "יס או". בשתי הדקות האלה נשאל הגיבור, קריין חדשות מכובד למחצה (ג'ף דניאלס המעולה), למה לדעתו ארה"ב היא המדינה הנפלאה בעולם. התשובה על פי סורקין פשוטה: "ארה"ב אינה המדינה הנפלאה ביותר בעולם, אבל היא יכולה להיות".

זו תשובה שהדרמה הישראלית לא היתה מעזה לתת. למעשה מאז ימי "גבעת חלפון אינה עונה" או "הלהקה", הדרמה הישראלית נמנעת כליל מפטריוטיות, אפשר כמעט לומר נגעלת ממנה.

בעשור האחרון בקולנוע, במוסיקה וגם בטלוויזיה אפשר למצוא ביקורת עצמית פנימית וחיצונית, חיבוטים וחשבונות נפש, אפשר לאתר אסקפיזם על כל צעד ושעל, דרמות משפחתיות, דתיות ומגדריות, אבל הפטריוטיות היא בבחינת שרץ. אין לגעת בה.

בדרכו שלו

זה מה שהיה ללב טולסטוי להגיד לפני כ‑150 שנה על פטריוטים ב"על הפטריוטיות": "מדובר תמיד באותו מעמד עמלים מטופש, בעל מזג נוח, אנשים שמפהקים וחושפים את שיניהם הבריאות והלבנות, מרוצים בצורה תמימה וילדותית למראה אדמירלים ונשיאים בלבוש רשמי, למראה דגלים מתנופפים מעל ראשיהם ולמראה זיקוקים, ונהנים ממוסיקת הניצחון".

ארון סורקין הוא ממש לא ממעמד הפועלים, אבל קשה מאוד להאשים אותו בחוסר תחכום. סורקין הוא תסריטאי הוליוודי, סופר מצליח שכתב את הסרטים "בחורים טובים"ו"הנשיא מאוהב" ואת סדרת הטלוויזיה "הבית הלבן". לאחרונה הוא גם אחראי על שניים מהסרטים הטובים של העשור: "הרשת החברתית" ו"מאניבול".

כמעט תמיד יימצאו ביצירותיו נשיאים, אדמירלים, דגלים מתנופפים ומוסיקת ניצחון (בפעם היחידה שניסה לעסוק בבידור, בסדרת הטלוויזיה "סטודיו 60", על אחורי הקלעים של תוכנית מערכונים מצליחה, הפסיד מרה לטינה פיי). לסורקין יש ביקורת על החברה האמריקאית, יש לו ביקורת על מנהיגיה, אזרחיה, צרכניה, אבל הוא אוהב את המדינה שלו. בחירוף נפש. הוא פטריוט, כחול, אדום, לבן וכוכבים מעל.    

הסיפור שסורקין כותב שוב ושוב הוא האתוס האמריקאי בהתגלמותו. גבר, תמיד לבן, תמיד חכם, תמיד בוגר אוניברסיטה יוקרתית (סורקין בז לחוכמה עממית, מה שהכי מעצבן אותו זה אנשים שמפארים בורות ובזים להשכלה) הולך לבד בדרכו שלו, לא נכנע לתכתיבי המטומטמים סביבו, נאבק כנגד כל הסיכויים, יוצא מנצח ולרוב זוכה גם להכרת תודה.

יש משהו מעורר התנגדות בכתיבה של סורקין. אולי זה אוסף השטיקים הקבוע: דיאלוגים מהירים תוך כדי הליכה, מונולוגים אין-סופיים ודמויות עם שם ושם משפחה שמתחילים באותה אות, כמקובל בקרב עדות גיבורי העל (סם סיבורן, בילי בין, הרייט הייז ועכשיו גם אמילי מורטימר כמקנזי מקהייל).

 

סביר יותר להניח שהבעיה טמונה ביהירות הזחוחה, הקוקאינית כמעט של הגיבורים שלו (וכנראה גם שלו). אבל כמעט בטוח שמה שמכעיס יותר מכל בסורקין היא השליטה הכמעט מוחלטת שלו בצופה. סורקין הוא כותב כל כך מיומן שהוא גורם לך להרגיש כמו בובה על חוט, הוא מטיף, מצחיק, מותח ומרגש.

הוא עובד בכל החזיתות: סיפורי אהבה מדויקים, קונפליקטים מקצועיים, פוליטיקה ודעה. בדיוק כמו גיבוריו, יצירותיו שוברות את מוסכמות הז'אנר. כי בניגוד לכל מה שהתרגלנו לצפות לו מכל מוצר טלוויזיוני אחר ­ כל התוכניות שמשמשות כטפט ביתי, כפאוזה בין נשנושים, כמוסיקת רקע, כבידור גרידא ­ סורקין לא מאפשר לצופה לעצור אפילו לרגע אחד למצמץ, שלא לדבר על קפיצה למקרר.

אבל בסופו של דבר הכי קשה להתמודד עם הפטריוטיות שלו. הוא יכול לגרום לך להרגיש כזאת גאווה על היותך אמריקאי (גם כשאתה לא), עד שבא לך לקום להצדיע לדגל הכוכבים והפסים ולומר בעיניים דומעות ושפתיים חשוקות: "יש קצין על הסיפון". לצופה המתוחכם בעיני עצמו (כמו הצופה הזאת), מעבר לכל המיתרים האחרים עליהם סורקין פורט, זהו מיתר צורם במיוחד.

כל ההבדל

האם בעולמנו הגלובלי עוד יש בכלל ישראליױת או אמריקאיות? איזו דרך צנטרליסטית להסתכל על העולם? בעידן הנוכחי מטיפים לנו ללא הרף שפטריוטיות היא מנגנון שהומצא על ידי ממשלות כדי לשרת את רווחיהן האפלים, אבל יותר משהפרה רוצה להיניק העגל רוצה לינוק. מדובר בדחף בלתי נשלט. קמאי. איזה הסבר אחר יש לצפייה בנבחרת ישראל בכדורגל. 

זה מה שנדרש מאתנו לפני שני מיליון שנה, עוד כשהיינו צעירים, שעירים וקופים ­ להיות חלק משבט, להוכיח לו נאמנות ­ וזו גם המשמעות הבסיסית ביותר של תרבות. המונח "קולטורה" הוזכר לראשונה באמצע המאה ה‑18, בכתביו של יוהן גוטפריד הרדר. אצל הרדר המושג מתייחס לעורק החיים של עם. לזרם של אנרגיה מוסרית ששומר על שלמותה של החברה. לאומות שונות יכולה להיות ציביליזציה משותפת (נימוסים, חוקים, ידע מקצועי, פייסבוק), אבל התרבות היא שמגדירה ומפרידה אותן.

ואצלנו, מה פטריוטי בטלוויזיה שלנו? שני שמות, כאמור, קופצים לתודעה, יאיר לפיד מצד אחד ו"ילדי ראש הממשלה", הסדרה שכותבים שחר מגן ונועה רוטמן להוט3-, מצד שני.קשה להביט בגיבור של סורקין, ויל מקאוי, בלי לחשוב על לפיד. שדרן חדשות מצליח. מי שמדבר על מסע דון-קיחוטי מלא פאתוס. מי שנושא נאומים שנשמעים לא כמו חדשות, אלא כמו מצע עתידי.

למקאוי יש דעה. תמיד היתה לו. הוא פשוט לא בטוח שכדאי לו להביע אותה. תשאלו את יונית לוי. בניסיון לדחוף את מקאוי לעבור מבידור לחדשות, מבהיר לו מנהל הרשת שלשדרנים תמיד היתה דעה והיא תמיד נחשבה. "לקרונקייט היתה דעה וזה היה הסוף של מלחמת וייטנאם".

לפיד לא הסתפק בכוח הזה והקמפיין התקשורתי שלו מצהיר במפורש: אני פטריוט. תראו איך עזבתי עמדה של כוח וכסף והשפעה למען המדינה. לפיד יכול היה להיות דמות שסורקין היה נועץ בה שיניים בשמחה, אלמלא הואשם בצדק בחיקוי זול של סורקין (בסדרה "חדר מלחמה" ששודרה ב‑2005 ברשת, והיתה דומה להפליא ל"בית הלבן").  

אשר ל"ילדי ראש הממשלה": בלי לעסוק באיכות הסדרה (שמשוחקת ומצולמת נהדר), בפער שבין הסדרות נח כל ההבדל כולו. ההבדל בין אמריקה לישראל. סורקין משתמש בחומרים אמיתיים, נכנס ישירות באנשים עם פנים ושמות (עם שרה פיילין הוא רק ממשיך חשבון ארוך שכבר פתח במאמר ידוע לשמצה ב"הפינגטון פוסט").

אלון רון

לעומת זאת, "ילדי ראש הממשלה" מסרבת לקרוא לילד בשמו ומתנהלת באזורי ה"ליד" וה"כמעט" גם מבחינת הדרמה. אחד הפרקים עסק בשר טסקין, שרוצה להגיש הצעת חוק שתבטל את חוק החנינה ותאפשר לשחרר את יגאל עמיר. לא אומרים את השם המפורש קליינר או אסקין. הס פן תעיר. בנוסף, העתירה נדחתה לפני כעשור. אם להשתמש בחוקים החדשים שמקנזי משליטה על חדר החדשות, האם זו באמת הדרך הטובה ביותר להציג את הנושא?

אבל הבעיה האמיתית טמונה במסר; זו סדרה שאומרת המדינה הלכה קפוט מאז שיצחק רבין נרצח. בפרק האחרון אחת הדמויות מפטירה: "היא חושבת שאם היא מזיזה את המלח מצד לצד, זה משנה משהו... אפילו לראש הממשלה אין מה לעשות נגד זה". אם אין סיכוי. אין דרמה. יש טלוויזיה מבאסת.

תמימות שנייה

בקרב הגדול שסורקין נלחם בו, זה שבין בידור לבין תוכן (במובן הזה הסדרה מזכירה יותר מכל את הסרט "משדרים חדשות" בכיכובם של ויליאם הארט והולי האנטר, מקנזי היא כמעט אחד לאחד ג'יין קרייג של האנטר), הוא כבר זכה. למרות רייטינג בינוני, הרשת כבר הכריזה שהיא מזמינה עונה שנייה. 

אז איך זה יכול להיות שהוא תמים? שהוא עדיין תמים? ויותר מזה, שהוא מצליח להוציא מזה טלוויזיה מצוינת? אם לשאול מטאפורה של סטיבן קינג, עוד תמים שכותב כמו משוגע: "ארון סורקין הוא האיש שזחל בתוך נהר של חרא (וקוקאין) ויצא נקי בצד השני".

זה מה שהפילוסוף היהודי מיכאל רוזנק כינה "תמימות שנייה". תמימות שנוצרת מסינתזה. אתה מתחיל תמים, הדעת דופקת אותך ואם אתה מתמיד ומאמין, אתה זוכה בה. בתמימות השנייה. זהו כנראה סוד כוחה של התרבות האמריקאית.

ועכשיו די, תעבירו את השלט. לפני שאצטרך לשאול, האם ישראל היא הדמוקרטיה הנפלאה ביותר במזרח התיכון? לא בטוח שהיא בכלל דמוקרטיה. אבל היא בהחלט יכולה להיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו