ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים

תוכנית האינטרנט החדשה של ג'רי סיינפלד, "קומיקאים במכוניות שותים קפה", מעלה קודם כל את השאלה המתבקשת, מה יקרה אם היא תצליח מאוד? האם הכוכב יזכה לקבל סיטקום הנושא את שמו?

אנשים אוהבים לדבר על המהפכה הדיגיטלית. גם אני בין האנשים האלה. עצם קיומה של התוכנית הזאת מעיד על כך שרגע ההצטברות של המסה הקריטית כבר אירע והשינוי המתבקש בפרדיגמה התרחש. המסלול הישן: תוכנית באינטרנט/ביוטיוב ­ הצלחה ­ מעבר לתוכנית טלוויזיה, מת ואיננו עוד. מה המסלול החדש? ואם המדיום הוא המסר, מה כאן המסר בדיוק? לאל הפתרונים. אבל מאחר שזה מבושש לפתוח חשבון טוויטר, נסתפק באיש אחד עם תסביך אלוהים, הלוא הוא ג'רי סיינפלד.

בניגוד לטענתו של לארי דייוויד בפרק הראשון של "קומיקאים במכוניות שותים קפה", זו אינה תוכנית על כלום. זו בראש וראשונה תוכנית העוסקת במה זה אומר להיות ג'רי סיינפלד, או ליתר דיוק במה זה אומר להיות אחרי. אחרי שכבשת את העולם, אחרי שעשית מאות מיליוני דולרים, אחרי ששינית את פני הטלוויזיה, אחרי השיא. בפרק אחר של התוכנית האורח ריקי ג'רווייס אומר לסיינפלד "יש שיטענו שכתבת את הסיטקום הגדול של כל הזמנים". סיינפלד עונה "יש מישהו שטוען אחרת?" מאחר שסיינפלד הוא אולי ה"אחרי" המובהק הטלוויזיוני הגדול ביותר, יש משהו מעניין בכך שהוא מבקש לו מקום וקול דווקא באמצעותו של המדיום החדש. זה מעניין במיוחד משום שאולי כבר לא יהיה לעולם מדורת שבט כמו סיינפלד. אפילו סיינפלד נכשל במבחן האש. עד השבוע "קומיקאים במכוניות שותים קפה" זכתה ל‑43 אלף לייקים בלבד.

מאז "סיינפלד" ג'רי סיינפלד בעיקר חיפש את עצמו. נראה שקללת סיינפלד חלה בעיקר עליו. הוא ניסה לחזור לשורשים בסיבוב הופעות סטנד-אפ והפך את זה לסרט "הקומיקאי", הוא כתב כמה ספרים שממחזרים חומרים ישנים שלו, עשה סרט אנימציה תלת ממדי "כוורת בסרט", הוא שיחק בתפקידי אורח ב"רוק 30" וב"תרגיע", התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. או במלים אחרות, עשה בעיקר לביתו. ההצלחה הכי גדולה שלו היתה ככל הנראה הפרסומת לאמריקן אקספרס.

צחוק זחוח

"קומיקאים במכוניות שותים קפה", (השם הארוך נועד למנוע את הצורך להתראיין ולהסביר על מה הסדרה, טוען סיינפלד בראיון היחיד שהעניק, שלא במקרה לאתר האפינגטון פוסט) עלתה לשידור בחודש שעבר והיא אכן מתעדת קומיקאים במכוניות ששותים קפה, ומדברים. הקומיקאים, הם בעיקר חברים של ג'רי: אלק בולדווין, ריקי ג'רוויס הבלתי נמנע, ולארי דייוויד כמובן, כולם (למעט דייוויד), קצת זקנים, קצת שמנמנים, קצת ורדרדים וכפי הנראה גם מנותחים ברמה כזאת או אחרת. המכוניות הן מכוניות ישנות ונאות, חלקן מצי המכוניות האגדי של סיינפלד, שעושות משהו למי שמכוניות עושות לו את זה (בעיקר המרצדס ספורט האדומה והנהדרת בפרק של בולדווין), והקפה הוא קפה, או יותר נכון קפה של אמריקאים, (קשה לדעת דרך מסך המחשב, אבל מניסיוני זה אומר דלוח, חמוץ, ובלי שום קשר למה שאנחנו קוראים קפה).

זו תוכנית נחמדה מאוד, יפה למראה. הפרקים קצרים ולא מעיקים, בסביבות עשר דקות, (קצר במונחי טלוויזיה, נצח במונחי הרשת). אין בה בכלל פרסומות ויש בה קטעים מצחיקים, גם אם לא קורעים (אלק בולדווין מחקה את ברט לנקסטר וקירק דגלאס, ריקי ג'רווייס מפחד למות בתאונה, המכונית לא מניעה, כאלה). יש לה אווירה מאוד נחמדה ומסוימת, שאפשר גם להגדיר במלה נינוחה, אם רוצים לפרגן, או עצלה אם רוצים לא לפרגן. מוזיקת ג'ז חרישית מתנגנת, קלוז-אפים עם עדשות צרות של מערכות תמסורת, טסות מפוארות וגרגירי קפה נטחנים, דיאלוגים פרומים בקצוות וצחוק זחוח משהו ולא לגמרי אמין (לראות את סיינפלד נקרע מצחוק זה מוזר. הוא לא צחק כמעט אף פעם בתוכנית שנשאה את שמו. במחשבה שנייה יש בזה משהו ממש, שוב המלה הזאת, נחמד).

סיינפלד בפרק עם אלק בולדווין

התחושה העיקרית שעוברת מהצפייה היא תחושה של אסתטיקת שובע (אולי בגלל זה היא נקראת "קומיקאים במכוניות שותים קפה" ולא "קומיקאים על אופניים אוכלים סביח"). לאנשים האלה לא בוער כלום, הם לא רעבים ולא מדוכאים, לא כועסים ולא מבואסים. רובם כבר השיגו מספיק כסף, בחורות וכבוד, כדי לשבת בנחת (שזה פחות או יותר מה שקורה בתוכנית, אבל צריך מן הסתם להפיק ולצלם ולערוך ולשווק, שזה בכל זאת קצת עבודה). אז למה הוא עושה את זה, במיוחד בהתחשב בכך שהוא, כמו שקורא לו אלק בולדווין, "סתם ממזר עצלן וחסר תושייה"? לטענתו של סיינפלד ולהגנתו הוא אומר בראיון המוזכר לעיל שהוא רצה להעביר לקהל משהו על מה זה להיות קומיקאי, זה מה שהוא והחברים שלו אוהבים לעשות ואיך היה אומר ג'ורג ידה-ידה-ידה.

אולי הוא רוצה להישאר רלוונטי, אולי הוא מקנא בלואי סי-קיי ואולי סתם משעמם לו. לאיימי מאן יש שיר שאומר "זה לא כמו שחשבת כשהתחלת, קיבלת את מה שרצית, ועכשיו אתה לא יכול לסבול את זה". זה בטח מה שקרה לו. כמה כבר אפשר לסבול לשבת בבית עם האשה והילדים, במיוחד בחום ובחופש הגדול.

אבל יכול להיות ש"למה הוא עושה את זה?" היא לא שאלה המעניינת. אפשר במקום לתהות אם אפשר בכלל ליצור תוכנית טובה ממקום משועמם ושבע. לסיינפלדולוגים כמוני (ארבעה סיבובים על כל הפרקים, כולל ביקור ב"סופ נאצי" ונטייה לאכול את הטופ של המאפין בלבד) טמונה בתוכנית הזאת נחמה והנאה. יש רגעים של ההומור האבחנתי הטיפוסי (איך התלוננו על טכנולוגיה לפני שנחתו על הירח? הצלחנו לשים קוף בחלל, אבל לא הצלחנו לסדר את מנורת הלבה שתעבוד?) סיינפלד נחשף קלות (כמעריץ של ריפ תורן הנפלא), הוא רוקם סיטואציות מגוחכות בשנייה (ישיבת התאגיד בה נידונות טקטיקות הפרסום שנועדו להסתיר את הרעש הנפיחתי שעולה מבקבוקי הקטשופ בעלי הראש ההפוך).

סיינפלד וריקי ג'רוויס

בקיצור, הוא עדיין מקצוען שיודע לספר בדיחה. אבל גם המעריצים המושבעים ייאלצו להודות שחסר משהו, חסר ערך מוסף, נשכני, מיואש, כועס, מאוכזב, פרוע, שטותי, פאתטי. כל החומרים שמהם עשויה קומדיה טובה. ואולי אלו סתם געגועי לג'ורג' ואיליין שלא לומר לקרמר.

הפרק שמדגים זאת יותר מכל הוא כשמתארח לארי דייוויד, השותף של סיינפלד ליצירת "סיינפלד" והכותב/כוכב של "תרגיע". ההבדלים הפיסיים בין השניים מספרים את כל הסיפור. דייויד, למרות כל ההצלחות שידע, עדיין רעב, גם פיסית (בפרק הזה הוא מתגלה כמי שאובססיבי למה שהוא מכניס לפה. הוא אוכל את הפנקייק הראשון בחייו, ולא מת על זה). יש כנראה אנשים כאלה, שתמיד יישארו רעבים, לצחוק, למחיאות הכפיים, לעשייה.

הפרק נגמר באותה בדיחה קצת מתבקשת של דייוויד, "סוף סוף עשית את זה, הצלחת לעשות תוכנית על כלום". אבל כמו "סיינפלד", זו לא באמת תוכנית על כלום, כי אי אפשר לעשות תוכנית על כלום. היא קצת על נוסטלגיה, קצת על מה זה להיות קומיקאי, קצת על האינטרנט, קצת על חברים, לא דברים עמוקים, אבל מתוחכמים משהו. הפרק של בולדווין, הטוב מאלה ששודרו עד כה, מדגים את אותה נקודה ביתר חדות. סיינפלד מגלה ששניהם הגיעו מאותה עיר קטנה ותוהה מי לדעתו של בולדווין עבד יותר קשה כדי להגיע לאן שהגיע. בולדווין עונה, "אני עבדתי הרבה יותר קשה והגעתי הרבה פחות רחוק".

ג'רי סיינפלד

יש כאן מסר בלתי נמנע שנובע מהמדיום. אם מתייחסים לאמירה של מרשל מקלוהן ש"המדיום הוא המסר" (וקצת קשה שלא להתייחס, אף שניסיתי, בחיי שניסיתי). צפוי בשלב הזה שאכנס לכל העניין הזה המייגע של כל אחד יכול להשמיע את קולו, אפילו אם אין לו ממש מה להגיד. אופציה לא פחות מייגעת היא זו שלשום קול כבר אין משמעות, הוא ממילא טובע באינספור הקולות המושמעים ברשת, אפילו אם הוא ג'רי פאקינג סיינפלד. אבל אם אתם כבר כאן בואו נימלט מהמידע הטרחני הזה.

אורח בפרצוף

בעידן שבו סת גרין וגם טום הנקס יוצרים תוכן במיוחד לאינטרנט. בעידן שבו לסוני יש רשת טלוויזיה אינטרנטית משל עצמה (Crackleשמה ובה משודרת גם התוכנית של סיינפלד ואליה לתושבי המזרח התיכון אין עדיין גישה). בעידן שבו מספר התוכניות שרשתות אמריקאיות מפיקות יורד משמעותיות (על פי "וראייטי" בשנת 2000 הופקו 292 תוכניות, השנה 158) ומספר האפשרויות ברשת הוא אינסופי, בעידן שבו אני אפסיק כי תיכף כבר יגיע העידן הבא. בקיצור, ניתן לסיינפלד לסכם יפה את הסוגיה: "צריך להיות מאוד קפדן באינטרנט, האינטרנט הוא מדיום מאוד אינטימי. תמיד אמרו שבתוכנית טלוויזיה אתה אורח בסלון של מישהו, באינטרנט אתה אורח בפרצוף של מישהו".

אם בא לכם לראות תוכנית על קומיקאים שנוסעים, אוכלים ומנסים להצחיק זה את זה, תורידו באינטרנט את "The Trip" של סטיב קוגן ("אנשי המסיבות" ו"אלן פרטרידג') עם רוב בריידן ("גאווין וסטייסי" ו"ניצבים"). סדרה בריטית משובחת, שדומה באופן מעורר חשד ל"קומיקאים..." (מעורר חשד בסיינפלד, היא הקדימה אותו בשנתיים לפחות) גם בתוכן וגם בצורה, אותה מוסיקה, אותם קלוז-אפים עם עדשות צרות של אוכל ומשקה, אותה אווירה נינוחה.

"The Trip" מצליחה איפה שהתוכנית של סיינפלד נכשלת. היא מצחיקה בטירוף, יש בה סיפור ויש לה הרבה יותר מה להגיד על הצלחה, על קומיקאים, על בדידות ועל מה שביניהם (תמיד אפשר גם לראות את הסרט "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפאטו, שעושה את אותו הדבר). אבל בינינו אני אראה את כל הפרקים של קומיקאים במכוניות שותים קפה וקשה לי להתאפק עד שישודר הפרק שבו סיינפלד מארח את קרל ריינר (קומיקאי אגדי ואבא של רוב) שמזמין אותו לארוחת ערב עם מל ברוקס. לא פחות.

אבל בינתיים, די תעבירו כבר את השלט, עשה לי קרפל טנל סינדרום העכבר הזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ