בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט חושף: בצבא ארה"ב האונס הפך למגיפה

סיכוייה של חיילת אמריקאית להיאנס בידי חבר ליחידה גדולים מסיכויה להיפגע בקרב. ראיון עם קירבי דיק, יוצר הסרט דוקומנטרי "המלחמה הסמויה - אונס בצבא"

68תגובות

משרד ההגנה של ארצות הברית מעריך כי בשנת 2010 היו 19 אלף פשעי מין במסגרת הצבא האמריקאי; עוד מעריכים כי בסך הכל 20% מהנשים בשירות הצבאי נאנסו, רבות סוממו, אחרות גם הוכו, כמעט תמיד על ידי חברים קרובים לנשק, ויש הערכות שאף מדובר במספרים גדולים מאלה. הנתונים המזעזעים האלה מוצגים בסרט "המלחמה הסמויה - אונס בצבא", סרטו הדוקומנטרי של קירבי דיק, העוסק במה שמוגדר כ"מגפת האונס בצבא האמריקאי", וישודר מחר ב-22:00 ביס דוקו.

מתברר כי החיילות נמנעות מלדווח על המקרים מחשש נקמה, לא של האנסים, אלא של המפקדים שלהן. הנה עוד נתונים: הסיכוי של חיילת באזור לחימה להיאנס על ידי חבר ליחידה הוא גבוה מהסיכוי שתיפגע מאש אויב, ואחוז הנשים הסובלות מפוסט-טראומה כתוצאה מאונס גבוה מהנשים הסובלות מתסמונת זו כתוצאה מלחימה. הטיפול שרוב המקרים זוכים לו הוא טיוח.

אבל יותר מהנתונים הקשים האלה, העוצמה של הסרט הזה, זוכה פרס הקהל בפסטיבל סנדאנס השנה, נובעת משורת המרואיינות הארוכה והמרשימה, המגוללות את סיפורן למצלמה. כפי שנאמר עליו ב"ניו יורק טיימס": "זהו סרט שאסור להתעלם ממנו".

 

בראיון טלפוני מביתו בניו יורק מסביר קירבי דיק שאחד הדברים שעודדו את הנשים הרבות להשתתף בסרט, היה שהוא ושותפתו לעשייה, איימי זירינג, הבטיחו לניצולות, כך הוא מגדיר אותן, כי הסרט אינו נגד הצבא.

ב"מלחמה הסמויה" יש גם עדות של גבר שנאנס, וטוענים בו שגברים רבים עוברים התעללות, וכי לא רק נשים סובלות מתופעת האונס, אך רוב המרואיינים בסרט הן נשים. "הכל התחיל אחרי שקראנו כתבה של הלן בנדיקט, מחברת הספר ‘חייל בודד', שעוסק במעשי האונס בצבא", מספר דיק, "התחלנו לחקור את הנושא ונתקלנו בנתונים שמלמדים עד כמה התופעה הזאת רחבה, וכשהבנו שהצבא לא רק שאינו מנסה לטפל בה אלא מתנקם במי שמתלוננות, הבנו שזה מעניין אותנו.

"פנינו לפסיכולוגים, עורכי דין, יועצים ואנשים אחרים שעמדו בקשר עם הנשים האלה; החיילות שכבר סיפרו את סיפורן בעבר בערכאות ובמסגרות שונות נרתעו קצת מלספר אותו שוב מול מצלמה. הן היססו מאוד, אך ברגע שהתרשמו שאנחנו מתמצאים בנושא, ושאנחנו לא מתכוונים לעשות סרט שהוא אנטי הצבא - הרי במקרים רבים הנשים האלה היו חיילות מצטיינות שרצו לפתח קריירה בצבא - הסכימו לשתף אתנו פעולה. לאחר שהיו בידינו כמאה ניצולות הכנסנו קצת יותר מ-40 עדויות לסרט.

"הראיונות שעשינו אתן הותירו בהן רושם טוב, הרבה בזכות איימי שניהלה אותם ברגישות רבה. פתאום הן תיעלו את הרגשות מהמקרה הכי טראומתי בחיים שלהן למשהו חיובי. הן הרגישו שבזה ששיתפו אחרים בסיפור שלהן, יוכלו אולי למנוע ממישהו אחר לעבור אותו. סוף סוף, מישהו בעל איזושהי סמכות רצה שהסיפור שלהן ייצא לאור. זה לא קרה כאשר הן דיווחו על מעשי האונס בתוך הצבא".

דיק, שהיה מועמד לפרסי אוסקר ואמי, הוא יוצר סרטי תעודה אמריקאי (במאי, מפיק, תסריטאי ועורך). ב-2004 היה מועמד לפרס האוסקר על סרטו "אמונה שבורה", שמגולל וידוי של אדם שכנער מקהלה בכנסייה נפל קורבן להתעללות מינית של כמרים. ב-2006 ביים את "הצנזורים - הסוד השמור של הוליווד" ("The Film Is Not Yet Rated"), סרט תיעודי מרתק ומשעשע על שיטת דירוג הסרטים בארצות הברית, שבדומה לסרטו הקודם חשף אף הוא את צביעותם של ארגונים בעלי עוצמה יתרה. כמו כן יצר את הסרט "סקנדל", גם הוא עוסק במיניות וביחס צבוע של נציגי החברה לנושא.

הראיון שהעניק לפני שנתיים וחצי ל"גלריה" על הסרט הזה הסתיים בנימה פסימית. "כשעבדתי על הסרט, היתה תחושה שמתקדמים לקראת הכרעה חיובית לטובת הכרה בנישואים של בני אותו מין", אמר אז. "בשנה האחרונה הדברים רק החמירו. אני חושב שהנשיא ברק אובמה צריך לעשות הרבה יותר משהוא עושה למען עניין זה".

כעת הוא אומר שהדברים מעט השתפרו. "הנשיא תמך בגלוי בנישואים בין בני אותו מין, אז אפשר לומר שהיה שיפור מסוים ביחס הממשל, אבל אני עדיין חושב שהוא היה יכול לזרז תהליכים".

הסרט הנוכחי, לעומת זאת, מסתיים לא רק בנימה אופטימית אלא בבשורה של ממש. בכתובית הסיום שחוברה אחרי שהסרט כבר הוקרן, נכתב "יומיים אחרי שצפה בסרט הזה, ב-14 באפריל 2012, קבע סגן שר ההגנה ליאון פנטה כי למפקדים כבר אין סמכות לקבוע אם להגיש תביעה". סגן השר לקח מהחתול את תפקיד השמירה על השמנת והעביר אותו לסמכות גבוהה יותר.

"זה דבר טוב", אומר דיק, "אבל לא פתרון, כי ההחלטה אם להגיש תביעה נותרה בתוך שרשרת הפיקוד. צריך להוציא את הטיפול במקרים האלה מהמסגרת הזאת, כפי שמקובל במערכת האזרחית. השיטה הנוכחית מאפשרת טיוח והוא בהחלט מתרחש".

תגובות אחרות שהיו לסרט באו גם מצד קרובי המשפחה ובני הזוג של המשתתפות בו. "רבים אמרו לנו אחרי ההקרנות, שאף על פי שידעו על המקרה של נשותיהן ובנות הזוג, הם לא הצליחו להבין את המשבר לעומקו הפסיכולוגי עד שראו אותו בהקשר הרחב של כל כך הרבה נשים אחרות".

רבות מהנשים בסרט מדברות בגאווה רבה על השירות הצבאי שלהן. כמה מהן נשארו בצבא?

"למרבה הצער, אף אחת מהן. רוב הנשים האלה אכן חיפשו קריירה בצבא, אבל כמעט תמיד לאחר שדיווחו על מעשי האונס הן הורחקו מהצבא. מאחר שהן מוגדרות כסובלות מפוסט טראומה, הצבא מחליט שהן לא כשירות לשירות. זה במקרה הטוב, כשלא מאשימים אותן בדברים יותר משפילים. בהרבה מאוד מהמקרים הנשים האלה צריכות ממש להילחם בצבא שיעביר להן את הפיצויים וההטבות שהגיעו להן לפי החוק".

עוד נתון מטריד שמוזכר בסרט עולה מסקר על הצי האמריקאי ולפיו 15% מהגברים שהתגייסו לשורות הצי, הודו שניסו לאנוס או שאנסו לפני שהתגייסו. זה כפליים מהנתון הקיים בגיל הזה בקרב אזרחים אמריקאים.

"עוד נתון משמעותי הוא שיש הרבה גברים ונשים שהולכים לצבא שגם הם היו קורבנות להתעללות מינית או למעשי אונס לפני שהתגייסו", מוסיף דיק. "וגם ידוע שהסיכוי שאנשים שהיו קורבנות להתעללות בעבר יהיו מעורבים במעשים דומים הוא גדול מאשר בקרב אנשים שלא היו קורבנות. עוד ידוע שהסיכויים גבוהים יותר שאלה שתקפו בעבר ישובו לתקוף. כל זה מיתוסף לכך שאנשים עם נטיות קצת יותר תוקפניות נמשכים לשירות בצבא, כך שיש לצבא עסק עם אוכלוסייה שידוע שהיא קצת יותר תוקפנית". בהקשר לדברים הללו של דיק, יש להזכיר כי הצבא האמריקאי הוא צבא מקצועי שאנשים בוחרים לשרת בו.

למלא את החלל

הסרט מלא בסיפורים מקוממים המוגשים בקור רוח של חיילות. באחד המקרים, במהלך חקירת מקרה אונס של אחת המרואיינות בסרט, האנס שלה זכה בתואר "איש חיל האוויר של השנה". "זאת אחת הבעיות", אומר דיק, "רבים מהתוקפים נחשבים לחיילים למופת, ואז כשמישהי מאשימה אותם באונס, המפקד לא מאמין לנאנסת כי הוא מכיר ולעתים חבר של התוקף, או שגם אם הוא מאמין, הוא לא רוצה לאבד את החייל הזה. זה מצב המניב ניגוד אינטרסים מובהק".

מדוע דווקא קיי וייטלי, המופקדת (בדימוס) על המשרד להגנה ומניעת תקיפה מינית, הרגיזה אותך כל כך?

"היא מילאה את התפקיד הזה במשך חמש שנים, ואלה היו נושאים שהיא היתה אמורה לטפל בהם עם כניסתה לתפקיד. היא היתה אמורה להכיר את הנתונים, והיא בכלל לא שמעה על הסקר של הצי, למשל. נראה היה לי ששיבצו אותה לתפקיד מפני ששידרה מין תדמית סבתאית חמה כזאת, והיא לא הבינה את המצב שהיא נמצאת בו, ורק חזרה על מה שהמפעילים שלה רצו שהיא תאמר".

זו היתה ודאי תחושה טובה לראות שלסרט היתה השפעה ישירה על החקיקה.

"מאוד שמחנו, זה היה סוג של ניצחון. שמענו דברים טובים על פנטה, אמרו שהוא רצה לעשות שינוי בנושא הזה עם כניסתו לתפקיד, והוא אכן עשה. עוד דבר חיובי שיצא מהסרט זה שחיל האוויר ומשמר הגבול רכשו אותו ומקרינים אותו בבסיסים שלהם לפני החיילים. אבל הדרך עוד ארוכה. האונס נטוע עמוק בתרבות הצבאית, משהו שקיים כבר עשרות שנים, מאז שהנשים משולבות בכוחות הצבא".

הישג זה של הסרט, שמתחבר להישגים הקודמים של דיק, ולהתחזקות מעמדם של יוצרי תעודה רבים אחרים, במיוחד בארצות הברית, בא על רקע התחושה שמהדורות החדשות התמלאו בבידור במקום חדשות, וגם על רקע הנגיסה במעמד העיתונות המודפסת.

"מאחר שמחלקות תחקירים בעיתונים מבוטלות או מקוצצות מאוד במדינה שלנו", אומר דיק, "יש יותר מקום לסרטים הדוקומנטריים. הם ממלאים את החלל שנוצר. אך למרבה הצער יש הרבה פחות סרטים דוקומנטריים מאשר כתבות עיתונאיות שהיו פעם. כלומר, גם אם במאי התעודה מרוויחים מהחלל שנוצר בתחום העיתונות, וגם אם יש עוצמה ייחודית כשרואים את הנשים האלה בסרט שלנו מספרות את סיפורן על המסך, עוצמה שלפעמים לא היתה עוברת בכתבה בעיתון, אני עדיין חושב שמי שמפסיד בשורה התחתונה מהחלל הזה שנוצר, זאת החברה".

***

סדרת דרמה חדשה ביוטיוב, "לורן", עוסקת גם היא בתופעת האונס בצבא

בשבוע שעבר עלתה בוויגס, ערוץ הנשים החדש של יוטיוב, סדרה בת שלושה פרקים ושמה "לורן". עם עלייתה של הסדרה, העוסקת בקשיים שנקרים בדרכן של חיילות המתלוננות על אונס בצבא, כבר נרשמו לה 14 מיליון צפיות והיא סדרת הרשת הכי נצפית באינטרנט.

הסדרה, שכמו כל סדרות הערוץ הזה נקראת על שם הגיבורה שלה, מעניינת לא רק בגלל הנושא שלה, אלא גם בגלל הפלטפורמה הנגישה לכל העולם שבה היא משודרת (עוד אפיק חדש לעשייה דרמטית).

את הסדרה כתב ג'יי רודן וביימה לסלי לינקה גלאטר, ומככבות בה ג'ניפר בילס ("פלאשדאנס", אבל גם דברים עדכניים יותר כ"ישנן בנות", "שקר לי") וטרויאן בילסאריו ("שקרניות קטנות"). השתיים מגלמות חיילות, החיילת הזוטרה מביניהן (בילסאריו) מדווחת למפקדת שלה (בילס), שנאנסה על ידי כמה חיילים מיחידתה, וזו נוקטת לשון צבאית מכובסת וקרה כדי לא לקבל את תלונתה. ממש כפי שמתואר בסרטו של קירבי דיק.

בראיון ברשת פוקס לרגל עליית הסדרה הקפידה בליסאריו, שאביה הוא גם בכיר בתעשיית הטלוויזיה וגם איש נחתים לשעבר, לחזור ולאשר כי גם הסדרה הזאת אינה אמורה לצאת נגד הצבא, אלא רק נגד תופעה המתרחשת בצבא. היא גם דיברה על החשיבות של הסרט של דיק, "המלחמה הסמויה".

האם הנושא של אונס בצבא ארצות הברית ומקרי הטיוח שלו נעשה מרכזי כל כך בשיח האמריקאי עד שכבר מצא את מקומו בדרמת מיין סטרים. "אני לא יודע את זה בוודאות", אומר דיק. "אבל אני מעריך שיש לסדרה קשר לסרט התיעודי שלנו. לפני ש'המלחמה הסמויה' הוקרן בפסטיבל סנדאנס, ויצא לאקרנים מסחריים ביוני שעבר, זה היה נושא שלא היו מודעים לו. מאז שהוקרן שם העניין בזה גדל פי חמש ויותר. האמת שאיימי זירינג, המפיקה ואני, ממש נדהמנו עד כמה אנשים לא היו מודעים לנושא הזה לפני, כי הוא קיים כבר שנים רבות. זאת היתה אחת הסיבות שהחלטנו לעשות את הסרט, כדי לגרום לשינוי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו