שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמה ברוקס, גרדיאן
אמה ברוקס, גרדיאן

שירלי מקליין פותחת את דלת ביתה בנעלי בית ובטרנינג, כשיד אחת שלה אוחזת בקווצה משערה. היא בת 78, אבל נראית רק מעט יותר מבוגרת מכפי שנראתה בתפקידים המפורסמים ששיחקה בשנות ה-60: צוהלת, חדת עין, מרושלת כמעט בהתרסה.

הפגישה אתה מתקיימת בבית הקיט שלה במאליבו שבקליפורניה; רוב הזמן היא מתגוררת בחווה בניו מקסיקו. זוהי בקתה המשקיפה אל הים במתחם גדוש סלבריטאים. המקום מאובטח, למען האנונימיות, היא אומרת; אך כאשר היא מזמינה מונית למראיינת בסוף הפגישה, היא אומרת בעליזות לשפופרת, "שלום, זאת שירלי מקליין" ואז עומדת בפתח הבית, אוכלת קרקר ומנופפת בידה לנהג שמסתובב בשביל הגישה.

מקליין מופיעה לצד מגי סמית בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה "אחוזת דאונטון", שתשודר באנגליה מהשבוע הבא. הופעה משותפת של צמד הענקיות כאלה נדמית כהתגשמות חלום של בכירי הטלוויזיה.

שירלי מקליין בסדרה "אחוזת דאונטון"

מקליין מגלמת את מרתה לוינסון, אמה של ליידי קורה, שמגיעה בסערה מניו יורק ומחוללת מהומה בבית. לדברי מקליין, "הדמות שלי לא גסה, אבל היא דמוקרטית יותר מהאנגלים מבחינה רגשית. היא באה לשם כדי להגיד, 'תרעננו את הגישה שלכם!'".

היא מכירה את מגי סמית כמעט 40 שנה ומספרת שהיה תענוג לשבת באתר הצילומים כל היום, "שתי אזרחיות ותיקות", ולרכל. "באחת הסצינות, חתונה בכנסייה - "

רגע, מי מתחתן?

"לא זוכרת" (מקליין ניחנה בתכונה אופיינית לשחקנים - היא לוקה באמנזיה מוחלטת בכל הנוגע לסצינות שהיא אינה ממלאת בהן תפקיד מרכזי).

" - אבל מגי ואני נמצאות שם בסצינה. ואנחנו לא אוהבות לקום מהכיסא; אנחנו פשוט יושבות. ישבנו אולי שבע שעות בכנסייה הזאת, ופשוט דיברנו ודיברנו".

על מה?

"גברים. בריאות. שיער". היא משתתקת. "אחת החברות שלה - אני לא רוצה להגיד מי - חברה מפורסמת מאוד שלה מצאה לה מאהב חדש".

ג'ודי דנץ'?

"לא דנץ'. בת כמה האשה הזאת? ושתינו תהינו איך זה אפשרי. שתינו גרושות, אז דיברנו גם על זה. תהינו אם אנחנו רוצות שיהיה שוב גבר בחיינו".

ו - ?

מקליין. מתגעגעת לימים שבהם כוכבים לא לקחו את עצמם ברצינותצילום: רויטרס

"אני לא רוצה לשתף בזה את הציבור". היא חושבת לרגע. "אומר כך: אם גבר מבוגר שנראה טוב היה נכנס בדיוק באותו רגע... היינו נשארות לשבת ולדבר". מקליין פורצת בצחוק ממזרי.

שירלי מקליין מדברת על דברים שסלבריטאים אחרים אינם נוטים לדבר עליהם - על חוסר הביטחון והמצוקה של בני גילה, על העובדה שאי אפשר, ברוב המקרים, להיות שחקן מהשורה הראשונה מבלי להיות קצת מטורף.

היא הראשונה שמלגלגת על השם שיצא לה. "אנשים חושבים שאני מטורפת", זו הערה חוזרת ונשנית של מקליין, והיא נכונה, אף שהעובדה שהיא מכירה בכך מרככת את הרושם. וכך תחומי העניין הייחודיים שלה - כמו גלגול נשמות, קריסטלים וחייזרים - נשמעים כמו מין תחביב אקסצנטרי ולא כמו עדויות לאי-שפיות מובהקת.

הדרך היחידה להיות מפורסם מבלי לאבד את השפיות, אומרת מקליין, היא "להתחבא לעין כל"; לנפץ את אשליית הסלבריטאות לפני שאחרים יעשו זאת. זו גישה כנה מצד אחד, ומצד אחר היא תחבולה שמטרתה ליצור רושם של כנות.

בחזרה לדאונטון. "הם היו מזועזעים", היא אומרת על השחקנים הבריטים, שבאחת הסצינות ישבו כולם סביב השולחן בין הטייקים והגניבו לעברה מבטים. "הם רצו לשמוע על פרנק (סינטרה) ועל כל הרומנים שלי ועל בילי ויילדר. אבל הם לא שאלו. הרבה אנשים מתייחסים אלי ככה, עד שהם מכירים אותי ומבינים: זאת מוכנה לדבר על כל דבר".

דווקא הייתי רוצה שהיא לא תדבר על סינטרה ודין מרטין ועל הסיפורים הקבועים שמופיעים בכל כתבה על אודותיה. האם עלה בדעתה שאילו היתה בריטית, היא כבר היתה דיים שירלי? מקליין מתפקעת מצחוק. "חשבתי על זה! אני מוכרחה להיות בריטית?"

כתב יד סודי

הוריה של מקליין הופתעו מאוד מזה שמביתם הרגיל בארלינגטון שבווירג'יניה - האם היתה מורה לדרמה, האב מרצה באוניברסיטה - צמחו שני כוכבי קולנוע מהשורה הראשונה. "זה מדהים בעיני!" היא אומרת. "מאין זה בא? אין לי תשובה".

היא לא יכולה לדבר בשם אחיה וורן בייטי (ובמשך פרקי זמן ארוכים גם לא דיברה אתו; רדיפת השמלות שלו היתה סרת טעם בעיניה), אבל היא חושבת ששניהם "הגשימו את החלומות הלא-ממומשים של ההורים".

זה היה בית מאופק. מקליין היתה להוטה להתרחק ממנו ועשתה זאת בגיל צעיר. היא נסעה ללמוד מחול. היא טוענת שאינה תחרותית, אבל מודה שגם החברים שלה לא קונים את הסיפור. "כשאמרתי לקתי בייטס שאני לא תחרותית, היא פרצה בצחוק ואמרה, יצאת מדעתך, בטח שאת תחרותית!"

היתה תקופה שהתפקידים זרמו אליה; היא היתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"הדירה", לצד ג'ק למון, וגם על תפקידה לצד סינטרה ב"אחדים באו במרוצה", בתפקיד ג'יני מורהד המקסימה וחסרת התקנה. זה היה העשור שבו השתייכה לחבורה של סינטרה ודין מרטין; כשהופיעה במופע קברט בלאס וגאס, תמיד ישבו בשולחנות הראשונים אנשי המאפיה (הם חשבו שהיא חמודה, אומרת מקליין, כי היא היתה היחידה שהעזה לענות להם).

מקליין בסרט "הדירה" עם ג'ק למון, 1960

עולם הסלבריטאים התקדם מאז. מקליין מתגעגעת לימים שבהם הכוכבים לא התייחסו ברצינות לעניין הסלבריטאות. "האנשים האלה צחקו על הכוח שלהם. ועל הסלבריטאות. הכל היה בדיחה. זו היתה התקופה שלפני הפפראצי. נכון כשאוכלים יותר מדי מתוק חוטפים סוכרת? אז הפפראצי הם הסוכרת של התרבות החומרנית". היא נראית מרוצה מאוד מההברקה. "זה משפט מוצלח!"

יום אחד נפגשה לארוחת צהריים עם ג'ניפר אניסטון וג'סטין תרו, היא מספרת, ובסוף הפגישה חיכו להם צלמים מחוץ למסעדה. "הרגשתי נורא. אני חושבת שאנשי המסעדה התקשרו אליהם".

רבים מניחים שכוכבת כמו אניסטון היא שותפה פעילה לניצול שלה.

"אני חושבת שדיאנה עשתה את זה. ויש אנשים שנהנים לתמרן ולעצב ולפסל את התדמית הציבורית שלהם. אבל אני לא חושבת שאנשים כמו ג'ניפר וג'סטין הם כאלה".

ומה עם לינדזי לוהן? היא ומקליין היו אמורות לככב יחד בסרט, אבל התוכנית נגנזה. הן נפגשו כמה פעמים. "90% מהזמן היא דיברה על החינוך שקיבלה. על ההורים שלה. גם היא אלופת המניפולציות, והדברים האלה מעניינים אותי, אז אולי היא השתמשה בזה. אני לא יודעת. כל מי שרוצה יותר מכל דבר אחר להיות מפורסם - יש לו בעיה".

גם אם יש לו כישרון גדול?

"טוב, זאת היא. אבל - " מקליין נאנחת. "עשו לה יותר מדי נזק בילדות".

מקליין מרבה לדבר, ובגילוי לב דומה, על האנשים שעבדה אתם. אבל האוטוביוגרפיה שלה, "My Lucky Stars" (כוכבי המזל שלי), אינה גלויה כפי שהיא מתיימרת להיות (יוצא מכלל זה הפרק המספר על הסיוט שבעבודה עם דברה וינגר ב"תנאים של חיבה": מקליין משחזרת איך בין הטייקים, כדי להביך ולבלבל אותה, זינקה עליה וינגר והעמידה פנים שהיא מבצעת בה מין אוראלי).

"הרבה דברים לא סיפרתי אף פעם", היא אומרת, "אבל כמה מהחברים שלי יספרו אותם כשכבר לא אהיה כאן".

את מחביאה אי שם כתב יד שלא ראה אור?

"כן".

עם הנחיות מדויקות?

"לא. אני לא נורה אפרון".

לדבריה, יש דברים שאינה מגלה "כדי להגן על אחרים, לא על עצמי".

מה שאפשר ללמוד מהספר הוא ניתוח יסודי של התפקיד שממלא חוסר הביטחון במקצוע שלה. "כדי להיות שחקנית טובה את צריכה להיות מוכשרת אבל חסרת ביטחון", היא אומרת. "ותפקידו של הבמאי הוא לאמלל אותך עוד יותר ולהשיג טייק טוב".

מקליין לא נראית חסרת ביטחון במיוחד. על השאלה, אם אי פעם תהתה אם היא ראויה לכסף ולתהילה שזכתה בהם, היא משיבה, "מעולם לא. אמרתי זאת כשזכיתי באוסקר: אני ראויה לו. והתכוונתי לזה ברצינות".

באופן פרדוקסלי, זה אינו הלך הרוח המוצלח ביותר למישהי בתחום שלה. "אני אחת היחידות שנותרו אמיתיות בלי בושה", היא אומרת. "אבל אולי הייתי שחקנית הרבה יותר טובה אילו הרשיתי לעצמי שלא להבין מי אני".

מה שלעולם לא תעשה, היא אומרת, הוא להשתמש בפגיעה שחוותה. "זו רמאות, כשאת הולכת לעבודה והבמאי רוצה שתבכי. הקרנתי מסר של 'יש לי גבולות ואל תעברו אותם'. לכן אני שפויה. אף פעם לא עברתי את כל הסיפורים ההוליוודיים הידועים".

היא מעולם לא היתה במרפאת גמילה. בשנות ה-60, כשחבריה שתו והשתמשו בסמים, היא היתה יוצאת מהחדר. "הייתי אומרת, נתראה כשתגמרו. אולי זאת ההשפעה של אבא שלי. היתה לו מנטליות של משמעת". מה היתה עושה איפוא אילו ניסה איזה במאי לתמרן אותה? "הם לא עושים את זה. הם מפחדים ממני. הם מפחדים מהכנות שלי. מפחדים שאלך רחוק מדי".

רומן עם הנהג

הנימה הקלילה שלה עשויה לרמוז שלא היו לה שום בעיות בחיים. אבל כשמקליין היתה בשנות הארבעים לחייה היא היתה חסרת כל, מובטלת, התגרשה מסטיב פארקר, אבי בתה, שכפי שסיפרה בעבר, העביר סכומי כסף גדולים מחשבונה לחשבונו.

קשה לדמיין שהתייחסה לכל אלה בגישת הזן השלווה שלה, והיא מאשרת שבתקופת הבצורת הזאת - "השנים האלה שבהן הטלפון לא מצלצל ואין לך עבודה" - היא היתה אומללה למדי. אבל הדבר היחיד שמטריד אותה בחיים באמת הוא חוסר הוגנות, היא אומרת.

למשל כשבעלך גזל את הכסף שלך?

מקליין נראית יגעה מהסיפור. "חלק גדול מהכסף נועד למטרות טובות. כשהתגרשתי אמרתי לעורך הדין שלו, הוא יכול לקבל כל מה שירצה. והוא לא לקח כלום: 100 אלף דולר. ועוד 10,000 דולר לשנה".

אבל זה היה אחרי שהוא כבר לקח את הכסף שלך.

"נכון. אבל דרך אגב, לי היו רומנים עם הרבה גברים באופן גלוי, אז הוא לקח חלק מהכסף ונתן אותו לאשה שהיה לו רומן אתה".

אבל זה היה כסף שלך.

"נכון. אבל בלעדיו לא הייתי מוגנת מספיק כדי להיות שפויה. הוא היה המלאך השומר שלי, הסוכן שלי, בן הלוויה שלי, העוזר שלי. הוא לא אמר מלה על הרומנים שלי. אלה היו נישואים פתוחים מעניינים".

היא לא נישאה שוב מעולם. בתה, סצ'יקו, גדלה בעיקר אצל בעלה לשעבר, שהתגורר אז ביפאן. זה היה מן הסתם לטובה, אומרת מקליין, כך היא נשמרה הרחק ממרוץ העכברים בהוליווד. אבל היא אומרת, בברוטליות מה, "אני חושבת שבסתר לבה היא רצתה לעבוד בשואו-ביזנס. אני לא מכירה את התחושה הזאת. אני לא יודעת איך מרגישים כשלא משיגים את מה שרוצים". מקליין מושכת בכתפיה. "מצד שני, אני לא רוצה כל כך הרבה".

דווקא לא מזמן היא רצתה משהו ולא השיגה: היא רצתה לשחק בגרסה הקולנועית של המחזה המצליח מברודוויי, "אוגוסט: מחוז אוסייג'". מקליין הציעה את עצמה לתפקיד, אבל מריל סטריפ היא שזכתה בו. "אמרו לי את הדברים הרגילים, 'אנחנו לא בטוחים שנוכל לממן את זה'. הם לא יכלו לממן את זה אתי, אבל יכלו לממן את זה עם מריל".

אף על פי שהפסידה את התפקיד הקולנועי ב"אוגוסט: מחוז אוסייג'" למריל סטריפ, הסדרה "אחוזת דאונטון" העלתה שוב את המניות של מקליין. ארבעה סרטים הוצעו לה. היא היתה שמחה להשתתף בעונות נוספות של הסדרה, היא אומרת, אם תמצא דרך לקחת אתה את הכלב שלה.

השיחה מתגלגלת לעניין המעמדות, ולשאלה מה קורה כשסלבריטאים מתחתנים עם פשוטי העם, כמו ליידי סיביל מ"אחוזת דאונטון", שברחה עם הנהג.

"אחד הרומנים המוצלחים ביותר שלי היה עם הנהג שלי", מגלה מקליין. "הוא היה קנדי. עשינו חיים משוגעים".

האם הסלבריטאות שלך היתה אתכם בחדר?

"בטח. היה לו קשה להתמודד עם זה". היא נאנחת. "הם רוצים להשתתף בזה. הם רוצים להיות במקומך".

אם כולם רוצים להיות מפורסמים, ואת כבר מפורסמת - מה את רוצה להיות?

"קודם כל, בואי ותהיי אתי יומיים באתר צילומים, ותראי אם זה מוצא חן בעינייך. השאלה היא למה זאת משאת נפש. יש בזה משהו לא נכון. כולם רוצים להיות מפורסמים, והסיבה לכך היא שיש בהם חלל רוחני. הם מנסים למלא אותו בכסף, במין, בדת, בחלומות על פרסום".

למה הסיפור עם הנהג נגמר?

"הפרסום שלי איים עליו. אני לא מכירה שום גבר שהיה יכול להתמודד אתי".

לדבריה, היא דווקא מאוד לא תובענית. אז למה הגברים עוזבים? "כי אני לא זקוקה להם".

זה יקרה רק בעוד שנתיים, אבל לרגל יום הולדתה ה-80 מקליין רוצה להטיס אליה כמה חברים לארוחת ערב בחווה שלה בניו מקסיקו. היא תפריד את המוץ מן הבר, היא אומרת. כשחיים באור הזרקורים, מגלים מי החברים האמיתיים.

באירוע שהתקיים לכבודה לא מכבר במכון הקולנוע האמריקאי היא ישבה ליד מריל סטריפ, שהיא רואה בה חברה קרובה ("היא ממש שמרה עלי. היא פנתה לאנשים שהציקו לי ואמרה, 'היא אוכלת, אם לא אכפת לכם'"), וליד חברה טובה אחרת, ג'וליה רוברטס.

היא נאמנה לחבריה, היא אומרת; הסוכן שלה בן 80 והוא עובד אתה מאז היתה בשנות העשרים לחייה. היא חיה חיים פשוטים יחסית, הולכת לישון בשתיים לפנות בוקר ומתעוררת בתשע. "אני חיה לפי שעון וגאס רוב חיי".

אנחנו נכנסות למטבח ומקליין פותחת צנצנת חמאת בוטנים ומתחילה למרוח קרקרים. היא מורחת קרקר אחד בשבילה ואחד בשבילי; אחד בשבילה, אחד בשבילי. אחר כך שניים בשבילה, אחד בשבילי. היא לא משחררת את השליטה בצנצנת.

היא מתארת סצינה ב"אחוזת דאונטון", שהיא הגתה והתסריטאי ג'וליאן פלוז קיבל והכניס לסדרה. זו הסצינה החביבה עליה בעונה: הדמות של מקליין מחליטה לשיר סרנדה לדמות של מגי סמית, בגרסה לשיר "Let Me Call You Sweetheart". כשסיפרו לסמית על הסצינה, אמרה השחקנית לעמיתתה האמריקאית, "את יודעת מה אני מתכוונת לעשות, מותק, אני אפול מהכיסא כשתתחילי לשיר". מקליין מגלגלת את עיניה. "אמרתי, בסדר, שיהיה. ואז מגי אמרה, 'לא, נראה לי שאירדם'. אבל כשהתחלתי לשיר היא דווקא נהנתה מזה, בביישנות מצטנעת. ואז נישקתי את ידה". לשתי סוסות המלחמה הזקנות האלה, מספרת מקליין, זה היה הרגע המתוק ביותר בעולם.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ