בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי של "אללה איסלאם" דוחה את הטענות על גזענות

דוד דרעי מסביר שהוא וצבי יחזקאלי ניסו להציג תמונה מורכבת ככל האפשר של האיסלאם באירופה

93תגובות

באחת מנסיעות העבודה לאירופה, אי שם ברובע ה‑15 במרסיי, הבין הבמאי והעיתונאי דוד דרעי פחד מוות מהו. זה קרה ממש כשנכנס עם הצוות הקטן לרובע. את המכונית שבה ישב עם צלם, איש קשר מקומי ונהג הקיפה פתאום חבורת צעירים עצבניים, חמושים בקלצ'ניקוב, ודרשה את חומרי הגלם שצילם הצוות. שבוע לפני כן נהרגו באותה שכונה שישה צעירים מיריות רובה. גם מהומות המוניות לא זרות למקום, שבער במה שכונה "האינתיפאדה של אירופה", ב‑2005. הצוות אחוז הבהלה נכנס בחזרה לרכב. דרעי מתאר כיצד רגע לפני השריקה שתזעיק למקום חברי כנופיה נוספים, גילה הנהג תושייה, לחץ על דוושת הגז וטס מהמקום דרך ההתקהלות. 

"זאת סצינה שתופיע מתישהו בסרט עלילתי שאביים", אומר השבוע דרעי בראיון בבית קפה תל-אביבי בסמוך לביתו. "אלה רגעים שבהם תהיתי, האם זה שווה את זה. רציתי להביא לצופים דרמה ומציאות כפי שהיא, אבל שאלתי את עצמי אם לא הלכתי רחוק מדי".

את התוצאה של החוויות וההרהורים הללו אפשר למצוא בסדרה החדשה שביים ויצר, "אללה איסלאם", עם העיתונאי צבי יחזקאלי שמוביל אותה ומשודרת מהשבוע שעבר בערוץ 10. אחרי פרק ראשון, שעסק בבדלנות המוסלמית באירופה, ישודר היום הפרק השני על מצבן של המוסלמיות. 

הפרק הראשון כלל ראיון מרגש עם אנואר, נער שהיגר עם אמו מעיראק. גם בשני מופיעות דמויות שמספרות על חוויות אנושיות מורכבות ומעוררות הזדהות. מתברר שהבחירה להציגן ככאלה אינה מקרית. "אנואר נגע לי ללב וכשפגשתי את אמא שלו הרגשתי שיש לי אפשרות לספר סיפור בסיסי יותר מהניתוח של ימין ושמאל או הסיפור של 'איסלאם נגד העולם'", אומר דרעי. "בשני מקרים במיוחד מצאתי את עצמי מזדהה ומבין, עם אנואר ועם אקים, בחור מובטל מעיירה ליד פאריס שהיה מפעילי המחאה של 2005". 

מה גרם לך להזדהות?

"אני חושב שהצלחתי להזדהות עם המצוקות שבשמן הם פועלים. בין שזה מי שמייצר את המחאה האלימה שמתנגדת למוסד כאיסלאמיסט קנאי, ובין שזה הנער שמחפש את דרכו ואת עולמו ונמצא במצב שלא משאיר לו הרבה אפשרויות להשתלב. הזדהיתי עם שניהם. אנואר הזכיר לי את עצמי כשהגעתי לתל אביב מירוחם. קודם כל מצאתי שם אנשים, ריחות, זעקה וכאב. אם בסיפור הגדול הגעתי לדמויות האלה, שאני מתרגש אתן או מזדהה עם הסיפור שלהם, שבשמו הם זועקים או מעוררים תסיסה, אני מרגיש שעשיתי טוב".

שם חדש

לא לחינם מציין דרעי את החוויה האנושית חוצת ההשקפות, ונדמה שלא במקרה הוא מדגיש אותה לפני הכל. "אללה אסלאם" עוסקת בנושא טעון ומזמנת שפע של מלכודות לצעוד לתוכן. כך למשל, הסצינה המתוארת לעיל שלא נכנסה לסדרה. מה שקרה בה נראה כעדות למתח שהסדרה מנסה להעלות על המסך, וגם לטענות שנשמעו כבר בהתייחס לניסיון הזה. מצד אחד, זוהי התנגשות חברתית, ערכית ודתית עמוקה ומטרידה בין המהגרים המוסלמים, המתקשים למצוא את מקומם החדש, לאדוני הארצות שאליהן היגרו. ההתנגשות הזאת היא אלימה, קיצונית ובדלנית לעתים, שורשיה מגוונים ומורכבים, והיא רוויה תמונות מטרידות של מהומות, אש וחלונות מנופצים, שמעוררים תגובה רגשית מסוימת. 

מצד שני, עצם הדיון בכך רגיש. גם מפני שנראה שהוא משמש כטיעון מנצח בעימות אחר, מקומי, מזרח תיכוני ומוטה פוליטית, וגם מפני שהוא מזמן טענות נגד והאשמות בגזענות, איסלאמופוביה וזריעת פאניקה. 

חלק מזה בלתי נמנע, ונגרם במידה מסוימת מהשם המבהיל שניתן לסדרה: "אללה איסלאם: בעקבות השתלטות האיסלאם באירופה". זהו שם בעל מטען ערכי השונה מהשם שניתן לסדרה כאשר הוקרנה לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים: "החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים".

בכל מקרה, טענות על הטיה נשמעו בחוזקה ביום שלמחרת שידור פרק הבכורה. כמה מבקרי טלוויזיה האשימו את הסדרה כי היא כלי "להעצים את הפחד" או "מאשררת את הפחדים הגזעניים". דרעי מהנהן: "אני לא נאיבי, ברור לי שהדיון שמוצג בסדרה יושאל למציאות שלנו ויובן ככה. הרבה מהדיון על הסדרה והרבה תגובות שאני מקבל קשורים לסכסוך המזרח-תיכוני המוכר והלעוס לעייפה".

ולא לשם כיוונתם?

"אני קצת שמח על זה, כי חשוב להיות מחובר לכאן ולעכשיו אצלנו. אבל אחת המטרות שלי בסדרה היתה לייצר בועה ­ סיפור על המתרחש במקום שאנחנו לא מכירים. כולנו מכירים את אירופה, אבל לא את החצר האחורית שלה. בעיני ההישג הגדול שהצלחנו לייצר הוא היכולת להיות עמוקים ולהגיע למקומות שלא פשוט להגיע אליהם: לבסיס וליסוד של אג'נדות חבויות, לבדלנות, לדור הצעיר, לנקודות הסכסוך והעימות היום-יומיות בין האוכלוסיות הנפרדות האלה באירופה. היה לנו חשוב לייצר הזדהות, לגלוש עם הדמויות שמצאנו לסבך הזהות שלהם ולהבין ממה הסבך הזה ניזון ביום-יום שלהם, ולא רק בניתוח הפסיכולוגי עליהם". 

'אללה אסלאם' , צבי יחזקאלי ערוץ 10

הסתכלות אחרת עושה עוול לסדרה?

"אני לא מקטר באמת על זה שהסדרה נצפית בפרספקטיבה של ימין ושמאל בארץ והעימות הישראלי-פלסטיני. רק שבתחושה שלי ברור לי שהימין שמכונה סהרורי יקח את הסדרה וינסה למנף אותה, כדי להשיג טיעונים שהוא מנסה לקדם. באותה מידה אפשר להגיד שהשמאל יתקוף את הסדרה, כי כל מה שמצייר את האיסלאם באירופה כבעייתי ייתפש כאקט פוליטי ימני. אני פשוט לא חושב שאפשר לשפוט אותה רק ככה". 

נושא המהגרים המוסלמים נחשב לאחד הנושאים הנפיצים והחמים בכמה ממדינות אירופה, שאחרי שנים ארוכות של התעלמות מתמודדות כיום עם שאלות, חברתיות ואחרות, כבדות משקל. בארץ, עם זאת, הנושא מעורר עניין. נדמה שמעולם לא סוקר ברמה כזאת של אינטנסיביות.

ראשיתו של הפרויקט בן ארבעת הפרקים לפני כשנתיים ­ אז התעתדו בחברת החדשות של הערוץ להכין סדרת כתבות בנושא. החיבור בין דרעי, יחזקאלי, המפיקה יונת דרור והרשות השנייה שמימנה חלק מהפרויקט, נעשה אחרי ירידת התוכנית "השבוע" ששודרה בימי שישי, בעקבות פרשת שלדון אדלסון (המערכת התנצלה בפני אדלסון בעקבות לחץ הבעלים של הערוץ).

דרעי היה חבר מערכת "השבוע" וכתב כאשר צוות התוכנית התפטר והתפזר. גם כיום, שנה  אחרי הפרשה, דרעי מכנה אותה "כואבת מאוד" ומבכר שלא להתייחס אליה בהרחבה. על כל פנים, את החיבור עם יחזקאלי, הוא מגדיר "נכון ונעים". 

הוא נראה חצי רמבו שם. בחרת לביים את תחילת הפרק הראשון כמעט כמו סרט עלילתי. יחזקאלי מסתווה, בוחר זהות חלופית.

דרעי מחייך: "לגמרי. זאת קצת היתה בנייה של דמות, מישהו שהמניעים שלו להיכנס פנימה, להביא סיפור ולהבין אותו, ברורים לצופה. קולנועית היה לי ברור שהסצינה הראשונה של הפרק הראשון, החשיפה של אחורי הקלעים, ההסתוות והכיסוי, צריכה להיות ככה". 

בדרך לחיתולים

דרעי ­ בן 37, חי עם בן זוג ואב לתאומים בני חודשיים ­ מחזיק ברקורד מקצועי מרשים, שכמו הפרויקט הנוכחי, מתאפיין בנגיעות בשאלות של זהות. הוא יליד ירוחם וחי בה עד גיל 24, בן למשפחה שבה הורים שמרנים ומסורתיים יוצאי מרוקו ועשרה אחים. אחד מהסרטים המוכרים יותר שעשה הוא "תגיד אמן", תיעוד בן חמש שנים של תהליך יציאתו מהארון בפני משפחתו.

עוד ביים את הסרט התיעודי "כבר לא אחמד", על בדואי שנהפך לחבר קיבוץ ומאמץ זהות ושם ישראלי; את הסדרה "הרצל פינת רפאלי" על אייקונים בתרבות הישראלית; ועוד קודם לכן את הדרמה "חתה יסבח סבח", זוכת פרס האקדמיה לדרמה ב‑2005, המבוססת על משפחתו

נדמה שדווקא הרקע האישי סייע לו להתייחס לכמה מגיבורי הסדרה הנוכחית בהבנה. "כמו אנואר, גם אני הסתכלתי ימינה ושמאלה. תקופות ארוכות לא ראיתי שום אופציה לחיים חוץ מהקצנה דתית, סמים או מאפיה", הוא אומר. 

"גם בירוחם העתיד שחלמתי עליו לא היה כזה שהכרתי. מסביבי האופציות היו חזרה בתשובה או שכנים נרקומנים, יישוב שרווי באבטלה ששולחת הרבה אנשים לפשיעה. הרבה מהחברים שגדלו אתי ונשארו בירוחם הגיעו בדיוק למקומות האלה. אני מכבד אותם על הבחירה שלהם, אבל זה לא מה שרציתי לעצמי". 

הצלחת להבין את מה שקורה באירופה מבחינה פוליטית?

"אני נורא נזהר מלייצר את השורה התחתונה שמי שצופה בסדרה אולי מצפה לה. זה יהיה פשטני מדי. ברור שפגשנו המון תופעות לא פשוטות, כואבות, שמחוברות לאיסלאם באירופה. הרבה מזה כרוך בהתעצמות של הימין הקיצוני שם, שמעצים נרטיב שרוצה להרחיק את המוסלמים ממוקדי השפעה פוליטיים, חברתיים, יום-יומיים. אנחנו לא אומרים אם הדברים בדרך לעימות או לא". 

בימים אלה, עם זאת, מתעמת דרעי עם תחומים אחרים לגמרי, הניכרים בפנים עייפות ועיניים מזוגגות קמעה. הוא מחייך ומסביר כי: "הפרויקט הנוכחי שלי הוא חופשת לידה". חלק ניכר מהעבודה על הסדרה, בעיקר שלבי העריכה האחרונים, נעשו בשלט רחוק. דרעי ובן זוגו הביאו לעולם תאומים כשהם נעזרים בתרומת ביצית מדרום אפריקה, ובפונדקאית מהודו. התאומים נולדו חודשיים לפני הזמן, ולכן "חלק משמעותי מהשלב המכריע של העבודה על הסדרה עשיתי מהפגייה במומבאי", הוא אומר. 

רק לפני כשבועיים שבה לארץ המשפחה החדשה שאותה תיעד דרעי ­ בינתיים לשימוש אישי ומשפחתי ­ לאורך התקופה כולה. "אלה היו חודשיים מרתקים ומרגשים. צילמתי את עצמי בחוויות קשות: לראות פעם ראשונה תינוקות במשקל קילו שעדיין לא נושמים לבד, היה לי ברור שהיכולת להתמודד צריכה לעבור דרך עדשת המצלמה שאני רגיל להיעזר בה". 

זאת חוויה לא פשוטה, בוודאי בהתחשב בהקשר המשפחתי שלך. איך הם הגיבו?

"אני בא ממשפחה של עשרה אחים והרבה אחיינים ותמיד היה לי ברור שארצה להיות הורה, לגדל ילדים ולתת להם את כל מה שקיבלתי ולא קיבלתי. כשיצאתי מהארון אחד העניינים הקשים יותר שהתמודדתי אתם היה העניין הזה. האם אמצא דרך לממש את הצורך הזה. אמא שלי נזעקה מהאפשרות שאני לעולם לא אוכל להיות אבא. בחיים של אנשים שחיים חיים דתיים זה לא ממש נראה אפשרי".

וכשהאפשרות מתבררת כמעשית? 

"בסופו של דבר אני מזהה, כבר משלב ההיריון למען האמת, קבלה מחממת לב לתוך הישראליות. זה נורא בולט שכשאתה פועל לפי צווי החברה הישראלית משהו משתנה. קשה לי לדבר ולפרט כי הכל נורא טרי, אבל כן ­ כשאתה מביא ילדים לחברה הזאת, סולחים לך. אני גם מזהה בעצמי מישהו שלא הכרתי. אני מת לחזור הביתה, להיות חלק מההאכלה הבאה וההחלפה הבאה". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו