בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשק יום הדין נגד ילדים

הטלוויזיה לתינוקות, כמו הטלוויזיה בכלל, מזלזלת באינטליגנציה של הצופים. למרבה הצער והשמחה, זה לא מפריע לה לשבות את תשומת לבם

43תגובות

הטלוויזיה יכולה להיות הרבה דברים. מלבד השימוש הנפוץ כמכשיר בידורי, הטלוויזיה יכולה להיות גם כלי לימודי, מתווך של אינפורמציה ואפילו לספק רגע של נחמה וקרבה בין אנשים. הטלוויזיה היא הרבה דברים שונים, לאנשים שונים. אבל רק בשנתיים האחרונות למדתי לחשוב עליה כעל האויב. הסיבה: עוד לא בגובה מטר. הבת שלי. עוד מעט שנתיים.

אחרי כמה שעות צפייה רצופה עם הבת הקטנה שלי בערוץ התינוקות לולי (לצורכי תחקיר כמובן. להנאתה הבת שלי מעדיפה שיקריאו לה פרוסט, ואוכלת רק אורגני) דבר אחד היה לי ברור לחלוטין: הטלוויזיה לתינוקות היא מיקרוקוסמוס של הטלוויזיה בכלל. משמע, זו טלוויזיה שמזלזלת באינטליגנציה של הצופים שלה ומתייחסת אליהם - ובכן, איך נאמר זאת - כמו לתינוקות.

אבל כמו הרבה הורים, גם לי קשה להתאפק, זה כל כך נגיש, זמין, זול ובעיקר יעיל. נשק יום הדין, אנחנו קוראים לזה בבית. כשהתינוקת בוכה, חולה, צורחת, או אפילו סתם כשאנחנו קרועים מעייפות, או ממהרים לצאת או לשירותים. הטלוויזיה עובדת כמו קסם, כפתור ה-On של הטלוויזיה הוא כפתור ה-Mute של הילדה.

רגע לפני שמישהו יערב את המועצה לשלום הילד, צריך להבהיר: טלוויזיה לתינוקות רכים, כאלה שעוד לא מלאו להם שלוש שנים, נחשבת לאזור הדמדומים הטלווזיוני האפל ביותר. זה שרק הנוראים שבהורים מוכנים לפסוע בו.

חיפשתי באינטרנט מאמר, אפילו פסודו-מדעי, אפילו פוסט בבלוג מאת לא משנה מי, שייתן לי שביב תקווה לאפילו חצי שעה עלובה של שקט נפשי נטול רגשי אשמה. די מדהים אם חושבים על זה, בהתחשב בקלות שבה מצאתי מאמרים בזכות רינת גבאי, התחממות גלובלית, עישון או אפילו רצח עם.

פרוותיות מטרידה

כל המאמרים והמחקרים אומרים פחות או יותר אותו הדבר: צפייה של תינוקות בטלוויזיה פוגעת בחוש המציאות, מאטה את ההתפתחות המוטורית, יוצרת הפרעת קשב וריכוז, פוגעת ביכולת הדיבור, פוגעת בראייה, פוגעת ביכולת לפתח כישורים חברתיים, מגבירה אלימות ומעודדת השמנה.

התרחיש לגבי מי שצופה חצי שעה ביום בטלוויזיה מתחת לגיל שנתיים, הוא עתיד רווי פיקסלים: מובטחת צפייה עתידית של שלוש-ארבע שעות ביום בגיל הגן ונשירה מבית ספר לטובת רביצה ובהייה בגיל התיכון. הסכנה האמיתית של הטלוויזיה נחשפת אם כן: התמכרות. צפייה בטלוויזיה, שנועדה להרגיע בעיקר את הצורך לצפייה בטלוויזיה.

אפשר לטעון שלא כל הטלוויזיה היא רעה, שגם לתינוקות יש טלוויזיה טובה יותר ופחות, שיש טלוויזיה איכותית, שהתינוק יכול ללמוד ממנה. עובדה: בזכות דיפסי הירקרק מ"הטלאטביז" הפעוטה מסכימה ללבוש כובע בשמש הלבנט הקופחת, ובזכות מקה פקה מ"הגן הקסום" היא הואילה בטובה לשטוף פנים - אם כי רק עם ספוג ירוק-ורוד. אבל זו אינה טענה שמגובה במחקרים אקדמיים, אלא רק במשאלות הלב שלי ושל בן זוגי היקר.

על המשאלות האלה עובדת תעשייה קטנה, אבל מתפתחת, של ערוצי תוכן לתינוקות. דיק פרנסיס, סופר מותחנים אנגלי, כתב פעם ש"יש שני סוגים של צעצועים, כאלה שילדים אוהבים וכאלה שהורים אוהבים, נחשו מה נמכר יותר?" ואכן, לולי מבית הופ מכוון להורים יותר מאשר לתינוקות. וכך מרגיע האתר של הערוץ: "לולי הוא ערוץ טלוויזיה ייחודי המיועד לקהל הצעיר ביותר, תינוקות בני כמה חודשים ועד פעוטות בני שנתיים. לולי פותח בהתייעצות עם מיטב הפסיכולוגים, אנשי החינוך ומומחים להתפתחות הילד. לולי מציג לתינוקות אווירת טיפוח המתאימה ליכולות הקוגניטיביות שלהם ומספקת להורים את הצורך לגדל את ילדיהם בסביבה טלוויזיונית בטוחה, מסקרנת ומלאת דמיון". נניח.

נסו למשל תוכנית כמו "ניפי" - המציעה בובות יד של שלושה כלבים שעירים ("קאץ' פרייז: - "קופסת הקשקושים, משחק של ניחושים"); או "נוקי וחברים" (אנימציית מחשב, קצת סיפור, קצת יותר פרודקשן-וליו); או "שעון העכברונים" על שלושה עכברים שגרים בתוך שעון, לא ברור למה (קאץ' פרייז: "כיף לספור") ובעיקר אין-ספור מעברונים שבהם מככב לולי האפרוח (קאץ' פרייז: "לולי לולי כל הלילה / לולי לולי לה לה לה").

צריך לצלוח 99.9% ג'אנק כדי למצוא אחוזון אחד של משהו סביר. למרבה הצער, כמקובל בטלוויזיה הישראלית, גם כאן תוכניות המקור הרבה פחות מוצלחות מהתוכניות המיובאות. "טלאטביז" מבית היוצר של הבי-בי-סי, הופקה אחרי מחקר מקיף בנושא מה שעובד על ולמען

תינוקות, כמו "הגן הקסום" מאותו בית יוצר שהגיעה אחריה.

אלה התוכניות שאני מעדיפה שהבת שלי תראה כרגע. אבל לאחר שצברתי הרבה שעות צפייה בהן (שוב, בגלל מחקרים שמורים שצפייה משולבת עם ההורה עשויה להיות מועילה) גם בהן אני מוצאת אלמנטים מטרידים מאוד. למה למשל חייב להיות שם תמיד משהו שמפליץ? גם נונו שואב האבק הכלבי (ב"טלאטביז") וגם הרכבת נינקי נוק ("בגן הקסום") מתעקשים לנפוח על בסיס קבוע.

בתור מי שקישקשתא נהג לככב בסיוטי הלילה שלה שנים, אני חייבת לומר שיש משהו מטריד בכל היצורים הפרוותיים האלה. בחלק המקרים נראה כאילו הם השתינו על עצמם (ע"ע איגל ביגל) ובחלק אחר של המקרים כאילו הם על ספיד (ע"ע דיפסי). בובות ענקיות פרוותיות המעוצבות על הגבול של בין אנושי לחייתי זה דבר נהדר, אבל הולם יותר אמנות יפאנית. מי יודע מה הן עושות למוח של תינוק.

אין רגע דל

ועדיין, ההוראה לא לתת להם להציץ במסך עד גיל שנתיים היא כמעט מגוחכת. דרישה בלתי אפשרית. ואם זה לא המסך הקטן שבבית, זה המסך העוד יותר קטן שבמחשב ובאיי-פד. אם תציצו ביו-טיוב תגלו שפרק הפתיחה של "הטלאטביז" צבר משהו כמו 50 מיליון צפיות. נתון מדהים וגם מוצדק בהתחשב בדלות התוכניות לגיל הזה.

רוב התוכניות מנסות ללמד את התינוק שלכם לספור או לזהות צבעים וצלילים, אך במשך שלוש שעות צפייה רצופות עם הדרדקית (נשלח אותה לשרינק כשתגדל, לספר איך אמא התעללה בה למטרות קריירה) נרשמו אצל הבת שלי שלושה חיוכים, שתי קריאות "האו", אחד "הנה דובי, בום!" ו"נבי!" (שם קוד לארנב) לסיום.

זו נקודה קריטית. משום שהשדה החדש יחסית של טלוויזיה לתינוקות (בשנות ה-90 פשוט לא הופקו כאלה) מתיימר ללמד. מחקר אמריקאי (קרקמרק, גרילה ולין, 2007) מוכיח שארנב מדבר בכלל לא יכול ללמד את התינוק שלכם לדבר. אפילו לא לומר אפצ'י. רק בן אדם יכול. וזה עוד לא הנורא מכל.

הטלוויזיה בביתי דולקת לעתים תכופות. התינוקת לא מגיבה ל"חדר החדשות", "לונדון וקירשנבאום" ואפתטית לחלוטין ל"חדשות הבידור". אבל המעברונים שבין התוכניות גורמים לה לשבות מכל פעילות ולבהות במסך. היא רוצה לראות כל פרומו ופרסומות. הרעש, התנועה, הקצב המהיר ממסמרים אותה.

על אותם עקרונות בדיוק בנוי רצף השידורים של ערוץ לולי. תנועה ורעש מוגזמים ונצחיים. אין רגע אחד של שקט. אין שנייה לעכל או לבהות. אין שקט אין שלווה. הצפייה כרוכה בצריכה לא רק מבחינת עיצוב התכנים, אלא גם מבחינת התכנים עצמם. זהו לופ שאינו יודע שובע. היא רואה "טלאטביז" ואז רואה בובה של לה לה בחלון ראווה ותובעת אותה. היא מגלה חיבה לספרים של מיריק שניר שמומחזים בערוץ שוב ושוב ותובעת אותם. לא שיש לי משהו נגד מיריק שניר - "מרים והים" הוא יצירה נהדרת - אבל עדיין, למה מתמקדים בסופרת ילדים ישראלית אחת? למה אין, למשל, קליפים של שירי פעוטות מאת ביאליק?

ואם כן, האם זה היה משנה משהו? כל העניין הזה של הורות מבוקרת ומודעת למחקרים וידע מספק בעיקר אשליה של שליטה. הורים של תינוקות בדור הזה מפלסים לעצמם דרך בנתיב לא חרוש. הפרוטוקול הטרנדי להורה-הטוב-דיו של הרגע, מצווה עלינו בערך לשוב למערה, ואין שום עדכון מתבקש לחיים המודרניים על כל פיתוייהם המרצדים. ועכשיו די, תעבירו את השלט, אין מנוס, התינוקת שוב השתלטה לי על האיי-פד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו