שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

ההארה הכתה בגיא לרר לפני חמש שנים, בערב יום כיפור של שנת 2007. הוא צפה ביוטיוב, שנוסד שנה קודם לכן, בסרטון וידיאו שהקליט בחור אלמוני ושמו כריס קרוקר. הלה היה מעריץ להוט של זמרת הפופ בריטני ספירס, שחוותה אז תקופה קשה, לרבות צילומי פפראצי מביכים ושמועות על התרופפות שפיותה. קרוקר הנרעש, עיניו זולגות דמעות ומסקרה, התחנן בחוסר אונים מול מצלמת הרשת הביתית שלו ש"יעזבו את בריטני לנפשה".
לרר, בדומה ל 44.5 מיליון הצופים שצפו בקטע מאז ועד היום, היה המום מעט. לא בגלל מפגן הרגשות הגועש, כמו בשל התחושה שלא הצליח לבטא במלים באותו הרגע. זו היתה תחושה של גילוי. "ראיתי אותו, הבנתי את המשמעות ומשם דברים התגלגלו במהירות", הוא אומר.

המשמעות על פי לרר נוסחה עד לצאת החג ונהפכה מתחושת בטן למסקנה: בעידן המאפשר שיתוף קבצים הנגיש לכולם נפרצים נורמות, מוסכמות, מחסומים והיררכיות. מעריץ שנהפך לחשוב ומוכר כמו הזמרת, צעירה המכריזה על מחאה בשל יוקר המחיה וסוחפת המונים, תמונה החושפת התנהגות פסולה של שוטר ¬ כולם מדלגים על אמצעי התקשורת המסורתיים וזוכים לפרסום רחב, מהדהד. היום נדמה שזה מובן מאליו. אבל אז, כשלרר ניסה להסביר את הדבר למנהליו בערוץ 10, הוא ניסח את התופעה במלה החד-משמעית "מהפכה".

חודשים ספורים אחרי אותו ערב, המסקנה של לרר התגלגלה לפינה צנועה בתוכנית המרכזית של הערוץ במוצאי שבת. השם שניתן לה היה "הצינור", בהשאלה מהטיוב של יוטיוב. הפינה נהפכה לרגע טלוויזיוני אהוב ומושא לחיקויים בתוכניות וערוצים אחרים. אלו עוד התרבו כשהפינה נהפכה לפני כשנתיים לתוכנית הלילית היומית "צינור לילה". לרר לא רק הגה את התוכנית אלא גם מגיש אותה ומעורב לפרטי פרטים בכל פריים שמשודר בה.

במה חשובה וראשונית

מחרתיים, לציון שנתיים לקיומה, תשודר תוכנית מיוחדת של "צינור לילה" בשעות הפריים-טיים של הערוץ. יהיו בה הופעת אורח של בר רפאלי ושורה של מחוות להישגים של התוכנית, בהם למשל הראיון הראשון עם דפני ליף, שבוע לפני שהקימה אוהל ופתחה במחאה החברתית, ראיון עם ההאקר הסעודי שגנב את פרטיהם של גולשים ישראלים וסרטון החייל המרקד לפני פלסטינית כפותה שהוקרן בכל העולם. לצד אלו נתנה התוכנית במשך הזמן במה פומבית ראשונה ליוצרים וגיבורי רשת (למשל הבמאי הצעיר וניה היימן). מה שהתחיל כפינה של סרטונים משעשעים (כינוי הגנאי הוא "סרטוני חתולים", ונראה שלרר נדרש לשליטה עצמית כשהוא נאשם בהשתייכות לז'אנר), התפתח איפוא לבמה לגיטימית, שלא לומר חשובה וראשונית.

גיא לרר. תקציב מגוחךצילום: נועה יפה. תודה לדורית שמרון

הסיקור הוא אמנם נקודתי, אבל יוצר תמונה עדכנית של תופעה אדירה: חשיפה של אנשים ואירועים שהפכו את הרשתות החברתיות ואת יוטיוב לכלי מאבק בעוולות שלטוניות או בעבריינות. לפני כמה שבועות למשל, ביום ראשון תזזיתי במערכת התוכנית הצפופה, היה זה גבר מבוגר שהעלה ליוטיוב סרטוני אבטחה מהעסק שמנהלת חברתו, שבו נראים עבריינים הסוחטים אותה. אחרי שהמשטרה כשלה בטיפול, קיווה אותו אדם שחשיפה בקנה מידה רחב תביא לשינוי. המשמעויות מרחיקות לכת ¬ דמוקרטיה מעשית, ביטול היררכיות.

לרר מקשיב ומהנהן: "כשבעוד שנה מישהו ייתן לזה שם ואחרים יתחילו לסקר את זה, אני מקווה שנהיה כבר בתופעה הבאה, בעניין הגדול הבא. אני לרגע לא מזלזל במה שקורה כרגע ואני מסקר את זה במסירות". למשל, הוא מדגים, "הסיפור על המשטרה שלנו, שמצטיירת כרווית רפש, מהשוטר ועד המפקד הבכיר. להרבה אנשים היו היתקלויות, אבל רק כשהסיפורים נאספים, מבינים עד כמה זה חזק וגורף ורקוב מהיסוד. ההתחלה היתה שוטרים בחניות נכים שאנשים צילמו והעלו לפייסבוק, ונפרץ סכר".

צלם את עצמך בנייד

אבל כאמור, לא תמיד זה היה כך. סמוך לעליית "הישרדות", בסוף 2007, החליט ערוץ 10 לעדכן את ערבי השידור במוצאי שבת. כך הוחלט לשדר את התוכנית של אושרת קוטלר ולנסות לשוות לה גוון צעיר יותר, שיתקשר עם "הישרדות" ששובצה אחריה. אורי רוזן, מנכ"ל חדשות ערוץ 10, מודה כי "בזכות גיא הוחלט שהרשת היא תחום סיקור ראוי".

כעבור שנתיים הוחלט לנסות תוכנית שכולה רשת. לרר קיבל תקציב מגוחך, שעמד בתחילה על 1,000 דולר לתוכנית (ועל פי גורמים בערוץ לא השתנה מהותית מאז). לצדו החליט לשבץ כסייד-קיק את ירדן הראל ושי-לי שינדלר, שנהפכו במהירות לטאלנטיות בפני עצמן (הראל מגישה כיום את "חדשות הבידור" לצד ליאון רוזנברג ואת "רוקדים עם כוכבים" לצד גיא זוארץ, שינדלר מנחה גם בערוץ החיים הטובים).

 את כל אלה הקדימו סימן שאלה גדול וחשדנות, שלא לדבר על זלזול מה, סביב התוכנית. השאלה שנשאלה תכופות היתה "לשם מה דרושה תוכנית טלוויזיה על אינטרנט?" 

"ברור שזה לא עבר חלק", לרר מודה. "תמיד אמרתי לעצמי שאם לוקחים אותי לבית משפט ומאשימים אותי בשידור תכנים סתמיים, האם תהיה לי דרך להתגונן?"

והתשובה?

גיא לרר. רוצה לפנות לקהל רחבצילום: דני בר אדון

"התשובה היא כן. גם כשאלה היו רק סרטונים בהתחלה, תמיד דיברתי על ההקשר הרחב יותר, ונכון שלפעמים הייתי צריך לגייס את כל יכולת השכנוע שלי כדי להסביר במה מדובר. האם יש פה מהפכה תרבותית באופן שבו אנשים יוצרים? בעיני כן. כל אחד נהפך ליוצר ומייצר בדרך שלו".

אבל לא רק הבחירה לייחד תוכנית יומית לתחום שנתפש כאיזוטריה עוררה ביקורת. בשל התקציב הזעום הוחלט על ויתורים מפליגים על איכות תמונה וקול. לרר החליט להסתמך על מצלמות בטלפונים ניידים והוא מספר, למשל, על שרים וחברי כנסת שהתבקשו לצלם את עצמם בנייד האישי ועל טריקות טלפון נזעמות שקיבלו בתחילה. כלי נוסף שהתוכנית שיכללה מבלי להתנצל היה ראיונות בתוכנת סקייפ.

לרר מצדו התעלם מהטענות נגד התוכנית על פגיעה במקצוע, שנשמעו מפעם לפעם בתעשיית הטלוויזיה, "מהטעם הפשוט שאיכות התמונה היא מינורית ליד היתרונות שרכשנו", לדבריו. והוא מסביר בלהט: "אנחנו גלובליים היום. בשניות דיברנו עם אנשים מכל העולם, כוכבי רשת, מפתחי אפליקציות ועוד ועוד. הצופה יושב ומרגיש שהוא קיבל אינפורמציה וקיבל אותה מהר ומעניין. איכות הצילום היא חרא, אז מה? זאת גם איכות התמונה שרצה באינטרנט, ויש ערך בהזדהות עם המדיום שאנחנו מסקרים".

זאת רומנטיזציה של המצוקה הכלכלית שלכם.

"אולי, כן, אבל כך אני רואה את הדברים באמת. מעולם לא נתקלתי בתלונות של הצופים על איכות התמונה".

"לעשות לרר" 

הקולות המצקצקים אכן נדמו ועד מהרה אף פינו את מקומם לניסיונות חיקוי. אולי בזכות הרייטינג הנאה, בוודאי יחסית לאכסניה ולשעת השידור (חצות): בין 4.5% ל 8% בקירוב (נתון שמצליח, כמה פעמים בשבוע, לעקוף את נתוני ערוץ 2 באותה השעה). סיבה נוספת עשויה להיות הקהל, שמאופיין במדויק כמשכיל וצעיר (מרביתו בני 25 34).

כך או כך, התחום שלרר הביא למסך תוך פקפוקים ותהיות נהפך עם הזמן לתחום סיקור לגיטימי. אייטמים על הרשת, על גיבורי רשת ועל תרבות הרשת נעשו שגרתיים בתוכניות החדשות, בעיתונים וכמובן באתרי האינטרנט, מציבים בפני התוכנית תחרות וגם צורך להשתנות.

"זה האתגר הגדול", חורץ לרר, "אם נמשיך לרדוף סיפורים שנולדו בפייסבוק ולהתלהב מהם, זאת תהיה קטסטרופה. האתגר שלנו, בעיני, הוא לספר את סיפור המהפכה. אם הייתי הראשון שדיבר בטלוויזיה על אינטרנט, אני לא רוצה להיות תקוע בזה ולא להבין שאני כבר ענתיקה בעצמי".

עד כה ניסיונות החיקוי שצצו בערוצים המתחרים לא צלחו. בחדרי חדרים סיפרו יוצרים, עורכי תוכן וכותבים על ההוראה "לעשות לרר". הוא עצמו מגיב: "מה יש להגיד על זה? איך שאני לא אכנס לזה אני אצא יהיר ואני לא סובל את זה, את ה'אני-אני'".

זו כשלעצמה עלולה להישמע כצניעות מעושה, אלמלא נהנה לרר מתדמית חד-משמעית של בחור חביב. מנכ"ל חדשות ערוץ 10 לשעבר, ראודור בנזימן, מעיד: "מדובר בבחור יצירתי ברמות שלא ראיתי, מוכשר בצורה יוצאת דופן וקימבן את כל זה עם אישיות מלבבת. מישהו שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי מחד גיסא, ומקצוען מטורף מאידך גיסא".

גם במערכת התוכנית נראה שהוא לא דורש ולא מקבל מעמד מיוחד, ובערוץ הוא מוכר בעיקר כמי שמעביר את זמן ההמתנה לצילומים במשחקי כדורגל סוערים עם שרון גל במסדרונות הערוץ. בעבר, כשהוצע לו שיבוץ נוצץ בהרבה, קרוב לפריים-טיים, סירב בטענה שאינו רוצה "לקפוץ מעל הפופיק". ביום עבודה שגרתי הוא עובר על כל החומרים שישודרו באותו הערב בתוכנית, בורר מבין ההצעות השונות ועורך בעצמו את החומרים שישדר - גם הסרטונים המשעשעים.

הוא בן 33, רווק שנפרד לאחרונה מבת זוגו בעשור האחרון, מתגורר במרכז תל אביב, במקור ירושלמי שגדל בשכונת קטמון. הוא אוהד שרוף של קבוצת הפועל ירושלים והיה ממקימי קבוצת האוהדים "הפועל קטמון". עד היום, הוא מספר, הוא קורא את מקומוני הבירה.

בתיכון למד קולנוע בבית הספר לאמנויות בירושלים, באותה שכבה שבה למדו גם אסף אבידן ושדר הספורט יונתן כהן. לדבריו, יותר משלמד, "שהיתי שם. נזרקתי מבית הספר בכיתה י"ב. הרשו לי להשלים את סרט הגמר במגמת הקולנוע, אבל סיימתי את התיכון בלי בגרויות ודחיתי את הגיוס בחצי שנה כדי להשלים. בבית הספר, כשישבתי בכיתה, הרגשתי שלצלוח חצי מהשיעור עד שאני אוכל לצאת החוצה לשחק כדורגל, זה משהו שאי אפשר לעמוד בו. היה לי מייאש ומשעמם. לא יכולתי. היה לי נורא, המורים שנאו אותי ואני שנאתי אותם".

הפרעת קשב וריכוז, או שפשוט היית ילד חצי מופרע?

"אני חושב שגם וגם. הייתי מופרע ממש, לא חצי. הייתי חכמולוג, עונה למורים. היום בית הספר שלמדתי בו הוא מקום שילדים רוצים לבוא ללמוד בו, אבל בזמנו זה היה המפלט האחרון לילדים מופרעים שלא רצו אותם בשום בית ספר אחר, ואולי היה להם איזה שמץ של כישרון שדרכו אפשר להציל אותם".

קל להדביק ללרר הפרעת קשב או למידה. מדובר באדם שישן ארבע שעות בלילה, עובד שישה או שבעה ימים בשבוע ("אני יודע שאני וורקוהוליק ויודע שאני אמור לטפל בזה") ובאופן כללי מתקשה לשבת בנחת, מרטיט רגל כשהוא יושב ומשנה תנוחה בכל דקה.

אחרי שירות צבאי בשריון ועבודה במקומונים ככתב ועורך ספורט ותרבות, טס לחו"ל וחי בניו יורק ובלונדון. שם, תוך כדי עבודה כמוכר בעגלות, החל לשלוח כתבות חוץ לערוץ 10. הראשונה היתה על מתאגרף יהודי שנלחם ומגן דוד ענק לצווארו, והיא הפכה אותו לכוכב עולה בחברת החדשות. זה היה לפני שמונה שנים, ומאז הספיק להיות כתב ספורט ועורך ספורט, כתב מגזין ומגיש.

בתוך כך טיפח נאמנות מרשימה למקום העבודה. הוא מספר על הצעות עבודה, כולל אחת להגשת שעשועון פריים-טיים בערוץ 2, שדחה בשל רצון להמשיך לעסוק בתחום הרשת ובשל תחושת קרבה ושייכות לערוץ 10.

ומדובר בתקופה קשה במיוחד לערוץ. עתידו לוט בערפל, כפי שהיה לא פעם בשנים האחרונות, והוא עלול להיסגר בשל חוב של 45 מיליון שקלים, שמנהליו מבקשים לפרוס לתשלומים. לרר אומר: "אם הערוץ ייסגר זה כנראה יהיה כאב הלב הגדול ביותר שחוויתי בחיי, ואני חושב שכל מי שעולם התקשורת הישראלית יקר לו צריך להרגיש אותו דבר. ערוץ 10 הוא באמת אחד המעוזים המשוחררים האחרונים בתקשורת. לא נתקלתי באף מקום בחופש עיתונאי כזה, מוחלט וטוטאלי, שבו אפילו לא צריך לשאול אם זה בסדר לעשות תחקיר על נושא כזה או אחר". 

הטענה של אנשי הערוץ וגם של ראש ההסתדרות, עופר עיני, שהתגייס לטובתו, היא שהמניעים פוליטיים ונובעים מהתחקירים של רביב דרוקר.

"אדם כמו רביב דרוקר הוא מי שעושה את ההבדל בין הצהרת כוונות להיות עיתונות טהורה ונקייה ובין מישהו שהוא באמת כזה וגם משנה, מטיל אימה ופועל בשם מצפון עיתונאי. אין ספק שהוא על הכוונת וזה עצוב מאוד".

"העלות של פריסת החוב, שזה מה שהערוץ מבקש, היא סכום שבכלל לא נחשב לפרמטר במקומות אחרים. כמעט שאין תירוץ אחר: זו לא מחיקת חוב, לא ניסיון של בעלי מניות לעשות ספין כדי לחסוך כסף. זה חוסר צדק משווע, בעיקר כשאתה רואה את מה שקורה בערוץ 1. רשות השידור רודפת אחרי על חוב שלא שילמתי בשנים שחייתי בחו"ל. אין לי בעיה לשלם אגרה, אבל אף אחד לא עונה לך, שולחים אותך למשרד עורכי דין שלא מוכן לשמוע, רק לקבל ממך כסף. יש להם מענה שלוש פעמים בשבוע בבוקר, אתה מתקשר, שומע עשר דקות רשת ב' ואז השיחה מתנתקת. זה הגיע למצב שמעקלים לי את חשבון הבנק. אז על מה מדברים פה? יש מקום אחד, שלא עולה שקל למדינה ולאזרחים, שעושה עיתונות טובה וחשובה, מול מוסד מסואב ששואב מהאזרחים. כששמים את זה אחד מול השני זה חורה לי".

אתה חושש לעתידך? יש לך תוכניות מקצועיות?

"אני לא מהאנשים האלה שמחפשים כל הזמן את המשרה הבאה. זה הבייבי שלי, הפרויקט שלי ואני רוצה להתעסק בו לעד. מבחינתי, זה התחום הכי מעניין והכי גדול שקורה ואפשר לעשות אתו דברים מדהימים". 

ובכל זאת?

"אני רוצה לפנות לקהל רחב. הקצבתי לנו שנתיים ללמוד מה אנחנו רוצים לעשות ואיך לעשות את זה ולמדנו. היום אני רוצה לפנות לקהל גדול יותר, אבל בלי לזוז מילימטר מהדרך שבה אני חושב שצריך לספר את הסיפור הזה. אני בהחלט מכין את עצמי לאפשרות שהמסקנה תהיה שזה נחמד ללילה, ויאללה, לחזור למלונה. אני מודה שיש לי הרהורי חרטה לאחרונה, שלא לקחתי שיבוץ בשעה פופולרית יותר, אף על פי שאני חושב שיש משהו בשעה הלא-מחייבת הזאת בלילה. היום אני מרגיש בשל לספר את הסיפור גם בפריים-טיים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ