שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השטיח האדום: זירת קרב, אדומה אך לא מדם

הקעקוע על גבה של לנה דנהאם, אגלי הזיעה של דמיאן לואיס וברכת "חתימה טובה" ממים ביאליק. חוויות מהשטיח האדום של טקס האמי

רותה קופפר
לוס אנג'לס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר
לוס אנג'לס

האמי הוא הפרס היוקרתי ביותר בתחום הטלוויזיה בהוליווד, ופעמים רבות טקס חלוקת הפרסים הולם אותו בתוכנו ובחיצוניותו. הוא מכבד את הכוכבים והיוצרים המוכרים בכל סלון ביתי ומציג אותם בפנים אחרות ­ ללא תסריט ותחפושת, כשהם מיופייפים, לבושים היטב ומצוידים בתסריט קצר ואישי, שקוראים לו נאום.

אך בעוד שאפשר לומר כי יש הלימה בין הטקס לבין העבודה של רוב השחקנים והיצירות הנבחרות, אי אפשר לומר זאת על מעמד השטיח האדום, האירוע שלפני הטקס. השטיח האדום בוהק, הוא מתפתל ומשתרע באזור שמסביב לתיאטרון נוקיה במתחם "אל-אי לייב", שבו מתקיים הטקס בשנים האחרונות. הוא אמור לחבר בין המקום שהלימוזינה מורידה את השחקנים לבין מפתן התיאטרון, אך הוא יותר מושג מאשר מיקום בעל הצדקה.

למעשה זו זירת קרב, אדומה אך לא מדם, מיוזעת, שנועדה להפגנות כוח של מדדי פופולריות. הנמוכים בשרשרת המזון הזאת הם הכתבים הזרים, שעומדים זה לצד זה. משני צדדי עמדו כתבת מצ'כיה וצוות של שתי עיתונאיות מהפיליפינים, ובהמשך גרמנים, צרפתי וספרדייה. גם אמריקאים מערוצי אם-טי-וי וVH1- הצטופפו אתנו מאחורי השיחים הגזומים, שמתחתם כתוב בדיוק למי מיועדת המשבצת הקטנה לצד השטיח.

12 מתוך 12 |
השחקנית סופיה ורגרה, מהסדרה משפחה מודרנית צילום: רויטרס
1 מתוך 12 |
השחקן טום ברגנר ואורחת
2 מתוך 12 |
השחקן ג'ון קראייר, שני גברים וחצי

חם בלוס אנג'לס בספטמבר, ועל השטיח האדום השטוף אור פנסים מסנוורים חם כפליים, גם למי שלא חנוט בחליפת טוקסידו; חצי מהצועדים שם אכן לבושים כך. באמצע כל ההתרגשות ­ קריאת השמות הפרטיים המגוחכת כאילו מכירים אותם, והפניית הראש הבוטה של השחקנים ­ כשאני חוסה בצלה של השמשייה של אחת הכתבות הפיליפיניות, התמוטטה אחת הצועדות על השטיח.

האירועים על השטיח התחילו כשעתיים וחצי לפני הטקס, בשעה 14:30 שעון לוס אנג'לס. בשעה הזאת הסתובבו להם כל מיני אנשים בעלי חזות של שחקנים והסוכנים או היח"צנים שלהם, שליחיהם, פנו לעיתונאים ושאלו אם הם רוצים לדבר עם לקוחותיהם. לא רבים רצו. קצת יותר מאוחר התחילו לטפטף שחקני המשנה, כמו דייגו קלטנהוף המגלם ב"הומלנד" את מייק פאבר, החבר הכי טוב של ברודי וחבר קרוב של אשתו, וקית פאוול המגלם את טופר ב"רוק 30". אין הרבה על מה לדבר אתם, אבל הם עוד בשלב שהם שמחים לתשומת הלב.

בשעה 15:00 מתחילים להגיע השחקנים המוכרים יותר. אם מתמזל המזל ועומדים ליד אחד הנציגים של ערוצי או תוכניות הטלוויזיה הגדולים, כמו "Inside" כפי שקרה לי, אפשר לראות את הגב של השחקנים הראשיים בסדרות. כך למשל יכולתי לראות בפרטי פרטים את הקעקוע הענק על גבה של לינה דנהם, בתספורת קצרצרה, מ"בנות" (אדם, החבר שלה, בא לדבר אתנו), או את כל אגלי הזיעה של דמיאן לואיס.

ככל שהזמן עובר השחקנים נהיים חשובים ומפורסמים יותר, השטיח מתמלא, השחקנים הפחותים בפרסומם מצלמים את השחקנים הידועים יותר בטלפונים שלהם. מאזור הצלמים הצפוף מאוד, מאחורי הפרגוד שכתובות עליו המלים אמי ואי-בי-סי (ששידרה את הטקס הפעם), נשמעות צעקות. "כריסטינה! כריסטינה!" או "בריאן! בריאן!" ­ לשחקנים כריסטינה הנדריקס מ"מד מן" ובריאן קרנסטון מ"שובר שורות" למשל. אלה מנפנפים לצלמים וחולפים על פנינו כשהם לוקים בחירשות זמנית.

שחקניות "משפחה מודרנית" על השטיח האדום בטקס האמי. פרס הקומדיה

דקות לפני הטקס מגיעים הכלים הכבדים ­ טום הנקס, ניקול קידמן. אלה אפילו לא מנפנפים למצלמות הזרות. ההתעלמות שלהם מופגנת, כאילו מדובר בפפראצי. הם עברו כנראה יותר מדי אירועים כאלה בחייהם.

אפילו הקומיקאית וכוכבת הריאליטי קאתי גריפין, שעשתה קריירה מניתוח סולם הדרגות ההוליוודית, לא מפנה אלינו מבט. גם לא מנדי פטנקין; "דיברנו ארוכות בתל אביב!" אני מקרקרת לעברו, בתקווה שהקשר הישראלי יעורר בו זיכרון חמים, אך לשווא. לעומת זאת יש שחקנים כמו אנדרה בראואר מ"רצח מאדום לשחור" ו"גברים בגיל מסוים", שכעת גם מככב ב"מפלט אחרון", השמחים לדבר.

למרכיב המדיני יש משמעות גדולה: סופיה ורגרה לא היתה מטריחה את עצמה לעבר עמדת הכתבים הזרים, אבל על הכתב הדובר ספרדית היא לא מוותרת. היא באה אליו בשמחה, יחד עם בנות משפחתה היפות, מדברת אתו בספרדית וכבר נשארת לדבר אתנו. כך גם ג'סיקה פארה (המגלמת את מייגן דרייפר ב"מד מן"), עם הכתב הצרפתי. דניס אוהייר ("דם אמיתי", "אימה אמריקאית" ו"האשה הטובה") גם הוא רוצה לתרגל את הצרפתית שלו. אך לכתבים הגרמנים העיקרון הזה לא פועל, היידי קלום לא אומרת כלום. "כתבו עליה דברים רעים בגרמניה", הם מסבירים.

אל כתבת מישראל יבואו יהודים (הישראלים של "הומלנד" הסתובבו בעצמם כזרים אבודים על השטיח הזה). למשל המועמדת לפרס שחקנית המשנה בקומדיה, מים ביאליק הנהדרת מ"המפץ הגדול", שהודתה כי בהיותה בעלת דוקטורט במיקרו-ביולוגיה היא בעצם היחידה שמבינה מה היא אומרת מבין השחקנים. וכן שהיא נצר למשורר הלאומי, חיים נחמן. שאלתי אותה אם היא, כמו הרבה הוליוודיות, צמה עוד לפני הטקס וכבר תעשה גשר עד סוף יום כיפור. "לא, לא", היא אמרה. "מצום גדליה ועד יום כיפור יש ליהודים מספיק ימים לצום, בשאר אני אוכלת". וכך, בברכת "חתימה טובה", נפרדה השחקנית החביבה זאת מעל פני. אחריה צ'אק לורי, היוצר של "שני גברים וחצי", ניגש גם הוא לומר "שלום" ולהחליף עוד כמה מלים.

מרחוק הלך לו אדם מוכר וחייך חיוך רחב. חייכתי קלות חזרה מתוך הנחה שחיוכו לא כוון אלי, אך ליתר ביטחון כדאי להיות מנומסים. ואז הוא ניגש אלי, הצביע על השלט המלמד מאיזה עיתון אני ואמר לי בשמחה שהוא עשה מנוי לאתר השבוע. נפלתי על צווארו כאחות אובדת, אך לא הצלחתי לברר מיהו האיש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ