הדרמה הגדולה של "אקס פקטור"

ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים

ב”מסעדה בסוף היקום”, הספר השני בסדרת “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” של דאגלאס אדמס, מסופר על מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית, מכונה שמראה לאדם את גודלו האמיתי ביחס ליקום. אף אחד לא יכול להתחבר למכונה הזאת ולהישאר שפוי, מכיוון ש”הדבר האחד שאין צורות החיים יכולות להרשות אותו לעצמן הוא חוש של מידה”.

כשביקרתי לראשונה בארצות הברית, הרגשתי כאילו התחברתי למערבולת הזאת. הכל היה עניין של גודל. הערים, הכבישים, הבניינים, מנות האוכל במסעדות, כמויות האנשים ואפילו האנשים עצמם. המדינה הזאת מגמדת אותך. היא נותנת לך קצת פרספקטיבה על מקומך בעולם, או יותר נכון על אפסותך ביחס אליו.

כדי להשאיר איזשהו חותם על הארץ הענקית הזאת, אתה חייב להיות קיצוני, אנשי אמצע עקומת הפעמון נעלמים שם בהמון. אז אפשר לפצוח בסדרת רציחות, לרוץ לנשיאות, לזכות ב”אקס פקטור” או טוב מזה, להמציא את ה”אקס פקטור”. בשביל לשרוד את מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית שהיא ארצות הברית, אתה צריך אגו בגודל של זאפוד ביבלברוקס או של סיימון קאוול.

השופטים (מימין): סיימון קאוול, בריטני ספירס, דמי לובאטו ואל-אי ריד. כל מה שטוב ורע בארה"ב

ה”אקס פקטור” מייצגת את כל מה שטוב ורע בארצות הברית ובקפיטליזם. זו אמנם תוכנית בריטית במקור, אבל היא מגיעה למיצוי באמריקה. מהצד הרע, “אקס פקטור”, כמו הקפיטליזם, מעודדת דורסנות, בין שזה של תרבויות, מדינות קטנות או ילדות קטנות עוד יותר, כמו רייצ’ל קרואו. מהצד הטוב, התחרות על תשומת הלב של מאות מיליונים מייצרת מצוינות, ואיזה תענוג זה טלוויזיה מצוינת.

במקום להתקפל כמו אדם ממוצע מול התחרות של “דה וויס” ו”אמריקן איידול” - אחרי עונה ראשונה פושרת, סיימון קאוול, החליט לעשות סופר־סייז. הוא העיף חצי מצוות השופטים שלו והחתים בסכום חסר תקדים את בריטני ספירס, כנראה כוכבת הפופ הכי גדולה והכי שנויה במחלוקת ב–20 השנים האחרונות ‏(להוציא אולי מדונה‏).

נכון, היא לא הזמרת הכי טובה בעולם או השופטת הכי חריפה בעולם; היא כבר מזמן עברה את השיא, והיום היא נראית קצת כמו אמא מחומצנת מהפרברים עם מבט חבול של מי שהחיים כיסחו לה את הצורה ועכשיו כל מה שהיא רוצה זה לשבת ולפצל שערות. אבל אפילו הפגיעות של ספירס עדיין מייצרת רעש, הרבה רעש. יש בה משהו, משהו שמושך להסתכל עליה, איזו דריכות, אולי ציפייה שהיא תחליק על בננה אמוציונלית ותתחרפן. היא בקושי מדברת, יש לה שתיים וחצי הבעות ‏(חיוך קטן ומזויף שמסמן שביעות רצון, הבעת גועל שמסמנת גועל וחצי הבעה של שיעמום‏) אבל יש לה עדיין מרכיב סודי, אלמנט לא ידוע, או כמו שקוראים לזה באנגלית: אקס פקטור. שני השופטים האחרים סבירים: אל־אי ריד, חנפן עם פוזת הום בוי; ודמי לובאטו, שהצטרפה השנה על תקן הנערה העלאק־מתוקה ‏(לא כזאת מתוקה. בגיל 19 היא כבר הספיקה לככב בסרטים ובסדרות, להוציא ארבעה אלבומים, להכות רקדן ליווי ולהיכנס ולצאת ממכון גמילה מבולמיה ופגיעה עצמית‏).

ועדיין, עם כל ההייפ סביב ספירס ‏(כולל ניסיון מכוון וקצת פרום בתפרים למצב אותה כביץ’ האימתנית של התוכנית, זו שיורדת על המתמודדים ומוסיפה פלפל לפאנל השופטים‏) הכוכב הגדול והרשע האמיתי היה ונשאר סיימון קאוול. נראה שהוא כבר איבד את מעט הסבלנות שהיתה לו לכל דבר שלא יכול להכניס לו כסף. וכסף הוא שם המשחק, החל בשכר של בריטני ‏(15 מיליון דולר‏) , דרך סכום הפרס ‏(5 מיליון‏) ועד היעד המוצהר: למכור אלבומים ופרסומות.

בניגוד ל”אמריקן איידול”, או ל”דה וויס”, קאוול לא מתנחמד, לא מתנצל ולא ממש מתעניין ביכולת המוסיקלית של המתמודדים. הדבר היחיד שאליו הוא מחויב הוא הדרמה ‏(לובאטו אומרת לו שהוא האדם הכי דרמטי שהיא מכירה, ואפשר להאמין לה‏). הוא והתוכנית שלו מנסים ומצליחים להעצים את הדרמה בכל דרך אפשרית. קצב, כמות וגם, כן, שוב המלה הזאת, גודל.

להגיד על “אקס פקטור” שהיא רכבת הרים זה אנדרסטייטמנט. זה הבן הממזר של קרקס טרנסווסטיטי, פריק שואו סנטימנטלי ומופע וודוויל. קשת הרגשות והמחשבות שעוברת בצפייה בפרק אחד עוברת מהתפעלות ממיומנות הלהטוטנים של המבצעים והעורכים, חנק מצחוק מהליצנים, בהייה מרותקת בגברת השמנה, שנאה מהולה בהערכה למנהל הקרקס ‏(קאוול‏) שמתעלל בחיות, הזדהות עם הנפילות של אמני הטרפז, ורצון להקיא מהמתיקות של צמר הגפן והמוזרות של הפריקים. חסרים רק פילים במכוניות.

ההגזמה והעיוות של מה שבפני עצמו הוא עלוב, תמוה או מגוחך, נוצרת על ידי עריכה מיומנת שמצמידה את השיר הנכון או הפרצוף הנדהם הנכון להופעה של מתמודד. ברוב המקרים העריכה גם מצמידה שני מתמודדים זה לזה במה שהופך לרגע לקרב ראש בראש. הנה הנער היפהפה שהיה חבר בלהקת בנים והיה גדול ביפאן. הוא מתמודד מול להקת סקייטרים מגניבה ששרה שיר מקורי. הוא שר נורא. הם שרים נפלא ומקפיצים את האולם. ההנגדה הזאת מייצרת את מה שמקובל לכנות גרוטסקה, והגרוטסקה היא כלי יעיל והולם לתוכנית. לא רק משום שהיא לוחצת על בלוטת הצחוק.

המחזאי האמריקאי המהולל טנסי ויליאמס כתב: “התחושה של האיום והנורא מתקיימת בשורשים השחורים המייאשים של כל אמנות מודרנית משמעותית, ואמנות כזאת משתמשת בסמלים של הגרוטסקי”. וזה בדיוק מה שקורה כאן. התוכנית הזאת כל כך אפקטיבית רגשית, משום שהיא חושפת הרבה כאב דרך חרכים דקים.

המתמודד שהוא בדיוק בגיל של סיימון אבל נראה מבוגר ממנו בעשרות שנים. ההתלהבות של לובאטו שמציעה לספירס “בואי נלך לעשות קעקוע ביחד” והתגובה האדישה של ספירס ‏(בדיוק מי שלובטו תהיה עוד עשר שנים‏). והמתמודד שאי אז לפני יותר מעשור זכה לשיר דואט עם ספירס ומאז לא עשה כלום חוץ מסיליקון בשפתיים.

האכזריות של השואו ביזנס נחשפת. לכל אחד יש מישהו שנושף בעורפו. לכל אחד יש הגיל שנושף בעורפו, כלומר המוות. וזה לא רק הביזנס. זה החיים בעידן הזה. והעיקר? ההצלחה לא מובילה בהכרח לאושר. רק תסתכלו על הפרצוף של ספירס, שזכתה להצלחה מקצועית כבר בגיל שמונה והחזיקה את העולם בביצים בגיל 16.

מקור המלה “גרוטסקי” הוא במלה הלטינית “גרוטו”, שמשמעותה מקום חבוי. המושג הזה התייחס תחילה לציורים שנתגלו ברומא בחפירות שנערכו בימי הרנסנס. הרצפות והקירות שצוירו 1,500 שנה קודם לכן ‏(בצבעוניות רבה‏) נקברו ככל הנראה בהריסות בשריפה הגדולה שהתרחשה אז ברומא.

מספרים שבזמן אותה שריפה הקיסר נירו עמד על גבעה רחוקה, צפה בהרס ובאש וניגן להנאתו בנבל. קאוול בטח היה לוקח אותו בכיף בתור מתמודד. אבל יאללה, תעבירו את השלט, בן זוגי חושב שאלה ימי פומפיי האחרונים, ואני צריכה להראות לו את “Honey Bobo Child”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ