בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עידו רוזנבלום ממשיך לנסוע

בין "מונית הכסף" לתוכנית ההיכרויות החדשה בהגשתו, "סינגלס", הספיק עידו רוזנבלום להתמקם בבטחה בתעשיית הטלוויזיה. כעת נותר לו להדוף את הציפיות המופרזות ממנו

82תגובות

טבעת זהב עבה, מסיבית, ענודה על הקמיצה בידו השמאלית של עידו רוזנבלום. זוהי שייבה שאינה ניתנת להתעלמות, והוא נוטה לסובב אותה מפעם לפעם מבלי משים, בין האמה והזרת. הוא מספר שדווקא לא התכוון לענוד אותה אחרי החתונה, אבל הסמליות מצאה חן בעיניו. לא כדי להזכיר לסביבה, אלא יותר כדי להזכיר לעצמו את מצבו החדש.

בדיוק שנה אחרי שנשא לאשה את יונית לוי, מגישת חדשות ערוץ 2, הטבעת של רוזנבלום קבועה לבטח במקומה. זו לא היתה יותר מפיסת רכילות שאין הצדקה אמיתית לציינה לולא היה טרוד רוזנבלום בשנתיים האחרונות בפרויקט יצירתי שהוא כותב ומפתח בהתלהבות מידבקת. יחד עם התסריטאי אסף שלמון והעורך מולי שגב ‏(הכותב והעורך של “ארץ נהדרת”‏), הולכת ונרקמת סדרה שהגה והוא גם צפוי לככב בה, “על כוכב רוק שנופל עליו תינוק. כלומר, שבלי ידיעתו נולד לו תינוק. בעצם זה על התבגרות וקבלת אחריות וכל זה”.

אהממ...

“נכון שיש שם המון אלמנטים אוטוביוגרפיים, אבל זה רק בשלד. הדמות של האמא נשענת על אמא שלי ועל אמא של חבר, יש אחות דומיננטית מאוד כמו אחותי ודמויות של שני חברים הכי טובים שנשענים על חברים טובים שלי”.

יניב אדרי. איפור: שירלי ויינר. סטיילינג: טל שירי. חולצה: Voltaire&Zadig. ג’ינס: Dsquared ל”הלגה עיצובים”. מגפים: Lanvin ל”הלגה עיצובים”

הכתיבה, מספר רוזנבלום, כוללת הפסקות בלתי צפויות לנמנום, בעיקר של שני שותפיו שנהפכו להורים במשך השנתיים האחרונות. הוא מספר זאת בחיוך ומאבחן: “מתברר שלא משנה כמה אתה מתכונן לזה, תינוק נופל עליך. זה קרה לכל החברים שלי מסביב וראיתי איך מצד אחד הם הורים נפלאים ואיך מצד שני זה קשה להם. זה היה מאוד קומי לראות את זה מהצד. רוב הזמן הם עייפים ובא להם לישון. כשהם באים, יש איזה רבע שעה נמנום”.

זאת אנקדוטה שהיא הרמה להנחתה, בעיקר ממי שהתחתן לפני שנה, בעיקר בחברה הישראלית.

“כן, אבל לא באמת ניכנס לזה. דרך הסדרה הזאת ודרך חברים אתה באמת נפתח לעולם הזה, שהוא קומדיה טרגית. החברה מדביקה אותך בזה. זה איידס תינוקות”.

כמו זומבים שרודפים אותך, “בוא אלינו, בוא אלינו”.

“זה סוגר עליך. החברה סוגרת עליך וזה לא משנה אם אתה מפורסם או לא. מרגע שהתחתנת, זה ‘תעשו ילד’ ו’מה קורה עם זה’. כמו בקליפ של מייקל ג’קסון, הם נכנסים מכל פינה ומהחלונות וסוגרים עליך. זו גם חוצפה בעיני”.

זו העבודה שלי.

“תכתבי שאת חוצפנית”.

בינתיים, עד שתושלם יצירת הסדרה, רוזנבלום נשאר במחוזות מוכרים יותר. בשבוע שעבר למשל החל שידורה של “סינגלס”, שהוא מגיש יחד עם יעל פוליאקוב, בערוץ קומדי סנטרל בכבלים. זהו גלגולה העכשווי של “דאבל דייט”, שהגישו במשך שנים דנה מודן ורועי לוי, וכמו התוכנית המוקדמת, גם כאן מוצגים שני זרים הנפגשים לפגישה עיוורת מפוקפקת מול המצלמות. התוצאה נעה בין אקסהיביציוניזם פרוע לחוסר מודעות, בין רצון להרשים להתנהלות נלעגת. אלו משובצים בהערות, אנימציה וקטעי הנחיה, שגם במקרה של רוזנבלום ופוליאקוב מתאפיינים בחן, שנינות וכימיה מוצלחת.

“אני מת על יעל”, רוזנבלום מהנהן ומסביר שהם מכירים זה שנים, עוד כילדים על החוף של רפי נלסון בטאבה. “היא קומיקאית אדירה ויש לה תזמון קומי מושלם. היא נורא מצחיקה אותי ומאוד אינטליגנטית ולי נוח להיות עם מישהו כל כך טוב. אני נורא בא מהשכל ומנסה גם לא להעליב. אצלה המצחיק הוא אינסטינקטיבי וכל מיני סיטואציות רק מדליקות אצלה ומובילות אותה לכל מיני דברים. אני נהנה מאוד מהדינמיקה אתה”.

פוליאקוב, הוא מספר, גם אחראית לשיבוצו לצדה. עד כה, כמי שהתגלה בזכיינית ערוץ 2 קשת וגם קשור עמה בחוזה טאלנט שמחייב אותו לבלעדיות בתוכניותיה, לא פעל רוזנבלום כמגיש מחוץ לגבולות הערוץ. אלא שמצבו הכלכלי העגום של שוק התקשורת והטלוויזיה בארץ גרר שינויים, ואף שהקשרים עם קשת נמשכים ‏(בימים אלו מצולמות תוכניות נוספות ל”מונית הכסף”‏), רוזנבלום פתוח לחיפושי פרנסה גם בערוצים אחרים.

כפיר חרבי

“אין פה הצהרה או משהו מעֵבֶר”, הוא מבהיר. “אנחנו, כמי שעובדים בשוק התקשורת והטלוויזיה, צריכים להתמודד עם העובדה שהמודלים משתנים. את ההצעה לעשות את ‘סינגלס’ יעל קיבלה מזמן וזה לא הסתדר, וכשזה כבר כן הסתדר היא הציעה אותי לצדה. אמרתי כן. זה לא כזה דרמטי מבחינתי, אבל זה דרמטי במובן של מה שקורה לטלוויזיה בישראל”.

כלומר?

“מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים סביבי מפוטרים וחסרי עבודה. בורות המים הולכים ומצטמצמים. אני עובד בקשת וזה הבית שלי. אני נהנה שם בגלל האנשים שנמצאים שם. השינוי הדרמטי הוא שחלק לא עובדים וחלק עובדים בעוד מקומות”.

ואתה?

“כש’מונית הכסף’ לא משודרת, אני עובד במקומות אחרים. בארץ אין באמת אפשרות לשלוט במה תעשה ובאיזה קצב. כרגע למשל אין מקום בלוח השידורים ל’מונית הכסף’, ואף על פי שהיא תוכנית מצליחה מאוד, היא לא שם. השליטה היחידה שיש לי בקריירה שלי היא בתחום הכתיבה, ואני יכול להחליט לשמור על הזהות המקורית שלי בתחום הזה, שהיא תסריטאי ובמאי. זה משהו שאני מטפח בשקט כבר שנתיים. על שאר הדברים אין לי שליטה”.

אם כבר ענייני שליטה, נדמה שכל הקריירה של רוזנבלום כמגיש החלה כמעט כתקלה. הוא בן 36, עובדה שמביאה אותו להשמיע הצהרות כמו “הגעתי לתובנה שאני בשלב הזה שכבר צריך להתחיל לגזום שערות באף. אני מרגיש את זה וזה נורא מטריד אותי”, בעודו מלטף באטיות את הזיפים הארוכים שעל פניו.

רוזנבלום הוא בנם של העיתונאי והסופר המנוח אדם ברוך ושל הצלמת אריאלה שביד, ואחיה של העיתונאית והסופרת עמליה רוזנבלום, שעמה הוא עובד בימים אלה על סרט קולנוע שהוא צפוי לביים. בילדותו ובנעוריו שיחק כדורסל ברמה מקצוענית שכללה גם לימודים בבית ספר תיכון אמריקאי, אחד מתוך תשעה בתי ספר שהוא הספיק לעבור בלימודיו. אחרי שזנח את הכדורסל ואחרי פציעה בברך, שובץ כשומר מתנדב בגלי צה”ל והשתלב בה במהירות כעורך וכמגיש. הוא גם החל לכתוב ל”הדרך אל האושר”, מדור הסאטירה של דודו גבע ב”מעריב”, ואחרי הצבא למד קולנוע בבית הספר קמרה אובסקורה. אחר כך החל לביים וידיאו קליפים ומערכונים, למשל ל”ארץ נהדרת”, ולכתוב, בין היתר את התסריט לסרט הקולנוע “החוב” שיצר עם אסף בורשטיין וזכה גם לעיבוד אמריקאי מצליח.

אלון רון

רוזנבלום גם הופיע לצד דורית בר אור בריאליטי היכרויות ששמו “48 שעות”, אבל אין מחלוקת שאת הפריצה הגדולה לתודעה הציבורית עשה לפני כחמש שנים ב”מונית הכסף”. “עבדתי אז במחלקת התוכניות בקשת”, מספר עורך התוכנית, יורם זק, שהוא גם עורך “האח הגדול” וחבר של רוזנבלום. “עבדנו על הפורמט וצולם פיילוט שלא היה מוצלח. בדיוק הייתי אצל עידו וניסיתי לחשוב מה לא עבד ושאלתי אותו אם בא לו לנסות להגיש. חשבו אז שהוא לא עממיקו, שהוא שינקינאי ומתנשא, אבל אני ידעתי שהוא יותר עממי מהרבה אנשים אחרים. אז הוא בא מהמשפחה הנכונה והוא אשכנזי ויפה, אבל יש בו את הדבר הבלתי אמצעי הזה, והוא שנון ומהיר”.

סיפורים של אבא

“הדבר הבלתי אמצעי הזה” הוא האיכות החמקמקה שנהפכה לשמו השני של רוזנבלום. על המסך, וגם פנים אל פנים, הוא נראה נגיש ורגוע, משדר נונשלאנטיות קלילה. רוזנבלום מודע לאיכויות האלו, שמתבררות ככל שנמשכת השיחה יותר כעניין של סגנון ופחות של מהות - פער שגם רוזנבלום מצביע עליו.

“אני בכלל לא קליל. אני לא יודע להחליק דברים ואני לא מוכן לזרום עם דברים שאני לא אוהב. זה לא עובד לי ככה. אני זורם וקליל עם אנשים במונית כי זאת העבודה, אבל אין להיות זורם וקליל מבחינה מקצועית. התיוג שלי ככזה הוא לא אני. זה צ’רלי שין שהוא באד בוי, עושה קוקאין ושוכב עם שחקניות פורנו, זה לא אני. לכתוב ולביים זה באמת אני, להנחות תוכניות טלוויזיה זה לא אני. זה ספציפית אני בנקודה הזאת של הזמן”.

נראה שכל הסיפור עם הכוכבות שלך הוא כמעט מקרי.

“זה ממש לא משהו שאני באמת מחפש אחריו ואני איאחז בו באמצעות פסטיגל וטלנובלה, נאמר. אין לי רעב או צורך בזה. אני לא שחקן. בסדרה אני אשחק כדי לגרום לה לקרות. כבר שיכנעתי את עצמי שבסדרות רבות השחקן הראשי פחות טוב מאחרים בכל מקרה - אני לא שחקן. טלוויזיה וקולנוע, בין שבכתיבה או בבימוי, זה מעניין אותי”.
זה כאילו היתה לך מין תקלה נחמדה בדרך.

“או המון מזל. אתה לאו דווקא עושה רק מה שבא לך לעשות. לכל אחד יש צורך להתפשר, לעשות דברים במקביל שרק אחד מהם הוא ב–100% מה שהוא רוצה. זה נכון בשטח הזה של תרבות ובידור. לא כל אחד יכול לעשות בדיוק ורק מה שהוא רוצה”.

מוטי קמחי

ובכל זאת, המבט בעיניים כאשר הוא מדבר על כתיבה וכאשר הוא מדבר על הגשה שונה בתכלית. בראיון שנתן בעבר לתוכנית “חוצה ישראל” הדגיש שהוא “קודם כל במאי” והוא ממהר להסכים כעת כשהוא נשאל אם ההגדרה נותרה בעינה. אלא שבשנים האחרונות נדמה היה שהוא הולך ומתרחק מההגדרה הזאת. שורה של תוכניות שבהן הופיע כמגיש לא נחלו הצלחה וקשה שלא לתהות אם רוזנבלום לא הלך לאיבוד במשך תקופה. התהיות הללו הידהדו גם בדברים שנכתבו עליו: מבקר הטלוויזיה של “הארץ”, מורן שריר, כתב שהוא “ההבטחה הגדולה ביותר של ערוץ 2 ונראה שלעד יישאר ככזה”. אחרים היו בוטים לא פחות.

יכול להיות שבאיזה מקום הסדר קצת התבלבל? עשית פנייה בקריירה לכיוון שהוא לא בדיוק מה שרצית?

“זה בדיוק העניין של האי יכולת לתכנן ולקבוע מסלול: ‘אני אעשה את זה, וזה יוביל לזה’. לי לפחות אין היכולת הזאת. הדבר הכי גדול שאמרתי לעצמי הוא שאני אעשה את ‘מונית הכסף’ וזה יעזור לי להגיע לסרט שרציתי לעשות ולסדרה”.

ובסופו של דבר זה עזר או עיכב?

“יכול להיות שזה עיכב אבל מי יכול לדעת? אולי זה עזר דווקא? אולי דווקא המסלול שעברתי עם עצמי הוביל ליצירה טובה יותר? ‘החוב’ היה עבודה של ארבע שנים, אני עכשיו כותב שנתיים סדרה ועובד על סרט עם אחותי. אני לא מפסיק לעבוד וכל הדברים האלה קורים במקביל. אני גם השתפרתי תוך כדי, זה לא שהכל הושהה לטובת הנחייה. לא הפסקתי לכתוב. אני מסכים שעשיתי סיבוב, אבל אני לא יכול להגיד שלא הגעתי למקום טוב או לכל הפחות לאותו המקום שהייתי מגיע אליו בכל מקרה. אני לא מרגיש שלא עשיתי משהו בדרך”.

אנשים שעבדו איתך מספרים שלעתים לא קל לעבוד אתך. אתה לא מתמסר, מאוד מדקדק במה תסכים לעשות ובמה לא. אולי אפילו לך הפוזיציה הזאת לא כל כך נוחה?

“אנשים לא אוהבים שאתה עומד על שלך. נכון שיש לי הרבה פעמים תחושה אמביוולנטית ואני אף פעם לא יודע בצורה אבסולוטית מה עושים. בדברים מקצועיים מסוימים אנשים חושבים שאפשר להגיד לך לעשות דברים רק כי זה משהו שקורה. אני עובד עם ולא אצל אף אחד. יש הרבה מקומות שאני אעצור בהם. אני לא שחקן או מנחה כמקצוע ואם אני לא ארגיש נוח, אני לא אעשה. זה נכון, אבל האמירות האלו עלי הן איזה דיאלוג עם דמות ולא אתי.

“הציפייה ממני להתפתח היא מה? אני לא זמר ואני לא שחקן. גם ייתכן ש’המונית’ היתה נהפכת לפלופ ולא היינו פה בכלל, ואם ‘החוב’ לא היה נמכר או מצליח, היינו במקום אחר. המסלול שעשיתי לא נבע ממה יגידו אלא מכמה אני נהנה, או משתפר כבמאי ותסריטאי. אולי שנתיים כלפי חוץ לא שמעו ממני, אבל זאת לא הכוונה שלי. אין לי שאיפות לעמוד בציפיות שלא אני הנחתי. מבחינתי, זה שאני בעבודה על סדרה כבר שנתיים, עם אסף שלמון ומולי שגב, זה הישג ענק. זה קשה לעשות סרט או סדרה. אנשים מאוכזבים ממך או לא ואין לי מה לעשות עם זה”.

ואולי מקורן של הציפיות הגדולות מצוי גם בייחוס המשפחתי. אביו של רוזנבלום הוא ללא עוררין אחת הדמויות החשובות ביותר בתרבות ובאמנות המקומית.

יש סיכוי שאתה תעשה סרט על אביך?

“אני לא דוקומנטריסט ואני לא רוצה להתמודד עם זה, אבל יש אלמנטים סיפוריים בחיים של אבא שלי שמעניין אותי לעבד, או לעבד טקסטים שלו, סיפורים קצרים שהוא כתב”.

מטריד אותך שחושבים עליך לאור דמותו?

“כבר מזמן למדתי להבין שאנחנו במקום חשוף מאוד ואנשים יאמרו את דעתם על מה שאתה עושה. לפעמים היא מאוד רלוונטית, לפעמים היא בזויה, לפעמים היא אגרסיבית. אבא שלי, התפישה שלו, גם היא הרי הדימוי שהיה לאנשים עליו. אבא שלי ואני, היו בינינו יחסים אחרים ממה שאנשים מדמיינים, כמו שלכל אחד יש יחסים אחרים עם ההורים שלו. גם התיק הזה, זה לא כזה יושב עלי. זה אפילו ביזיון להתייחס לדעתם של אנשים. זה כל כך אינטימי, יחסים של אדם עם משפחתו. אנשים אומרים, ‘מאיזה בית הוא בא, ואיזה אבא היה לו והוא מתעסק בשטויות וערוץ 2’, אבל זה לא המצב. ילד לא רואה את הדימוי, לא רואים את הדבר הזה, אתה רואה את אבא שלך, ואבא שלי, באופן שנראה לי מאוד טבעי, היה זה שהרים אותי, תמך בי וקידם אותי”.

מוזר בעיניך שעוסקים בזה או שמצפים ממך להיות משהו מסוים?

“לא אכפת לי שעוסקים בזה, וזה גם בסדר להשוות את היצירה של הבן ליצירה של האבא. אני מנסה להבין את מקור המחשבה של המשקל הזה. כמו שזה יכול להיות משקל זה יכול להיות גם האוויר החם שמעלה אותך. זו שיחה רדודה כי כמו שמדברים על זה שכאילו קשה לי להשתוות, יכולים גם לטעון ש’קיבלתי’ את זה כי אני הבן שלו. אני לא יכול להתייחס לזה”.

עמדה נחרצת, שגם היא קשורה להתבוננות מציצנית בחייו, רוזנבלום מפגין גם בכל הקשור לרכילות ולתצלומי רכילות שלו ושל לוי. השניים ידועים בשמירה על פרטיותם, למרות העניין הגדול שהם מעוררים. אפשר שהסירוב לשתף פעולה יוצר אמביציה דווקא להנציחם ביחד. למשל, בהופעת רוק: לפני כמה שבועות, אחרי ההופעה של להקת “רד הוט צ’ילי פפרס” בארץ, דווח ב”מעריב” כי רוזנבלום תקף צלם של תוכניתו של גיא פינס שניסה להנציחו, והצלם נפצע בעינו. הצלם עצמו טען בידיעה אחרת שרוזנבלום הוריד את המצלמה, ואחרים דחפו אותה לפניו. כך או כך, זהו סיבוב נוסף במלחמה בין הניסיונות להנציח לבין האי רצון המובהק להיות יעד להנצחה.

“לא צילמו אותי בכניסה להופעה ולא במתחם וי־איי־פי”, מבהיר רוזנבלום, “קניתי כרטיסים ב–1,500 שקלים וצולמתי עשר דקות לתוך ההופעה כשפנס מכוון לי לפנים. אני הזזתי את המצלמה, לא עשיתי כלום. זו גסות רוח וחוצפה. כשבן אדם בא עם פנס לפרצוף שלך, איזה מין דבר זה? בכלל, הרבה פעמים ברכילות משקרים, כותבים משהו שלא היה. זה לא אלים שמישהו עומד מעליך עם פנס? אני אמור לספוג ולחייך?”

אולי זה דווקא מפני שאתה לא מתמסר.

“אני מכיר את חוקי המשחק הזה. אני יודע שבחיי הפרטיים יצלמו אותי ואני יודע שישאלו אותי. אני לא מיתמם. אבל אני לא חייב לענות ואני לא חייב לחייך בכל דבר. בכל זאת, יש גבול שבו אנשים מתנהגים בבוטות או אפילו משקרים. אגרסיביות, תמיד, לאו דווקא ברכילות, מרתיעה אותי. אתה תמיד נגרר וזה מוציא ממך דברים איומים. אני מבין שאנשים רצו לדעת על החתונה”.

אף על פי שאתה וגם זוגתך מאוד נשמרים מזה. אולי יכולתם לחסל את זה בשלוש תמונות וחצי משפט למצלמה?

“נראה לך? שם זה היה עוצר? ממש לא. אם אני מתחיל לשחק את המשחק, זה לא נגמר. או שאתה בתוך זה או שלא ואני לא נכנס בכלל למה שאשתי חושבת על זה. אלה הגבולות שלי ואני לא רוצה להיות חלק מזה. אני מבין שזה דבר אבולוציוני ויש מקום לכל דבר וברור שגם אני קורא רכילות. זה חלק מהעסק, אין מה לעשות. חתונה - אני מבין שזה מעניין; אם אני הולך סתם ברחוב - לא מעניין”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו