בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג’ונתן לה־פאליה, רופא וג'נטלמן

המשבר הגברי של גיל 40 ופשיטת הרגל של ההורות העכשווית הם רק כמה מהנושאים העומדים במרכזה של המיני־סדרה החדשה “הסטירה”. הכוכב שלה, ג’ונתן לה־פאליה, מספר איך הם מתבטאים בחייו שלו וגם למה נטש את המבטא האוסטרלי שלו

תגובות

השחקן האוסטרלי־אמריקאי ג’ונתן לה־פאליה מוכר מסדרות אמריקאיות כמו “פשע מן העבר”, “המחוז” ו”שבעה ימים” ומככב כעת במיני־סדרה האוסטרלית עטורת הפרסים “הסטירה” - אבל לפני שפנה למשחק היה בכלל רופא. השיחה עמו מתחילה איפוא בבירור קטן: האם יש לפנות אליו כאל ד”ר לה־פאליה?

“לא”, הוא משיב, “הפעם האחרונה שעבדתי כרופא חדר מיון היתה ב–1996, אני קצת חלוד. לדעתי היום אני יכול לכל היותר להדביק פלסטר. אפילו לשחק רופא לא הזדמן לי. לפני כמה שנים הסוכנים שלי ניסו לארגן לי אודישן לתפקיד של רופא, והמלהקת פשוט לא הסכימה להכניס אותי לחדר. בסופו של דבר היא הסבירה כי אינה חושבת שאני נראה כמו רופא. אמרו לה ‘אבל הוא באמת רופא’, והיא בכל זאת התעקשה שאני לא נראה כזה. אלוהים יודע איך רופא אמור להיראות. בכל אופן, ההורים שלי עדיין מקפידים להציג אותי כדוקטור”.

הוריו דווקא אמורים להיות מורגלים בבן שהוא שחקן מצליח: אחיו הבכור של ג’ונתן הוא אנתוני לה־פאליה ‏(זוכה פרס אמי על תפקידו ב”פרייז’ר”, שגם שיחק בסרט הקולנוע “הלקוח” ובסדרת הטלוויזיה “ללא עקבות”‏). הצלחתו היתה מן הגורמים להסבה המקצועית של אחיו הצעיר. שניהם מתגוררים בלוס אנג’לס.

ובכל זאת, רופא הוא רופא, ומשפחה היא משפחה; היחסים המורכבים במערכת הזאת הם בלבה של “הסטירה”, הדרמה האוסטרלית העולה הערב בהוט–3 ‏(ומשודרת זה זמן מה בווי־או־די של הוט‏). הם מוצגים כראשומון - כל פרק מובא מנקודת המבט של דמות אחרת שנכחה ביום ההולדת ה–40 של הקטור, הדמות שמגלם לה־פאליה. כל פרק מוקדש לדמות ונושא את שמה; הראשון הוא “הקטור”, שגם משתתף בכל אחד משמונה הפרקים של המיני־סדרה.

טאבו חדש

“הסטירה”, המבוססת על ספרו עטור השבחים של כריסטוס טסיולקאס, בעל אותו השם, עוסקת במעמד הביניים במלבורן כיום - על היחסים הטעונים בין בני מהגרים לאוסטרלים ותיקים, בין מתעשרים חדשים לבוהמיינים, ושאר הנושאים המטרידים את דור הבובואים ‏(בוהמיינים־בורגנים‏) לא רק במלבורן אלא בעולם המערבי בכלל.

לא בכדי מתרחש בפרק הראשון אירוע דרמטי, שעל שמו נקראת היצירה: סטירת לחי שמנחית אדם מבוגר על פניו של ילד קטן - איסור חמור ביותר בימינו, טאבו של ממש, אם כי לא תמיד נחשב לכזה.

בדרמה “מד מן”, המתרחשת בשנות ה–60 של ארצות הברית, ישנה סצינה שבה אדם מבוגר סוטר לילד קטן, שאינו שלו. כאשר אביו של הילד מגיע, הוא דורש מבנו שהוכה להתנצל בפני המבוגר שסטר לו. זהו רגע שצופים צעירים משפשפים עיניים מולו, ובמבוגרים יותר הוא מעורר נשכחות. לפעמים נדמה שיותר מהיחס לנשים בסדרה ההיא, ויותר מהיחס למיעוטים בה, ממחישה הסצינה הזאת ב”מד מן”, ושאר היחסים בין הורים לילדים המוצגים בה ‏(ובסרטים וסדרות כמו “אלוהי הקטל” של רומן פולנסקי ו”לואי” של לואי סי־קי‏), את השינוי הגדול שעבר העולם המערבי מאז שנות ה–60 ועד המאה ה–21.

“אני מסכים לגמרי”, אומר לה־פאליה נוכח ההרצאה הקטנה שקיבל. “כמעט נדמה שאנחנו נמצאים בצד השני של הסקאלה היום, שבה אף אחד כבר לא רוצה לחנך את הילדים שלו. לא שאני מעודד הכאת ילד, אני מתנגד לכך מכל וכל. בכלל אני מתנגד לכל ענישה פיסית של ילדים. אבל ההורים של הילד שהוכה בסדרה הם שילוב של כל התכונות הגרועות שיש היום בהורים: הם לא מחנכים את ילדיהם בשום רמה, לא משמשים לו דוגמה, ולכן הסיטואציה הזאת מתרחשת. ילדים הם ילדים, הם בודקים גבולות, הם מנסים לראות מה מותר ומה אסור, ואני חושב שילדים רוצים קצת גבולות, שהם זקוקים להם ואוהבים אותם. שני ההורים בסיפור הזה לא מציבים גבולות בכלל”.

לה־פאליה, בן 43, גדל בתקופה קרובה יותר לימי “מד מן”. האם הוא זוכר סטירות או מכות כאלה מילדותו? “לא ממש מההורים שלי”, הוא אומר, “אבל בהחלט בבית ספר. חטפתי מכות בחגורה ומקל. הלכתי לבית ספר קתולי לבנים, וזה היה חלק מהשגרה שם, חלק מהמוסכמה החברתית. ספגתי מכות כמה פעמים, עד כמה שזה לא מתקבל על הדעת כיום. אני אפילו לא זוכר למה חטפתי אותן, זה לא היה בגלל משהו מיוחד, קצת הפרעתי בשיעור, אני מניח, לא משהו בעל משמעות. בוודאי לא משהו שמצדיק ענישה פיסית”.

השפלה היתה חלק מתוכנית הלימודים.

“ממש, ומה שאירוני בכך הוא שזה היה בית ספר קתולי שנוהל על ידי כמרים”.

“הסטירה” עוסקת במתיחות בין הגזעים בחברה של מהגרים באוסטרליה. לה־פאליה חי בארצות הברית מ–1994. כשהוא נשאל על ההבדלים בין חברת המהגרים האמריקאית לזו האוסטרלית, הוא משיב שלדעתו המצב בארצות הברית טוב יותר: “נכון שבשני המקרים מדובר בחברות מהגרים, אבל באוסטרליה ההגירה צעירה יותר, בעוד שבארצות הברית יש הרבה מהגרים ותיקים, שכבר התקבלו כחלק מוחלט של המדינה. אז אף על פי שיש גזענות בשתי המדינות, אני מרגיש שבאוסטרליה העוינות והגזענות גדולות יותר. זה אולי נשמע מטורף, אבל אני מרגיש שארצות הברית הרבה יותר סובלנית. באוסטרליה הקווים בין הגזעים הרבה יותר בולטים.

קטע מתוך המיני-סדרה "הסטירה"

“בצעירותי זה בלט עוד יותר. הורי הם מהגרים מאירופה - אמי הולנדית ואבי איטלקי - והמתח בין האוסטרלים ‘האמיתיים’ לבין בני המהגרים, כמוני, ניכר. כיום המתח הזה עבר לבני מדינות אחרות, כמו אוכלוסיית ההודים הגדולה שיש באוסטרליה. ההודים מרגישים את המתח הזה כמו שבני המהגרים מאיטליה או יוון הרגישו אותו בעבר; המתח נשאר, וקבוצות המיעוטים מתחלפות.

“אני בפירוש הרגשתי את המתח הזה, את הלחץ להחליט אם אני ‘אנגלו־סקסי’ או ‘אתני’. כבר בגיל צעיר ממש עיצבן אותי שמבקשים ממני לבחור. היו עניינים מטופשים, כמו לא להודות שאתה אוהב לאכול זיתים, כי זה לא חלק מהתפריט האוסטרלי הרגיל. כמה אידיוטי, נכון? רציתי להשתייך לשתי הקבוצות. אבל מכיוון שנאלצתי לבחור, אז בנעורי ניסיתי להיות יותר ‘אנגלו’. אני בטוח שגם הקטור, הדמות שאני מגלם בסדרה, שהוא ממוצא יווני, חווה בנעוריו אותו המתח.

“העבודה שלי לקראת התפקיד כללה שיחות עם הרבה גברים אוסטרלים ממוצא יווני בגילי. הם מתארים חוויה דומה לזו שאני עברתי בנעורי - כלומר ניסיון להשתייך לחברה האנגלו־סקסית. ואז דיברתי עם גברים אוסטרלים ממוצא יווני, שהם בני 20 ומשהו; אצלם זה הפוך, הם לגמרי מתחברים למורשת שלהם. הם אפילו מגדירים את עצמם כ’יוונים’ ולא ‘אוסטרלים’, אם כי אפילו ההורים שלהם הם ילידי אוסטרליה. הצעירים מתגאים במורשת האתנית שלהם”.

לדבריו, הספר של כריסטוס טסיולקאס קולט היטב את הפערים האלה. “מאחר שאני חי עכשיו בארצות הברית, כלל לא הייתי מודע לרעש שהספר עורר. קראתי את התסריט לפני שקראתי את הספר. אני אוהב מאוד את הסגנון של כריסטוס, הוא לא מתנצל בבניית הדמויות שלו. העיבוד של הספר לסדרה מצוין, כי השינויים שנעשו כדי להתאים למסך כמעט שאינם ניכרים”.

הדמות שהוא מגלם בהחלט אינה מושלמת: הקטור חווה את משבר גיל ה–40 לפי כל כללי הספר, ולה־פאליה אינו מהסס לומר שגם הוא היה “קלישאה של גבר בגיל הזה”, כהגדרתו.

“בגיל הזה התחלתי לשאול את עצמי שאלות, כמו ‘איך הגעתי לכאן?’ יש לי חיים נהדרים והכל, אבל פתאום הרגשתי שהכל נהיה צפוי כל כך. קודם לכן החיים היו מלאי התרגשות ועברתי הרפתקאות, ופתאום בגיל 40 הרגשתי שאני פחות או יותר יודע מה צפוי לי ב–40 השנים הבאות. זה בדיוק מה שקורה להקטור בסיפור.

“בקווים כלליים אפשר לומר שבשנות העשרים לחייך אתה עסוק בגילוי עצמי; בשנות השלושים אתה בונה את חייך - יחסים, משפחה, ילדים ‏(זוגתו היא השחקנית אורסולה בורקס, ולזוג ילדה בת שמונה ושמה טילי, ר”ק‏), מקצוע, בית, מכוניות; ובשנות הארבעים לחיים אתה מתחיל להתבונן לאחור על כל הדברים האלה ומביט לעתיד. זה מרגש לא לדעת מה יקרה בחיים שלך, ובגיל 40 אתה מרגיש שאתה יודע לאן הכל הולך”.

אבל התפקיד הגדול הזה ב”סטירה” בא אחרי גיל 40.

“נכון, מצבי יותר טוב עכשיו, אבל בגיל 40 לא ידעתי את זה”.

הסדרה עוסקת בלא מעט איסורים חברתיים, מקצתם נחשבים לטאבו בחברה האמריקאית, כמו הפלה מלאכותית שההחלטה שלה אינה נובעת מנסיבות קיצוניות. מה זה מלמד?

“הנושאים המטופלים בסדרה מטרידים כל אדם בחברה מערבית ומודרנית. אני חושב שהם מעוררים דיון, ובהחלט יש בארצות הברית שמרנים שהנושאים האלה יפריעו להם. אני חושב שטוב שמעלים נושאים המעוררים אי־נוחות. אני מרוצה מכך שהסדרה שנויה במחלוקת. כל מי שדיבר אתי על ‘הסטירה’ הביע עמדה נחרצת, ועוד לא שמעתי שתי דעות זהות עליה. מעולם לא הייתי מעורב במשהו שעורר כל כך הרבה עניין ודיון”.

רוב התפקידים שלך היו בסדרות פשע אמריקאיות. מהם ההבדלים בין עבודה בהוליווד לאוסטרליה, למשל?

“קולנוע הוא שפה אוניברסלית, ולכן לא כל כך משנה איפה יוצרים אותו. ההבדל הגדול מסתכם בתקציב; בארצות הברית התקציב גדול, יש יותר זמן לצלם ולעבוד על דברים. לפעמים זה טוב, כי אפשר לדייק יותר, לפעמים זה פשוט מבזבז זמן. באוסטרליה הם רבי תושייה, והקצב מהיר. אני מרגיש שזה מיתרגם טוב למסך”.

וכאוסטרלי שחי 18 שנים בארצות הברית, איפה אתה מרגיש הכי בבית?

“אני מרגיש בנוח בשני המקומות, אבל כל החיים שלי הם בארצות הברית, ובשלב זה בחיים אני מרגיש שזה הבית שלי”.

נדמה אפילו שאתה מרגיש יותר בנוח במבטא אמריקאי ולא אוסטרלי.

“קיבלתי החלטה מושכלת לדבוק במבטא אחד, והתרגלתי לזה האמריקאי. כשחזרתי לאוסטרליה לעבוד על ‘הסטירה’ נזקקתי למורה להיגוי כדי לחזור למבטא המקורי שלי, עד כדי כך הוא השתנה במשך השנים. מאחר שרציתי לעבוד בארצות הברית לא רציתי שהמבטא יהיה לי למכשול. היה לי קשה מדי להתרכז בשני דברים בעת ובעונה אחת - גם במשחק וגם במבטא”.

אף על פי שאתה רופא.

“כן”, צוחק לה־פאליה, “אף על פי שאני רופא”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו