שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההחמצה של מכבי תל אביב

ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים

לפני שבועיים עלתה העונה החדשה של התוכנית הכי ותיקה בטלוויזיה הישראלית, להוציא את "מבט": מכבי תל אביב בכדורסל באירופה. התוכנית הזאת לא יציבה, היא החליפה כמעט את הכל, את הערוץ שבו היא משודרת, את שם הקבוצה (היום זה מכבי "אלקטרה" תל אביב) את המגרש הביתי, את שם המפעל, את שיטת המשחקים. הצוות המקצועי הוחלף כבר עשרות פעמים. רק שני דברים נשארו מאז התחילו השידורים בראשית שנות ה-70, שמעון מזרחי והמשחק. עשרה שחקנים על המגרש, שני סלים קטנים, אחד בכל צד. ארבעים דקות נטו.

נדמה שכדורסל הומצא בעבור הטלוויזיה. המגרש הקטן יחסית מאפשר כיסוי טוב מקרוב ומרחוק, קצב ההתרחשויות הגבוה מונע שיעמום, מספר השחקנים בקבוצה מאפשר לצופה לברור דמות אהובה ושנואה, וגם האסתטיקה והתחרותיות והקפיצות וההטבעות והמסירות והאחווה והכישלון וההצלחה, ואולי בעיקר האישיות של השחקנים והמאמנים שמובעת בפעולה במקום בדיאלוג.

למי שדובר את השפה זהו תענוג צרוף, למי שלא, אלה שעתיים של נהמות צעקות
ומילמולים, בליווי מוסיקה אגרסיבית ורפיטטבית, כולל עוד שעה של חדשות הספורט פלוס
התוכנית שאיל ברקוביץ, אלי אוחנה ואלי סהר צועקים בה. ולקינוח עוד עשר דקות ניקוי
קליפות של גרעינים מהספה.

גילוי נאות, אני לא דוברת את השפה, אבל למזלי, או לרוע מזלי, יש מי שיתרגם לי.
באריכות, כל יום חמישי. בן זוגי המכביסט. כל שבוע אני זוכה לסקירה היסטורית כולל
רשימת שמות שעליהם הוא חוזר כהשבעה, תני כהן מינץ, טל ברודי, ואולסי פרי ולו
סילבר, ומיקי ומוטי וקווין מגי ולי ג'ונסון וג'מצי וקטש ושפר ושאראס ודירק שארפ,
כולל סיפורי ילדות מסמרי שיער על הפעם הראשונה שהוא בכה מול הטלוויזיה (בהפסד
בגמר של 82'), והפעם היחידה שהוא חטף מכות מאביו (ויכוח אם ג'מצי טוב או רע
למכבי). הוא עד כדי כך מכביסט שבכל פעם שהוא עומד בפני החלטה מכריעה, מלשקר
בקורות החיים ועד אם להוציא את הכלב במחצית, הוא שואל את עצמו "מה עודד קטש היה עושה?"

מכבי תל אביבצילום: ניר קידר

וזה עוד כלום, הוא מספר לי שפעם המצב היה הרבה יותר גרוע, פעם מצב הרוח שלו במשך כל השבוע היה נקבע לפי הניצחונות או ההפסדים של הקבוצה. היום, הוא אומר, כבר בקושי אכפת לו. חשבתי שאולי הוא פשוט התבגר. הוא לא. כי מתברר שהוא לא היחיד שאכפת לו פחות. אם פעם בימי חמישי שאגות הדהדו ברחובות השוממים על כל סל של ארל וילאמס וחן ליפין, היום אנשים כבר בקושי יודעים מי זה יוגב אוחיון, שלא לדבר על מורן רוט או ריקי היקמן. כי האמת היא שמדורת השבט של מכבי תל אביב הולכת ודועכת כבר לפחות 20 שנה. וזה לא עוזר ששלח ורסקין מקשקשים את עצמם לדעת. השידור שלהם נהפך עם הזמן לדו שיח שרק עכברי כדורסל יכולים להבין.

הרבה גורמים תרמו לירידה בפופולריות וברייטינג של משחקי יום חמישי. הכניסה למשחק
של ערוץ 2, הטלוויזיה הרב ערוצית בתחילת שנות ה 90, המעבר מהערוץ הממלכתי, העובדה שמאז ימי קטש ושפר (קטש, הו קטש, גם אני מתה על קטש, אין מה לעשות) אין שחקן ישראלי מוביל בקבוצה ושהשחקנים הישראלים פחות ופחות דומיננטיים עם השנים.

אבל אני רוצה להציע תיאוריה אחרת. אני אקרא לה תיאוריית דוד וגוליית. זהו הנרטיב
הספורטיבי האולטימיטיבי. כל משחק, כל תחרות, כל סרט ספורט וכל דרמה ספורטיבית,
הוא וריאציה על סיפור אחד, סיפור דוד נגד גוליית. ותמיד, אבל תמיד, אנחנו בעד
דוד. תחשבו על "רוקי," תחשבו על "ימים של תהילה", תחשבו על "מאניבול", תחשבו על
"האלופה". אנחנו בעד דוד מפני שאנחנו מזדהים אתו, אולי כי בסיפור שאנחנו מספרים
לעצמנו על חיינו, אנחנו תמיד אנשים קטנים עם קלע ואבן שעומדים מול ענק החיים
המאיים.

מדינת ישראל, ומכבי תל אביב כשלוחה שלה, תמיד חשבה על עצמה כדוד. אנחנו מדינה
קטנה מוקפת אויבים (קטנה אבל אמיצה), אין לנו תקציב כמו לקבוצות הגדולות, או
חיילים כמו למדינות ערב או לאירופה או לאמריקה, אבל יש לנו שכל ולב. כמו שהודגם
במלחמת ששת הימים ובמשחק נגד צסק"א בווירטון ("אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל"), אין דבר שיותר כיף מלבוא קטן ולצאת גדול. מי שבא גדול, יכול רק ליפול.

נדמה לי שזה מה שקרה למכבי תל אביב וגם למדינת ישראל, נהפכנו לגוליית. לישראל זה
קרה כבר מזמן, אצל מכבי, רק בעשור האחרון. אמנם מכבי תמיד היתה הגוליית של הליגה הישראלית, ולכן זכתה ללא פחות שונאים מאוהדים, אבל באירופה, לפחות בעיני הצופה הישראלי, היא עדיין היתה קבוצה קטנה, וכל ניצחון היה ניצחון הרוח על החומר. כל זה היה נכון עד לפני שמונה שנים.

לפני שמונה שנים, אפילו אני יודעת, היתה למכבי את אחת הקבוצות הכי טובות
בהיסטוריה של היבשת. זו היתה עונת השלשארפ, עם ויצ'יץ' פארקר ושאראס, ופיני גרשון ודייוויד בלאט על הקווים. קבוצה שדרסה את אירופה וניצחה את הגמר בתל אביב בהפרש חסר תקדים. גם הרייטינג בגמר היה חסר תקדים (51%) ועדיין מככב בעשירייה הפותחת של שיאיי הצפייה בטלוויזיה הישראלית. אבל כמו במלחמת ששת הימים. רגע הניצחון היה גם רגע התבוסה. מאז מכבי זכתה בעוד אליפות אירופה אחת והגיעה לעוד שלושה משחקי גמר, אבל הרייטינג רק הלך והתדרדר. כמו שאמר פעם שחקן האנ-בי-איי הענק וילט צ'מברליין (שקלע פעם מאה נקודות במשחק אחד, ושכב לטענתו עם 50,000 נשים), "אף אחד לא מריע לגוליית".

ומה עם קרל לואיס? מייקל פלפס? רוג'ר פדרר? מייקל פאקינג ג'ורדן? ברצלונה? כולם
גולייתים לכל הדעות. למה אנחנו אוהבים אותם? למה אנחנו מריעים להם? נראה שמשלב
מסויים גוליית מפסיק להילחם בדוד, הוא מפסיק להיות גוליית ונהפך בעצמו לדוד, דוד
שנלחם בניסיון לשבור את השיא, להגיע להישג שעוד לא הושג, הוא דוד המייצג את
כולנו, את הגזע האנושי כולו, במלחמתנו נגד גוליית, נגד האלים. אולי זו משמעותו של
הלפיד ושל האש האולימפית, זו האש שפרומתאוס גנב מהאלים והביא לבני האדם.

ואם כבר בדימויי אש עסקינן, אז מדורת השבט של מכבי עדיין עומדת באזור ה-13%
רייטינג בעונה וכמעט 30% בגמר האירופי האחרון, אבל ייתכן שזו ירידה לצורך עלייה.
לטענת בן זוגי, בשנתיים האחרונות מכבי קלטה את קלטה את העניין והחזירה את דוד
לתמונה, את דייוויד בלאט, זאת אומרת. התקציבים צומצמו, הישראלים התרבו והציפיות
הונמכו. כי רק מי שקטן יכול לצאת גדול. זה לפחות מה שהוא היה רוצה להאמין, ובלי
אמונה נשרק'ה, צסק"א לא היתה אוכלת אותה.

ועכשיו תעבירו את השלט, אני עדיין לא מצליחה להבין מה זה התקפת משולש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ