בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גולסטאר". מרעננת כמו בקבוק בירה

בנוף טלוויזיוני שמתאמץ כל הזמן להדהים, לזעזע ובעיקר לרגש, לרגש, לרגש, לסדרת הריאליטי החדשה של הוט יש קסם משלה

22תגובות

הדשא של השכן צהוב יותר. זהו סיפור העל שחלק נכבד מתוכניות הריאליטי מספרת לצופים שלהן היום. אתם חושבים שלכם קשה? זה כלום. תראו כמה האנשים שבקופסה הקטנה סובלים. "סופר נני", אלון גל, "טריני וסוזנה". זה ברור מאוד. המשפחות איומות ולא  מתפקדות. הנישואים קורסים. הילדים משתוללים. לפעמים הסיפור הזה קצת מסווה. כמו ב"גולסטאר", תוכנית הריאליטי טראש החדשה של הוט שבה ערימת סלבריטאים מקימה קבוצת  כדורגל. "גולסטאר" מחזקת בדיוק את סיפור העל הזה. איך? היא מזכירה לצופים איפה הם יכול למצוא את אניצי הדשא הירוק האחרונים בחייהם. במגרש הכדורגל. עם הבנים.

על פניו "גולסטאר" נוצרה כתגובת נגד לגל סדרות הריאליטי טראש לנשים כמו "מעושרות" או "טריני וסוזנה", בבחינת בואו נזרוק איזו עצם לקהל הגברי הסטריאוטיפי המסכן, זה שאין לו מה לראות עכשיו בטלוויזיה. בהתחשב במינונים המסוכנים של סטילטו'ז וליפסטיק בפריים-טיים, יש ל"גולסטאר" בהחלט הצדקה. לא רק כלכלית. זוהי
תוכנית עם פוטנציאל להיהפך לקאלט בקרב חסידי השכחה המלהגת ונוטפת הריר, אבל כצפוי היא לא בשבילי. לא כי היא לא הטעם שלי, טוב, בדיוק כי שהיא לא הטעם שלי, אבל צרה היריעה וגו', וחוץ מזה, זה לא מה שמעניין בה. לא באמת. מה שמעניין הוא כאמור הדשא של השכן.

אלדד רפאלי

הנחה מקובלת היא שזה כיף להיות סלב בארץ הזאת. בניגוד לתלונות הרווחות בקרב הסלבריטאים על הז'אנר האכזר שגזל את מקור פרנסתם, מאז פרץ עידן הריאליטי למסכינו מצבם רק השתפר. 15 דקות התהילה הוארכו ל 30 לפחות. מי מאתנו לא היה שש להזדמנות לחודש חופשה בתשלום נאה עם החבר'ה בבית מלון, בלי בן זוג ותינוקת או עבודה על הראש. אז אומנם החלק של הכדורגל פחות מעניין (אפילו סריגה אתגרית נשמעת לי פתאום כמו קונצפט מרתק) אבל לא נראה לי שהחלק של הכדורגל מעניין במיוחד גם את אנשי "גולסטאר".

"גולסטאר" היא טראש עם תודעה מעמדית. אין יומרה, אין אפילו דרמה (כי דבר לא מוטל על הכף) ובעיקר אין זיעה. לא של המשתתפים ולא של היוצרים. בנוף טלוויזיוני שמתאמץ
כל הזמן להדהים, לזעזע ובעיקר לרגש, לרגש, לרגש, "גולסטאר" מרעננת כמו בקבוק
גולדסטאר כי היא אפילו לא מנסה. היא לא מאתגרת אותך משום בחינה, היא רק עושה מה שטלוויזיה עושה הכי טוב בעולם, (ויש מחקרים מדעיים שמוכיחים את זה) מרדימה את
המוח ומדגדגת קלות בציפורניים של הרגליים הסרוחות במאוזן על הספה. הציפורניים
שלו, זאת אומרת.

זוהי למעשה בפראפרזה על נושא מוכר ואהוב בחבר'ה הישראלית - החבר'ה מהמילואים.
עושים שטויות, מספרים בדיחות על הומואים, מתחרים קצת על גודל הזין ומריירים בגסות
על כל אישה שעוברת בסביבה. כפמיניסטית, תוכנית שוביניסטית כמו "גולסטאר" היתה
אמורה לפגוע בי, אבל הנעימות הכללית שהיא משרה והפתטיות הכללית והמודעת לעצמה
שלה, איכשהו מונעים זאת. בויז ויל בי בויז.

במרדף אחרי הדרמה, תוכניות הריאליטי מחפשות מתח, מתח תחרותי כמו ב"כוכב נולד", "הישרדות" או "מאסטר שף", מתח עדתי או סוציו-אקונומי כמו ב"אח הגדול" ובכולן גם
יחד איש לא יסרב לקצת מתח מיני. כל העניין, כל הכיף בבילוי עם החבר'ה, בנים או
בנות, הוא שאין מתח כזה, וכשאין מתח אין דרמה. אבל יש קומדיה.

"גולסטאר" די מצחיקה. דגים מחוץ למים הם סשימי בסויה לעומת חבורת הצלייגרים טובי
המזג ומאותגרי הכושר והקורדינציה שמסתובבים שם בהילוך איטי. ואני לא מתכוונת
לסלואו מושן, הם פשוט הולכים לאט, רצים לאט ואפילו ערוכים לאט, ובנועם. העריכה
עוטפת את המשתתפים ברכות, לא מרושעת לרגע. גם כשהיא צוחקת על המתמודדים שלה, והיא עושה זאת לעתים תכופות, ברור שהקורבן שותף ומודע.

כל אחד מהמשתתפים יודע בדיוק מה מצופה ממנו: משימות מופרכות כמו אמבטיית קרח או ניסיון להבקיע שער מול כלבי תקיפה, וסינקים של בורות ממיטב הז'אנר: "טום קשתי מסתכל במראה ורואה סוג של יצירת אומנות של ואן גוך, לא ואן גוך, איך קוראים לו? מוצרט? לא, מוצרט היה פסנתרן, בטהובן!" (טום קשתי, כדורגלן לשעבר, מסתכל במראה ומדבר על עצמו בגוף שלישי).

גם שאר המשתתפים ממלאים את תפקידם נאמנה, או יותר נכון מתבטלים בצורה משעשעת: אבי (ההיפר-חנון) מלר, רון (הדיווה) שובל, הראל (החמוד) סלוצקי ועופר (המריר) דומינגז, נירו (הגבר) לוי, דור (הילד) דניאל ודן (הסליזי) שפירא. דווקא קובי
(האשכנזי) אוז, יוצא קצת חיוור, כנראה בגלל עודף מודעות עצמית, אף שמדי פעם הוא
מעביר איזו תובנה מעניינת. "יש משהו מאוד מיוחד במדים, אתה נהיה גיבור", הוא אומר
אחרי שהוא מתחפש לכדורגלן.

אבל אוז הוא דמות מינורית למדי בסביבה של אורן (הקרוע) זריף שמסתמן ככוכב הגדול
של העונה, חלומה הרטוב של כל מלהקת ריאליטי, האיש יורה פניני הזיה לכל עבר, כולל
רפרנסים תרבותיים מפתיעים כמו "בנבחרת הכדורגל אני מרגיש שאני פספרטו". זריף
מזכיר בטון הדיבור ובמניירות את אייל שני, מישהו שבחר במודע לשחרר את הקלאץ' בין
המוח לפה והוא פשוט משייט בדיבור, בלי להאיץ או להאיט. אחד שלא ברור אף פעם אם
הוא לא מחובר למציאות או שאולי זה הוא שמחובר היטב ומבין את העסק הטלוויזיוני ואת
האפקט של דבריו ואנחנו, שחיים בארץ העכבות, יכולים להיות רק מהופנטים.

התרבות הישראלית תמיד הייה מוצפת מוצפת בגברים משמצ'פחים זה את זה בחינניות. הכל התחיל כמובן ב"גבעת חלפון אינה עונה" וממשיך בסדרות כמו "עספור", ו"לא הבטחתי לך". הסדרה שמכילה בתוכה בפירוש את הסיפור כולו, סדרת העל אם תרצו, היא "רמזור". עם הבנים קטעים, בבית שוט וסבל. שלא במקרה נירו (אכן גבר) לוי משחק בתפקיד עצמו גם ב"רמזור" וגם ב"גולסטאר" שמספקת רק את הצד הקליל של המשוואה. האתנחתא הקומית המרגיעה.

מוסד ה"חבר'ה" משמש בכל הקומדיות הללו כמקום מפלט ממטלות הבית המעיקות ומהמתח הבלתי נמנע של המאבק בין המינים, וגם שאר תוכניות הריאליטי הישראליות, כמו "סופר נני" ו"משפחה חורגת", מציגות את הבית והמשפחה כשדה קרב של פרנסה, הורות וזוגיות.

האם זה באמת המצב במציאות הישראלית? וגם אם כן מה בדיוק יש לטלוויזיה או לאתוס הישראלי להרוויח מהצגת הדברים בצורה הזו? אפשר לנסות לענות על השאלות האלו
באמצעות "גולסטאר". זו תוכנית שהיא תופעה ייחודית לגמרי. קשה לי לחשוב על תוכנית
ריאליטי, בארץ או בחו"ל, שהיא עד כדי כך נטולת חיכוך, מיני או אחר. אולי בגלל
שבארץ, הגברים תמיד יכולים להימלט משדה הקרב האמיתי למילואים.

ועכשיו אתה שם מול הטלוויזיה, די, תעביר כבר את השלט ולך תעשה כלים.






 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו