בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יפתח קליין: חרדי בקולנוע, הומו תל-אביבי בטלוויזיה

לקראת עליית הסדרה "אמא ואבאז", השחקן יפתח קליין, שמככב עכשיו גם בסרט "למלא את החלל", מספר איך בגיל 40 הוא סוף סוף מתחיל להתבגר

14תגובות

בבוקר יום ההולדת ה 40 של זוגתו היה יפתח קליין נרגש יותר מהרגיל. זה היה רגע השיא של הפקה מתוכננת לפרטים שעליה שקד זה זמן מה: מעין "חתונת הפתעה". למרות 15 שנות זוגיות ושלושה ילדים משותפים, קליין ובת זוגו, הסופרת והתסריטאית שירי ארצי, מעולם לא נישאו.
אותו הבוקר בחודש מארס השנה התחיל בשגרה: שני הבנים הגדולים של הזוג, מלווים באביהם, קראו לאמם ברכות שחיברו מראש. בסיום הברכה שלו, קליין מספר בחיוך מסופק, הוא הציע לה להתחתן בהפתעה. בארון חיכו שמלה ונעליים שקנה לה מבעוד מועד, בדלת דפקו מאפר וספר ושעה אחר כך נפגשו כולם עם כמה עשרות אורחים בבית כנסת בשכונת נוה צדק בתל אביב.

אין כמעט ראיון שקליין לא נשאל בו על מיסוד היחסים, או על הסיבה לאי-מיסודם. עדות לעניין שעורר הנושא אפשר למצוא גם בידיעות הרכילות שהתפרסמו במהרה ודיווחו על "חתונה תחת מעטה סודיות". קליין עצמו אומר: "נראה לי טיפשי שבתעודת הזהות היה כתוב 'רווק'".

ככלל, נדמה שקליין מעורר יותר ויותר עניין, ובמיוחד בשנה האחרונה. מלבד שינוי הסטטוס הרשמי ולידת תינוקת לפני כשנה וחצי, היתה מבחינתו השנה החולפת עתירת הישגים מקצועיים ושינויים אישיים. קליין השתתף בסרט "השוטר" בתפקיד ראשי קולנועי ראשון וכעת משחק בדמות יוחאי, תפקיד בולט בשובר הקופות החרדי "למלא את החלל". ב 22 בחודש יחל שידורה של "אמא ואבאז", דרמה קומית שתשודר בערוץ 3 בכבלים. כמו כן תעלה בסוף החודש תוכנית תיעודית בהנחייתו, על אודות תיאטרון הבימה, שתשודר בטלוויזיה החינוכית.

"רק שיימשך, אני מקווה", מפטיר קליין. "אני בעיקר מרגיש שהחיים כל הזמן מעבירים אותי שיעורים בלהוריד לי את הראש. אני לא באמת מצליח לשבת בנינוחות ולתת לעולם לעיין לי ברזומה. זאת היתה שנה עמוסה באירועים, גם אני הייתי בן 40. לא זוכר איפה קראתי את המשפט הזה, על בני 50 ומעלה שבשבילם המוות הוא כבר לא מושג אמורפי. אני לא בן 50, אבל לי, בגיל 40, זה כבר לא מושג אמורפי. אתה כבר לגמרי שייך לצד של המבוגרים. כבר לא הנער הזה, לא ילד. אני אומר זאת ונזכר שבסט של 'אמא ואבאז' אמרו לי מדי פעם 'תהיה אתה המבוגר האחראי', והבקשה הזאת כל כך קוממה אותי, שנהייתי הברדקיסט הכי גדול בסט. לא יכולתי לסבול את המשפט הזה. איך פתאום נהפכתי למבוגר האחראי, השתגעתם? זה גורם לי לבעוט בדלי".
הדברים שלעיל הם דרך לא רעה בכלל לתמצת חלק נכבד באישיותו של קליין. תמיד מתקיימים בו מצד אחד ומצד אחר, והוא כנראה גם הראשון שיודה בזה. כך, למשל, למרות ההצלחה של השנים האחרונות הוא אינו מתמסר בהנאה להישגים. אל מול הרצון להתבגר, להיות נינוח, יש התקוממות וסירוב לעמוד בציפייה, לקבל הוראות.

לא קניתם אותי

את הפריצה לתודעה הציבורית עשה קליין, בוגר הסטודיו של ניסן נתיב, יליד תל אביב שגדל במושב בצרה ובראש פינה, בדרמה הטלוויזיונית "טירונות" ששודרה ב 2001. הוא גילם את דמותו של גידי, בן לאב מכה, שהורג את אביו בשוגג. אחר כך, במשך כמה שנים, לא הופיע בטלוויזיה ובקולנוע אלא בתפקידים שונים על בימת התיאטרון. אחר כך שיחק בסדרות "האקס המיתולוגי" ו"עד החתונה", בסרט הקולנוע "נודל" ובדרמות "רביעיית רן" ו"בלו נטלי".

בד בבד המשיך לשחק בתיאטרון, בין היתר בתפקיד הראשי בהצגה "ג'וני הלך" וכן ב"בעל למופת". שני התפקידים העכשוויים שלו, יוחאי ב"למלא את החלל" בקולנוע וארז ב"אמא ואבאז" בטלוויזיה, משקפים גיוון בעבודתו. יוחאי הוא אלמן חרדי מוכה יגון, המתאהב באחות אשתו שמתה בלידת בנם הבכור, בסרט שכולו חיבוטי נפש אטיים ואיפוק. ארז הוא הומו תל-אביבי נרקיסיסט, שמוליד ילד עם חברה רווקה סטרייטית ועסוק בעיקר בעצמו.

בזמן צילומי הסדרה סבל קליין מעומס בעבודה ומבעיה בריאותית. "היו קשיים טכניים. אתה גומר 12 שעות צילום ביום ורץ להצגה בעפולה, חוזר בחצות וקם בארבע בבוקר לצילומים, וכך במשך חודשיים", הוא אומר. "חשבתי שאני יוצא מדעתי, וסבלתי גם מהשתוללות של בלוטת התריס, אז הייתי מחורפן מנטלית. היו לי התפרצויות מטורפות: 'לא קניתם אותי! תעזבו אותי!' כל יומיים משהו חדש".

על המסך, אגב, כל זה לא ניכר. ארז של קליין הוא טיפוס בלתי נסבל, במובן המשעשע של המונח, שמעורר בצופה תחושות הנעות בין תיעוב לחמלה וחיבה, וגם רחמים על בן זוגו האומלל בסדרה (יהודה לוי) ועל אמו של התינוק המשותף (מיה דגן).

ארז רחוק במיוחד מהדמויות שקליין מזוהה אתן בדרך כלל. "קליין מעביר תמיד, גם בהופעותיו הפגיעות, יסוד מסוכן, מאיים, אפל וצופן סוד", כתב עליו לפני כמה שנים ירון פריד, אז מבקר הטלוויזיה של עיתון זה, וקלע, כפי הנראה, לדעת רבים.

בין רבים מתפקידיו הקודמים יש קווי דימיון: אלה דמויות מאצ'ו, גברים מחוספסים בעלי צד אפל ופגיעות נסתרת. אפשר שזה מה שהקנה לו מעמד של אהוב הנשים והפך אותו גם לפרזנטור של בנק גדול. אם היחס המיוחד, מלא המחוות ותשומת הלב הבלתי רגילה שקיבל ממלצריות בית הקפה שבו התקיים הראיון הוא אינדיקציה, מעמדו בהחלט בטוח.

"אני חסיד של סטאר קווליטי, וליפתח יש את זה ובגדול", אומר אבנר ברנהיימר, שכתב את "אמא ואבאז" ועבד עם קליין גם ב"בלו נטלי", "עד החתונה" ו"על קצות האצבעות". "הוא שחקן מגוון, ויכול להיות ערס מאשדוד שמבריח לארץ נערות ליווי או הומו נוירוטי תל-אביבי. הוא פשוט כובש אותי בכל פעם".

"בשבילי כל דמות היתה עולם שונה לחלוטין, עם מאפיינים אחרים ואנרגיות שונות, אז אני לא מרגיש שארז כל כך שונה", קליין אומר. "הילדים שלי צוחקים עלי, שהמלה שאני משתמש בה הכי הרבה היא 'אותנטי'. אני מנסה לחפש מה אחר בכל דמות וגם מה מתחבר למשהו אותנטי אצלי. הרבה פעמים אצל שחקן אתה רואה את המאמץ, את הניסיון לעשות".

זו אולי השאלה עד כמה אתה משחק את עצמך.

"באופן מיידי 90% זה אתה. אתה יכול לסגל לעצמך משהו אחר, אבל בסופו של דבר אלו הפנים שלך, הקול שלך, כל הכלים המיידיים הם אתה. המוצר שלנו, כשחקנים, הוא אנחנו. לכן אנחנו גם כל כך רגישים למחמאות או עלבונות. קשה לגבש פרספקטיבה. כשאתה נכנס לחדר לעשות אודישן או להיפגש, קשה להפריד ולהגיד 'או-קיי, לא התאמתי', כי זה אני".

זה בעייתי להסתכל על עצמך כמוצר. מפקיע מידיך את השליטה.

"לי זה גורם להתמרד. מכיוון שיש כל כך הרבה אנשים ששולטים בך באיזשהו אופן, לפחות באיך שאתה נראה; למשל כששחקנית חותמת שהיא לא תשתנה, לא תיכנס להריון ולא תסתפר. אצלי, במיוחד בשנים האחרונות, יושב המרדן הזה בפנים שאומר 'אף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות, אף אחד'".

אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך לשחק?

"זה כיף לצלם את הסצינות עצמן. זה גם מאפשר לך פתאום נגיד שבוע צילומים במדבר, שבו אתה יושב מול השקיעה וחושב על אשתך שבבית, מתפעלת את כל העסק, גנים, חוגים, אמבטיות, וחושב כמה כיף לי. פתאום אתה בפסטיבל ונציה, שטיח אדום".

קליין מחייך רבע חיוך ומסביר: "אני מזל מאזניים, יש שני קולות אצלי, אני חצוי. רוב החיים גם סבלתי מזה מאוד. עם השנים זה מתרכך אבל תמיד יש שני קולות שכל הזמן מתווכחים. חשבתי שכולם ככה, אבל לא. אנשים כל כך שלמים עם עצמם, בטוחים בעצמם".

ואתה לא?

"אני למשל מתנצל המון. אין לי בעיה להגיד סליחה, פישלתי, אתה צודק. אבל מעצבן אותי שאחרים לא. למה הם כל כך יודעים ומלאים בעצמם וצודקים?" הוא צוחק, "אז התחלתי לדרוש שיתנצלו. אם פישלו לי, אני מתקשר ודורש שיתנצלו".

לב המאפליה

זה, כאמור, לא השינוי היחיד שעבר קליין בשנים האחרונות. בראיונות עבר סיפר על כעס גדול ומרדנות שהיו כוח מניע בחייו, ועל טיפול פסיכולוגי רוחני שעבר במשך כמה שנים אצל דניאלה אוראל, תלמידתו של שלמה קאלו.

גם כאן ניכרת בו שניות. על הסט, סיפר אדם שעבד עמו, קליין יכול להיות עצבני וקצר רוח, אבל גם רגיש ופגיע וער לכל סאבטקסט בדברים שמופנים אליו. על רגישות היתר מעידה, למשל, תגובתו לכך שלא היה מועמד לפרס אופיר על משחקו ב"למלא את החלל". זה גרם לו, מספר קליין, "ליפול לכמה ימים. אני מבין שאני לא תגלית או חידוש, אבל נלחמתי בשיניים בשביל כל תפקיד וגם נכנסתי לקולנוע בדלת האחורית. כמו כל תעשייה, גם הקולנוע הוא קליקה סגורה שהסתכלתי עליה מבחוץ. גם נדב לפיד, במאי 'השוטר', וגם רמה בורשטיין, במאית 'למלא את החלל', הם בקצוות של התעשייה, וזאת היתה כניסה קשה".

לצד זאת הוא מספר על שינוי תודעתי בעקבות הטיפול. במקום התחשבנות בלתי פוסקת בשאלה מה נתנו לו הוריו, למשל, הוא בוחן מה הוא נתן להם. "חלק מהיופי בדמות של יוחאי, למשל, הוא הנתינה", הוא אומר אחרי מחשבה קצרה. "הוא נותן לשירה (הגיבורה הנשית בגילומה של הדס ירון, ג"א) לעבור את מה שהיא עוברת ומאפשר לה מקום בתוך זה, והוא בוגר ונינוח. זה משהו שלא ידעתי לשחק, או לפחות אף פעם לא באתי מהמקום הזה, לא חשבתי שיש בו כוח. חשבתי תמיד שהבועט, הכועס, המרדן ¬ זה הכוח. אבל הנה. בחיים אני נהיה מפויס, ופתאום אני מבין קצת את המשמעות של להיות גבר ממקום אחר. זה פחות ילד, יותר גבר. להכיל זה כוח. אני הרבה יותר קפריזי, יוחאי יותר מכיל".

בכלל, נראה שקשה להפריד בין החיבה שקליין רוחש לדמות שהוא מגלם ב"למלא את החלל" ובין ההיקסמות שלו מהעולם החרדי והרוחני בכלל. מהשיחה אתו ברור שהתחקיר לסרט, שהפגיש אותו לראשונה עם העולם החרדי, היה חוויה משמעותית, חיובית.

בראיון שהעניק אז, עם יציאתו לאקרנים של "השוטר", אפשר היה להבין שהוא בתהליך חזרה בתשובה, לחרדתם של ילדיו, הוא מספר כעת בחיוך. חזרה בתשובה אולי לא קרתה בסופו של דבר, אבל ההיקסמות נשארה. "אני חושב שאצלנו הערכים לגמרי התבלבלו", הוא אומר. "יש האדרה של רדידות, הערצה של דברים שלא ראויים להערצה, יש הרבה מסרים כפולים. אני חושב שחסרים לנו אידיאלים ¬ הכל התפרק. התפרקנו מערכים. הקיץ שעבר, המהפכה החברתית, היה אחר. הזדקקתי לזה, זה היה חסר לי ¬ היכולת לרצות להילחם על משהו, להגיד שזה נפלא שיש כוח לשנות ומקום לשינוי".

ואתה רואה זאת גם בדת?

"העולם החרדי, שהוא לא הפוליטיקה החרדית, הוא עולם שיש בו שאיפה בולטת אחת והיא להיות כל הזמן אדם טוב יותר. בזה הם מתעסקים, חשבון נפש תמידי".

נשמע שזה הקסים אותך יותר משחשבת.

"תיארתי לעצמי שזה יקרה דווקא. זה תמיד קסם לי, ובאתי ללב המאפליה של בני ברק בפתיחות ובסקרנות".

קליין מספר על לילה אחד שבילה לצד חסיד ויז'ניץ שההפקה הצמידה לו כחונך, לבוש שחורים ובזקן שכבר החל לצמח. על ביקור בטיש רב משתתפים בחסידות אחת ובטיש המוני בחסידות אחרת, על אנרגיות מחשמלות ותחושת מהות ותכלית, וגם על קהילה וחום שלא הרגיש מעולם.

אתה רואה את עצמך בודק את האפשרות הזאת?

"לא יודע. זה לא מפחיד אותי, אבל אם חשבתי שהסרט הזה יפער פתח ואולי זה יקרה לי, זה לא קורה. רצתי בחזרה אל חיי הרגילים בשנייה שנגמרו הצילומים. בסופו של דבר זה לא היה יותר מתחקיר לדמות. גם כשעבדתי על 'השוטר' ושאלו אותי מה הייתי עושה אם לא הייתי שחקן, התשובה היתה שוטר יס"מ".

כיום קליין עסוק בדברים אחרים; חזרות ל"סיפור משפחתי", הצגה חדשה בקאמרי, לצד ענת וקסמן, והכנות לעונה השנייה של "בלו נטלי". אבל נראה שגם הפרויקטים הבאים לא יצליחו להשקיט את החרדה.

"זה לא סטנדרטי לשחקן, להיות בנקודת זמן שהיא התלכדות של כמה פרויקטים, כמו שקורה לי עכשיו", הוא אומר. "זה הרי לא תמיד היה ככה. אחרי 'טירונות' לא הצטלמתי שש או שבע שנים, לא עשיתי שום דבר, בקושי יום צילום אחד בתפקיד אורח. אלו שנים מפוספסות שלי בתור שחקן מצטלם. לא יודע מה הלך שם, אבל אני מבכה עליהן. קשה לי עדיין עם השנים ההן, אף על פי שאני יודע שהן בנו אותי. העמידות, העקשנות, המלחמה.

"זה מקצוע שבו אתה כל הזמן תלוי באנשים האחרים ובמה הם חושבים עליך. אתה רוצה להחזיר לידיך את השליטה, אבל זה קשה מאוד. אולי תצליח להגיע למעמד שבו תהיה לך קצת יותר שליטה על מה שקורה אתך, אבל זה לא כמו בארצות הברית, שאתה עולה לאיזה מעמד ואתה רק קורא תסריטים ובורר. אחד הדברים שהבנתי עכשיו, בגיל 40, הוא שזה מה שיש".

הוא מסביר שאחרי השנה העמוסה שחווה, "חשבתי לעצמי שעכשיו אני רוצה לשבת ולהרהר. אולי לכתוב קצת, לחפש את הפרויקט הבא. בתוך דקה קיבלתי טלפון מהבנק. אמרתי לעצמי שאיזה להרהר ואיפה אני חי. מיד צילצלתי לקאמרי לרחרח מה קורה".

אתה באמת מסוגל לעשות הפסקה של שנה?

"נראה לי שהייתי שמח מאוד. אמרתי לעמרי ניצן, מנהל הקאמרי, שהייתי שמח לנסוע לחודשיים להודו, לפתוח את הראש ולקבל השראה. הוא אמר לי, 'כשאני רוצה חופש, השראה וגיוון ¬ אני הולך לביים באופרה'", הוא צוחק. "זאת דרגה אחרת של וורקוהוליות, אבל לפני שלוש שנים כתבתי וביימתי הצגה לפסטיבל עכו, 'ג'ננה'. זה היה אחד הדברים הכי מעוררי השראה שעשיתי בשנים האחרונות. כתבתי וביימתי וזאת היתה חוויה אדירה".

אולי זה השלב הבא?

"אני מקווה מאוד. אני צריך לעשות זאת, גם כי זו בדיוק השליטה שחסרה במקצוע. ליצור, לשים את המלים שלך על הדף ולביים ¬ זה אושר גדול בשביל שחקן. אבל זה לא יכול לבוא במקום. כשביימתי, וההצגות התקיימו, הייתי בעמדת הבמאי, מסתכל, לא יכול לשלוט ולנווט את זה. יצאתי מדעתי. עם כל המתח על הבמה אתה עדיין הכי בשליטה, וכשעמדתי בצד השני ראיתי את חוסר האונים של מי שבנה הכל ועכשיו תלוי בחסדיו של מישהו אחר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו