שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נטע אלכסנדר, ניו יורק
נטע אלכסנדר, ניו יורק

"גברים באופן טבעי מצחיקים יותר מנשים", קבע העיתונאי כריסטופר היצ'נס במאמר שפורסם במגזין "ואניטי פייר" ב-2007. לטענתו, "הומור גברי מתבסס על ההבנה שהחיים עצמם הם בדיחה, ובמקרים רבים בדיחה גרועה; ואילו נשים מעדיפות להסתכל על הקיום האנושי כתופעה שמצייתת לכללים של הגינות, ואפילו נדיבות, ולא כאנרכיה שלא ניתן לשלוט בה".

המאמר של היצ'נס, שנשא את הכותרת הפרובוקטיבית "Why Women Aren't Funny", נהפך ללהיט באינטרנט וקראו אותו מיליוני בני אדם ברחבי העולם. בהם גם העיתונאית האמריקאית יעל כהן, כותבת ועורכת במגזין "מארי קלייר". בראיון לרגל צאתו לאור של ספרה הראשון, "We Killed: the Rise of Women in American Comedy", מספרת כהן, בת 32, איך התחושות הקשות שעורר בה המאמר תורגמו לכתבה מגזינית ולאחר מכן לספר, הסוקר את ההיסטוריה של קומיקאיות וסטנדאפיסטיות אמריקאיות משנות ה-50 ועד היום.

"כשקראתי את המאמר חשבתי שהתיאורים של היצ'נס על נשים שרק רוצות ילדים ולכן אין להן אנרגיות יצירתיות להשקיע בדברים אחרים מתאימים רק לנשים מסוג מסוים, אולי מהסוג שהיצ'נס רגיל לבלות במחיצתו", היא אומרת בחיוך. "לפי המאמר אפשר לחשוב שהייעוד היחיד של נשים הוא להביא ילדים, ובשנייה שהן נכנסות להריון חוש ההומור שלהן מתנדף. התיאור הזה רחוק מאוד מהאמת.

ג'ואן ריברס

"לפני עשרה חודשים ילדתי את בתי הבכורה, ואני חייבת להודות שלהיות בהריון זו חוויה משונה מאוד. הגוף שלך משתנה, יש אי-נוחות תמידית וזו קרקע פורייה להומור ולבדיחות. מצד שני, יכול מאוד להיות שזה סוג ההומור שגברים לא רוצים לשמוע עליו, כי הם מעדיפים לחשוב על נשים באופן מיני. מערכונים על הנקה, למשל, תמיד מעוררים תגובות מנוגדות".

לדברי כהן, "כשעבדתי על הספר גיליתי שהמחשבה השלטת היא שהומור גברי הוא הומור אוניברסלי, ומה שנקרא ‘הומור נשי' אמור להיות מכוון רק לנשים. אין שום סיבה שגברים לא ימצאו עניין בהומור של נשים. יש קומיקאית מצליחה, טיג נוטרו, שמדברת על החוויה שלה כמי שחלתה בסרטן השד, והסטנדאפ שלה אוניברסלי לגמרי. היא מדברת על פחדים שכל אחד יכול להזדהות אתם".

בכל זאת, מעז יצא מתוק: בעקבות ההתקפה של היצ'נס הוציא "מארי קלייר" גיליון נושא שהוקדש להומור נשי. כהן נשלחה לראיין קומיקאיות אמריקאיות בניסיון להבין אתן למה לעזאזל במאה ה-21 יש עדיין מי שחושב שנשים לא יכולות להצחיק קהלים רחבים ומגוונים, אלא רק נשים אחרות.

כהן נפגשה בין השאר עם פיליס דילר, מחלוצות הסטנדאפ בארצות הברית, ועם ג'ואן ריברס, והגיעה למסקנה שיש כאן חומרים לספר ולא רק לכתבה. בשנים שחלפו מאז היא ריאיינה יותר מ-200 קומיקאיות, קומיקאים, בעלי מועדונים, כותבים בתוכניות אירוח ואנשי תעשייה בניסיון לגולל את סיפורו של ההומור הנשי בארצות הברית.

התוצאה היא תשובה מפורטת ומרתקת להיצ'נס ודומיו. ספרה של כהן מבקש, ומצליח, להוכיח שתעשיית הבידור האמריקאית סיפקה ב-60 השנים האחרונות אינספור דוגמאות ליכולתן של נשים להצחיק קהלים מגוונים, אבל בפועל ההישגים הללו נשכחו במהירות או נרשמו בתודעה הציבורית כ"יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל". כך, למשל, מנהלים בתעשייה סירבו להכיר בפוטנציאל הגלום בקומיקאיות גם לאחר שהסיטקום "רוזאן", שכתבה הקומיקאית רוזאן בר (שגם כיכבה בו), הצליח להדיח את "משפחת קוסבי" מראש טבלת הרייטינג ב-1988. דוגמה אחרת סיפק ג'וני קרסון, שאמר בראיונות שנשים לא מצחיקות אותו גם אחרי שריברס נהפכה למנחה האורחת הפופולרית ביותר בתוכנית שלו.

שרה סילברמן

התחקיר המרשים של כהן הפך את הספר להצלחה: אף שיצא רק לפני שבועות ספורים, השחקנית ההוליוודית קמרון דיאז כבר הספיקה לספר לאתר "אמזון" שזה הספר הטוב ביותר שהיא קראה השנה. כהן עצמה כיכבה בראיונות בעיתונאים נחשבים כמו ה"ניו יורק טיימס" וה"בוסטון גלוב", שכינה את הספר "ניתוח היסטורי מבדר, מחכים וכתוב היטב".

אחד מהישגיה המרשימים של כהן הוא הראיון עם דילר, קומיקאית שפרצה את הדרך לסטנדאפ נשי בשנות ה-50. דילר מתה באוגוסט השנה, בת 95. "ריאיינתי אותה כמה חודשים לפני מותה", מספרת כהן, "והיא עוד היתה דיווה אמיתית. בכל פעם שצחקה כל גופה רעד מהתרגשות".

מופע חימום: סטרייסנד

בפרק הראשון ב"We Killed", שמוקדש לעלייתו של הסטנדאפ הנשי בניו יורק של 1957, מספרת דילר כיצד היא החלה לשבור את תקרת הזכוכית בתקופה שנשים הופיעו במועדוני לילה רק כרקדניות או זמרות: "היו הרבה מועדונים קטנים בניו יורק, אבל כולם רצו לעבוד ב'Copa'. אף אחד לא שמע עליך עד שלא עבדת שם. זה נחשב למועדון של השמות הגדולים: ג'רי לואיס, קרל ריינר, סיד סיזר. אבל אף קומיקאית מעולם לא הופיעה שם, עד שהסוכן שלי הצליח להשיג לי חוזה לשלוש הופעות, הראשונה תמורת 3,000 דולר, השנייה תמורת 5,000 דולר והשלישית תמורת 7,000 דולר.

ברברה סטרייסנד

"גמרתי את ההופעה הראשונה, קיבלתי 3,000 דולר ואמרתי להם לאן הם יכולים לדחוף את שאר הכסף. העדפתי לעבוד במועדונים קטנים יותר כמו ‘המלאך הכחול' תמורת 2,000 דולר ללילה. הקהל ב'Copa' פשוט לא היה בשבילי. אלו היו גברים שהדברים היחידים שעניינו אותם היו מוסיקה ובחורות. הם חיפשו נשים עם חזה חשוף, או רקדניות אירוטיות. הניסיון הזה גרם לי להבין שהקהל הגברי היחיד שיוכל להעריך את ההומור והתחכום שלי הוא הומואים. גם ג'ואן ריברס הבינה את זה: אם את רוצה להצליח, פשוט תופיעי במועדוני גייז".

כשכהן נשאלת על הקשר ההדוק בין צמחיתה של קהילה הומוסקסואלית בעלת נראות ציבורית ובין הצלחתן של נשים קומיקאיות, היא אומרת שממדי התופעה הפתיעו אותה: "הקהל של הרבה מאוד קומיקאיות, בעיקר בסטנדאפ, התבסס בהתחלה על הומואים. היום, כשחושבים על קומיקאיות כמו קתי גריפין או צ'לסי הנדלר זה נראה כמעט מובן מאליו. בשנות ה-50 וה-60 היו הרבה מאוד הומואים שעבדו כסוכני כישרונות וסייעו לנשים להצליח. למשל לויד קלארק, המנהל הראשון של פיליס דילר, שביקש ממנה להופיע בעיקר במועדוני לילה שזוהו עם הקהילה.

"אחד המחסומים העיקריים של נשים קומיקאיות הוא שהן אמורות לתפקד כאובייקטים מיניים, ולכן הן לא אמורות לעלות על הבמה ולדבר על דברים כמו מחזור או הריון. הרבה מרואיינות דיברו על כך שנשים והומואים חולקים ניסיון חיים דומה של התמודדות עם חברה סטרייטית ששופטת וחונקת אותם. במקביל, יש תחושה שגברים הומואים מאפשרים לנשים להשתחרר מההגדרות החברתיות שמגבילות אותן".

ואכן, הקהילה הגאה חיבקה את דילר ואיפשרה לה לברוא לעצמה פרסונה בימתית: עקרת בית משועממת וממורמרת שצוחקת על גורלה העגום ועל בעלה הפיקטיבי, גבר ששמו פאנג. דילר היתה הראשונה שהעזה לחשוף את הצביעות האמריקאית בנוגע לגידול ילדים, עם בדיחות בסגנון "איך אפשר לדעת שהילדים שלך גדלו? סימני הנשיכה גבוהים יותר", או "את מרגישה שהזדקנת ורוצה להיראות צעירה יותר? אין בעיה, פשוט תשכרי ילדים קטנים יותר". ואת ההופעה היא קינחה בעצה רומנטית לחיי אהבה מושלמים: "אף פעם אל תלכו לישון כועסים. תישארו ערים ותריבו".

דילר זכתה להצלחה חסרת תקדים כסטנדאפיסטית ונהפכה לכוכבת קולנוע וטלוויזיה, בשיתוף פעולה ארוך שנים עם הקומיקאי בוב הופ. השניים כיכבו יחד בשלושה סרטים ובלא פחות מ-23 תוכניות ספיישל טלוויזיונית.

ההצלחה הגדולה של דילר מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך שהיא החלה את הקריירה שלה כאם לחמישה ילדים שסבלה ממצוקה כלכלית ובסך הכל חיפשה דרך לסייע לבעלה לגמור את החודש. חודשים ספורים אחרי שפגשה את הסוכן שלה היא כבר הופיעה במועדונים הנחשבים בניו יורק. קומיקאיות מוכרות פחות, כמו למשל צעירה אלמונית אך מבטיחה בשם ברברה סטרייסנד, שימשו כמופע החימום שלה.

בניסיון להסביר את סוד ההצלחה סיפרה דילר לכהן כי "לפני היו שחקניות קומיות מוכשרות כמו לוסיל בול, וגם בדרניות נהדרות כמו הרקדנית והזמרת קרול צ'אנינג, אבל סטנדאפ זה משהו אחר. את לא שרה, את לא רוקדת - את מדברת. זה משהו שיוצא ממוח של אדם אחד ומכוון היישר למוח של אדם אחר".

אף שדילר היתה קומיקאית מבריקה, היא נאלצה לפלס את דרכה בתקופה שאמנות הקברט שלטה בחיי הלילה ונשים נמדדו בעיקר על סמך המראה החיצוני. בראיון לכהן היא מספרת בכנות כמה קשה עבדה כדי לטשטש את הגזרה המושלמת שלה ו"לכער" את עצמה. "הייתי לובשת סחבות או שמלות ענקיות כדי להיראות קצת מוזרה. זה מאוד עוזר לאמן סטנדאפ אם ההופעה שלו קצת משונה או ייחודית. אם, למשל, גבר ששוקל 200 קילו עולה לבמה ואומר ‘אני גווע מרעב, לא אכלתי כבר עשר דקות', יש לו פתיחה טובה. רציתי לספר להם בדיחות, ולכן הייתי צריכה לגרום להם להאמין שמתחת לסחבות יש גוף שלדי ומכוער".

לדברי כהן, נשים שעבדו בסטנדאפ נאלצו מאז ומעולם להתמודד עם הדעה הקדומות ש"יופי והומור לא הולכים ביחד". "וופי גולברג סיפרה לי איך אחד מהסוכנים שלה אמר לה פעם שהיא יכולה לגלם דמויות קומיות כי אף אחד לעולם לא יעלה בדעתו לשכב אתה. גולדברג סיפרה שהסוכן השתמש בביטוי ‘Fuckability Factor', שהתייחס לכך שנשים מצחיקות חייבות להיות אנדרוגניות או א-מיניות באופן זה או אחר.

"הרבה שנים נשים התלבטו איך אפשר לעמוד על הבמה ולספר בדיחות בלי שתהיה לך נוכחות מאיימת. תמיד היתה הקלישאה של ‘הבלונדינית המטומטמת', האשה שכיף לצחוק עליה, ולא אתה, והרבה קומיקאיות ניסו לחלץ את עצמן מהמקום הזה. בעשורים הראשונים שאני מתארת בספר חשבו שאי אפשר להיות גם יפה וגם מצחיקה, אבל לשמחתי זה השתנה בתחילת שנות ה-90. צ'לסי הנדלר, שמגלגלת היום תעשייה שלמה של ספרים ומוצרים, היא בחורה בלונדינית וגבוהה, וגם שרה סילברמן וטינה פיי הן נשים נאות מאוד".

למרבה הצער, הרצון להתכער כדי שגברים בקהל יסכימו להקשיב לבדיחות ולצחוק מהן התחלף עם שנים בלחץ מתמיד להיראות כמו כוכבות הוליוודיות. ספרה של כהן מלא בסיפורים עגומים של קומיקאיות מצליחות שסבלו מהפרעות אכילה או מדיכאון. לדבריה, "כשמסתכלים על קומיקאים מצליחים רואים הרבה מקרים של התמכרויות ושימוש בסמים, אבל איימי פולר אמרה פעם שנשים לא עושות סמים. לעומת זאת, יש להן הפרעות אכילה.

"צריך לזכור שלרוב הקומיקאיות המצליחות יש אישיות חזקה מאוד ומשמעת עצמית מפותחת. ליסה קודרו מ'חברים' דיברה אתי על הלחץ התמידי על שחקניות טלוויזיה לשמור על גזרה מסוימת, ועל כך שתמיד יש תחושה שאת צריכה - או יכולה - להיות רזה יותר, גם אם זה לא נאמר לך באופן מפורש. ג'ואן ריברס, שעברה ניתוחים פלסטיים, אמרה לי, ‘היום אף אחת לא רוצה להיות המצחיקונת המכוערת'".

נסיכה יהודייה מבית טוב

אחת הקומיקאיות הראשונות שהצליחו לשלב בין יופי וכישרון היתה איליין מיי. בעוד שדילר עלתה לבמה וירתה בדיחה אחרי בדיחה, מיי, שגם היא החלה לצבור קהל רחב של מעריצים בשנות ה-50, העדיפה לאלתר על הבמה במקום להשתמש בבדיחות כתובות מראש. יחד עם שותפה לבמה, מייק ניקולס, מיי בת ה-26 יצרה מופע זוגי שהתבסס על אלתורים ודמויות מומצאות. בינואר 1958 החלו השניים לככב בתוכנית הטלוויזיה ‘Omnibus' שסללה את דרכם אל לבו של הקהל האמריקאי.

בתקופה שדילר ומיי החלו "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ולצחוק על עצמן ועל כל העולם, קומיקאי צעיר ומבטיח ששמו וודי אלן עשה גם הוא את צעדיו הראשונים בעולם הסטנדאפ הניו-יורקי. דילר מכנה את ההומור של מיי וניקולס "הומור יהודי", הכולל אזכורים רבים לאם היהודייה שתמיד מתלוננת שהילדים לא מקדישים לה מספיק תשומת לב.

כך למשל, כהן מביאה במלואו מערכון שעלול להידמות מוכר מדי (ואף קלישאתי) לקורא הישראלי: ניקולס בו מגלם מדען יהודי שעובד בנאס"א ומיי משחקת את אמו הקשישה, שמתקשרת אליו רגע אחרי שיגור היסטורי. אחרי שהאם פותחת את השיחה ב"ארתור, זו אמא שלך. אתה זוכר שיש לך אמא?" המדען האומלל נעזר בתירוץ "אמא, הייתי באמצע שיגור של טיל לחלל, לא היתה לי שנייה להתקשר אליך". האם מסרבת להתרצות ועונה, "טוב, תמיד יש משהו יותר חשוב לעשות מלדבר עם אמא שלך. אגב, קראתי שאתם כל הזמן מאבדים את הטילים. אני מאוד מקווה שהם לא מורידים לך את זה מהמשכורת".

כשאני שואלת את כהן, בת למשפחה בעלת שורשים ישראליים (אביה, יוסי כהן, הוא יליד תל אביב שנשא לאשה יהודייה אמריקאית מסיאטל), אם יש בכלל דבר כזה "הומור יהודי", היא מהנהנת. "אני חושבת שגברים יהודים הם היחידים שלא צריך לשכנע אותם שנשים הן מצחיקות, אבא שלי ובעלי מעולם לא פיקפקו בכך", היא צוחקת. "וופי גולדברג בחרה בשם הבמה גולדברג מסיבה מסוימת. המפץ הגדול של ההומור היהודי התרחש בשנות ה-60, שבהן הסטנדאפ האמריקאי עבר מהומור מאוד ‘לבן' להומור אתני. וודי אלן וסטרייסנד בדיוק התחילו להצליח, בין השאר בזכות בדיחות על אמהות יהודיות ופרסונה ניורוטית".

ג'ואן ריברס, קומיקאית נוספת שכהן ריאיינה לספרה, היטיבה להשתמש בזהותה כ"נסיכה יהודייה מבית טוב" כדי לברוא את הפרסונה הבימתית שלה. ריברס, שכיכבה לאחרונה בהופעת אורח משעשעת במיוחד בעונה השנייה של הסדרה הקומית "לואי" (שבמסגרתה הקומיקאי לואי סי-קיי, הצעיר ממנה בכמה עשורים, ניסה לשכב אתה), עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הסטנדאפ במועדון "Duplex" בווילג' בניו יורק, שבו הופיעו באותה תקופה סטנדאפיסטים כמו וודי אלן וביל קוסבי. "הייתי מדברת על דברים שבחורה יהודייה טובה לא אמורה לדבר עליהם", סיפרה ריברס לכהן, "למשל, על רומן שהיה לי עם פרופסור נשוי, או על החבר הכי טוב שלי, שבמקרה היה הומו. ב-1961 אלו לא היו נושאים שאשה אמורה לדבר עליהם בפומבי".

אף שריברס נחשבה לפורצת דרך, היא השתייכה לגל הראשון של הסטנדאפ הנשי, שבמסגרתו קומיקאיות סיפרו בדיחות בסגנון "אני שונאת את עבודות הבית! את מציעה את המיטות, שוטפת כלים, ואחרי חצי שנה את צריכה להתחיל הכל מהתחלה"; הן דיברו בעיקר על המרחב הפרטי: כמה קשה למצוא בעל, כמה קשה לגדל ילדים, כמה קשה להזדקן. מהפכת זכויות האזרח והמהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60 הביאו לצמיחתו של הגל השני, שבמסגרתו קומיקאיות כמו לילי טומלין העזו למתוח ביקורת חברתית נוקבת ולהתייחס לאפליה ולגזענות האמריקאית.

טומלין, שגדלה במשפחה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך בדטרויט, לא היססה ללחוץ על נקודות התורפה של הציבור האמריקאי. היא סיפרה לכהן כי "אחת הדמויות שהכי הצליחה היתה Suzy Sorority of the Silent Majority, מעין זקנה רפובליקאית קצת משוגעת שהיום בטח היתה מצטרפת לתנועת ‘מסיבת התה'".

טומלין, שהיתה לסבית שמנהליה אסרו עליה לצאת מהארון (ראו מסגרת), גילמה שורה ארוכה של דמויות קומיות בסדרת הטלוויזיה "Laugh-In", שעלתה לשידור ב-1968 ברשת אן-בי-סי ונחשבה לפרובוקטיבית. ההצלחה של "Laugh-In" פילסה את הדרך ל"סטרדיי נייט לייב", שכהן מייחדת לה דיון נרחב בספרה.

לטענת כהן, במשך שנות ה-70 יותר ויותר נשים החלו לעבוד בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית כשחקניות קומיות, וסדרות כמו "The Mary Tyler Moore Show" הגדילו לעשות והציגו לראשונה נשים רווקות שחיות בדירה משלהן; אבל את הפריצה האמיתית של נשים לפריים-טיים האמריקאי ניתן לייחס בעיקר ל"סטרדיי נייט לייב", שעלתה לאוויר ב-1975. בעשרות העמודים שעוסקים בתוכנית הלילה המיתולוגית כהן יוצאת נגד הטענה הנפוצה שהיא החלה כ"מועדון סגור לגברים בלבד". באמצעות שורה ארוכה של ראיונות עם שחקנים וכותבים שעבדו בתוכנית היא מראה ש"סטרדיי נייט לייב" היתה התוכנית המצליחה הראשונה שאיפשרה לנשים לעבוד ככותבות, ולא רק ככוכבות או מגישות אורחות. לדברי כהן, "הטלוויזיה האמריקאית השתנתה משמעותית בשנות ה-70. בהתחלה לא ממש רציתי להתמקד

ב'סאטרדיי נייט לייב', אבל מהר מאוד הבנתי שזה היה מקום מרכזי במיוחד להתפתחות של הקומדיה הנשית בארצות הברית. התוכנית נחשבה מהפכנית והיא תרמה תרומה משמעותית לאפשרות של נשים לכתוב מערכונים קומיים. השינוי הזה שיקף את השינויים החברתיים: נשים התחילו לעבוד יותר ויותר מחוץ לבית ולפתח קריירות מקצועיות. ואף שעד שנות ה-90 המאוחרות ‘סאטרדיי נייט לייב' נשלטה בעיקר על ידי גברים, העונות הכי מצליחות של התוכנית מבחינת רייטינג היו אלה שהיה בהן ייצוג נשי מובהק. היום, אחרי שטינה פיי ואיימי פולר עזבו, התוכנית נחלשה משמעותית. הם מנסים לחזור לעצמם עם ססילי סטרונג וקיית מקינון, שתי קומיקאיות נהדרות".

למרות הפתיחות היחסית, הכותבות והכוכבות של "סאטרדיי נייט לייב" ספגו הערות שוביניסטיות מצד עמיתיהן. השחקן ג'ון בלושי נהג להסתובב מאחורי הקלעים כשהוא קורא לפטר את הנשים בטענה שהן לא יכולות להצחיק. אן ביטס, מהכותבות הראשונות בתוכנית, סיפרה לכהן כי היא כתבה מערכון שבו אשה צעירה ונאה מפרסמת "סבון למוח" תחת הסיסמה "הי, אני טיפשה ויפה, וסוף סוף מצאתי סבון שיכול לעזור לי להישאר כזו לנצח!". "כשהצגתי אותו למנהלים שלי הם לא צחקו", משחזרת ביטס. "בסוף שיכנעתי אותם לצלם אותו והוא נחשב להצלחה גדולה, אבל אני חושבת שהם לא ממש הבינו מה כל כך מצחיק כאן".

הסביבה הסקסיסטית והלחץ המתמיד להצטיין ולהבריק גבו מחיר גם מהנשים שכיכבו מול המצלמות של "סאטרדיי נייט לייב" ובהן גילדה רדנר, אחת הכוכבות הראשונות של התוכנית, שסבלה במשך שנים מאנורקסיה. דוגמה אחרת למחיר שנשים מוכשרות נאלצו לשלם על מעמדן בתעשיית הבידור הסקסיסטית היא הכותבת הקומית מריל מארקו, שסייעה להפוך את תוכנית הלילה של דייוויד לטרמן לאחת הפופולריות בארצות הברית, אבל נאלצה לעזוב את תפקידה ככותבת ראשית לאחר שהרומן בינה לבין לטרמן הסתיים.

הדוגמה של לואי סי-קיי

ובכל זאת, בנרטיב האופטימי שכהן מגוללת, אפשרויות הביטוי הנשיות הלכו והתרחבו בהדרגה, עד ל"מפץ הגדול של הסטנדאפ", שהגיע לשיאו בפתיחתם של עשרות מועדוני הופעות ברחבי ארצות הברית בשנות ה-80 - והוביל בתורו ל"מפץ הגדול של תוכניות הסיטקום" בשנות ה-90. קומיקאיות כמו וופי גולדברג, רוזאן בר, סנדרה ברנרד, אלן דג'נרס ואחרות הכינו את הקרקע לדור הנוכחי ובו נשים מצליחות כמו טינה פיי, שרה סילברמן, איימי פולר וקריסטן ויג (שכתבה וכיכבה בשובר הקופות "מסיבת רווקות").

לעומת רוזאן, שהלכה בעקבות דילר ותקפה בסדרת הטלוויזיה שלה את שיממון החיים בפרברי ארצות הברית ("הנה אמצעי מניעה שבאמת עובד: כל לילה לפני שאנחנו הולכים למיטה אנחנו משחקים שעה עם הילדים") - שרה סילברמן כבר הרשתה לעצמה לדבר על נושאים פוליטיים ולשחוט בהנאה גלויה פרות קדושות ("יש לי המון חומר על השואה, וחלק ממנו הוא ממש הארד-קור").

אף שבאוויר מנשבות רוחות של שינוי, בהקדמה לספרה כהן מבהירה שגם בתחילת המאה ה-21 נשים הן עדיין מיעוט בתעשיית הבידור האמריקאית: מתוך 145 כותבים קבועים שעבדו ב-2011 באחת מעשר תוכניות הלייט-נייט בארצות הברית, רק 16 הן נשים (ב"סטרדיי נייט לייב", למשל, צוות הכותבים בשנה שעברה מנה 19 גברים ושש נשים). במקביל, אף שערוץ הטלוויזיה המצליח קומדי סנטרל מנוהל במידה רבה בידי נשים, באופן רשמי קהל היעד שאליו הוא מכוון מוגדר "גברים בני 18-34".

כשהיא נשאלת אם נשים עדיין נשפטות על סמך המגדר שלהם, ולא על פי הכישרון, כהן עונה כי "באופן כללי אנחנו חיים בעולם שאין בו שוויון מלא בין נשים לגברים. ברשתות הטלוויזיה ובמועדונים אמנם יש ניסיון למצוא קומיקאיות טובות, כי יש הכרה בכך שיש להן פוטנציאל כלכלי לא פחות מלגברים, אבל הדרך עדיין ארוכה. באתרי הומור פופולריים כמו ‘Funny or Die' וברוב תוכניות הלייט-נייט אין כמעט נשים. רבות מהמרואיינות התלוננו שתמיד מתארים אותן כקומיקאיות-נשים במקום לתאר אותן פשוט כקומיקאיות.

"אני חושבת שלואי סי-קיי הוא דוגמה טובה לכך שגברים יכולים לצחוק גם על דברים שנשים יהססו לעסוק בהם. הוא יכול לכנות את הילדה הקטנה שלו cunt, אבל קשה לי לחשוב על קומיקאית שתתאר ככה את הבת שלה. ואף על פי שהוא מדבר בעיקר על אשתו והילדים, אף אחד לא טוען שההומור שלו הוא הומור נשי, כפי שטענו כלפי פיליס דילר כשהיא דיברה על החיים הפרטיים שלה. משום מה להיות אבא עדיין נחשב ניסיון חיים אוניברסלי, אבל אמהות זה משהו שיכול לדבר רק ל-50% מהאוכלוסייה".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ