בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אופוריה": התבגרות עם סמים ובלי הורים

בני נוער אבודים הם גיבוריה של סדרת הטלוויזיה החדשה "אופוריה". רון לשם, שכתב אותה, מספר מה הקשר בינה לבין העובדה שהוא מעולם לא היה בן 17, לדבריו, והבמאית דפנה לוין מסבירה למה כל התבגרות היא טראומה

41תגובות

באותו הלילה בשנת 2004, במועדון ריקודים בקיבוץ שפיים, חייך נער מראשון לציון לנערה מנתניה. הוא בוודאי לא חשב שהחיוך הזה יתפתח לקטטה, שבה יפתח החבר שלה. הוא, וכל מי שלקח חלק בתגרה, בוודאי לא תיארו לעצמם מה יקרה אחר כך.

רענן לוי, נער אחר מראשון לציון, שלא היה מעורב לא בחיוך ולא בקטטה, נקלע להתקהלות מאחורי המועדון. אחד המעורבים בה היה מקורב לפרנסואה אבוטבול ובן דודו אבי אבוטבול. ג'יפ גדול וכהה, שבו ישבו שניהם יחד עם שני חברים נוספים, האיץ. לוי, מבולבל, ניסה לרוץ וכשל, לא הספיק לברוח ונתלה על קדמת הג'יפ. אבי אבוטבול עצר את הרכב ופרנסואה ירד ממנו ודקר את לוי שלוש פעמים בסכין שבידו. לפני שמת הספיק לוי לצעוק "זה לא אני".

הפרשה הזאת נחרתה בזיכרון הקולקטיבי בכינוי המצמרר "רצח סתם". מאז היו עוד כמה וכמה אירועים מהסוג הזה. כמו לכל טרגדיה, גם הפעם פיתחה החברה הישראלית עמידות לדיווחים. ולא צריך להרחיק עד רצח. ידיעות על מעשי פלילים, גם קשים, שבהם מעורבים בני נוער, הן עניין שבשגרה כמעט. בנאליה.

גלעד בר שלו. איפור: יערית סביניר

גם ב"אופוריה", סדרת הטלוויזיה החדשה שכתב רון לשם וביימה דפנה לוין, יש "רצח סתם", אבל בשונה מהצפוי, הוא אינו רגע השיא בעלילה. הוא גם לא נקודת ההתחלה או הסיום ואינו בהכרח האירוע המכונן. בוודאי אינו האירוע היחיד.

לפני הרצח ואחריו מוצגים בסדרה בני נוער מנוכרים והמומים. הם צורכים סמים, צופים בפורנו קשה, שותים אלכוהול, מתנהלים בעולם שבו נוכחות ההורים מורגשת רק בקושי, ביד על כתף שנקלעה במקרה לפריים או בפתק על המקרר. המציאות, כפי שהם מכירים אותה, עקומה ומעוותת. אהבה רומנטית תמימה אינה קיימת. מין הוא אישור למקובלות חברתית, מראה חיצוני הוא הכל, שימוש בסמים הוא אגבי והתחושה כולה היא של אובדן דרך.

דור חדש כל שנתיים

"אופוריה", שתעלה לשידור הערב בערוץ 3 בכבלים, מציגה עיר ישראלית טיפוסית, שבה מתקיימת, בזמן לא ברור, שגרת חייהם של כמה בני נוער. ביניהם קינו, שישן-הוזה תמיד בבית שעל הגג שלו ניצב ג'קוזי מלא בירה; חופית היפה, שעיניה כבויות וזרועותיה מכוסות חתכים; צהובון, כימאי חובב שמתעל את כישרונו לייצור סמים בהדרכת גורו אינטרנטי; נוי, נערה שמנה ודחויה שתעשה הכל כדי להיגאל מבתוליה; מסטולי, הומו שברח מהבית; תומריקו, סוחר סמים דתי שעסוק גם בלימוד לבר-המצוה שלו. סגנון החיים שלהם הוא חלום בלהות לכל הורה. זאת בהנחה שההורה בכלל נמצא שם.

בינתיים הצופים נדרשים לסבלנות: רק בפרק 4 מתברר מה הקשר בין הנערים לרצח, ומה הקשר בינו ובין עלילה נוספת, טיול בדרום אמריקה שהוא חלומו של קינו. בדרך להצטלבות בין קווי העלילה, באווירה שאינה בהכרח ריאליסטית, יהיו צופים שיתייאשו. במלים אחרות, לוין ולשם בחרו בחומרים לא קלים. וגם האופן הבוטה והישיר שבו הם מטפלים בהם ¬ שהוא קולנועי יותר מאשר טלוויזיוני ¬ אינו מובן מאליו. שם הסדרה מתייחס ליצירת תחושה של אופוריה באמצעות סמים.

לוין, בת 44, כתבה את התסריט ל"נבלות" ואת הטיפול הזוגי של אורנה ומיכאל ב"בטיפול". לפני כן ביימה את העונה הראשונה של "עד החתונה" ואת "בשורות טובות". היא נשואה לבמאי עודד דווידוף ולהם שלושה ילדים. לשם, בן 36, חי עם אורן, בן זוגו הרופא, ונחשב לנער הפלא של העיתונות. ספרו "אם יש גן עדן" זיכה אותו בפרס ספיר ועובד לסרט מצליח ("בופור") ולמחזה.

השילוב היצירתי בין השניים נראה בלתי אפשרי כמעט. לוין תוססת ורגשית, צוחקת צחוק מתגלגל. לשם נראה מאופק ומעיד על עצמו שלעולם לא איבד או יאבד שליטה. "אתה בשליטה ואני הפרעת קשב", לוין מאבחנת בצחוק. גם מאוחר יותר בשיחה, כאשר שאלות על ההתבגרות האישית שלהם עולות, מתבררת תמונה הפוכה כמעט.

"כל הזמן חשבנו על זה שתמיד אמרו 'הדור הצעיר' ואנחנו לא רוצים להתלונן ולהיות דידקטיים", אומר לשם. "הבעיה היא שהדור היום מתחלף בכל שנתיים. 17 הוא דור אחר מ 15 וגיל 15 שונה מגיל 12. צורת החשיבה והצריכה שלהם שונות כי הטכנולוגיות שהם משתמשים בהן שונות.

"הם לא מחפשים באמת כלום, כי הכל בהישג ידם בחיפוש בגוגל בטלפון הנייד. אחת התמות שעבדנו אתן היא ששכחנו שלחפש זה כיף יותר מלמצוא ושלרצות זה כיף יותר מלהשיג. הם לא מחפשים שום דבר, הכל בשליפה, הכל קיים. זה לא המצב הרגיל של 'נראה מה קורה שני דורות מתחתינו'. אנחנו נפעמים מול עולם שהשתנה לחלוטין. התבגרות בו היא דבר שונה".

זאת סדרה על התבגרות? אלו בני נוער שחייהם קיצוניים.

לשם: "כל פעם שאני בוחר עולם לכתוב עליו, אני מחפש חוויה שפיספסתי או עולם שבא לי לחיות אותו. גיל 17 הוא כזה. רציתי לחיות את הדמויות האלה. ידעתי שאני רוצה להגיד שגיל 17 הפך ל 30 החדש ואתה יכול לקחת עלילות של בני 30 לגיל הזה בגלל זה".

זה נכון גם להיפך: גיל 30 הוא גיל 17 החדש.

"זה נכון וזה גם מסביר הרבה. גיל 17 הוא ה 30 החדש, אבל 40 הוא ה 25 החדש. בעצם קוגניטיבית ורגשית אתה תקוע בין הגילים האלו באותו עולם, וזה גורם לך למצות את המציאות מהר כל כך. גם ככה בגיל 17 אתה ממצה את המציאות.

"הפרק הראשון מתחיל בזה שבגיל 8 ראית אנשים קופצים ממגדלי התאומים. ראית כבר כל כך הרבה דברים בגיל 8, שמה יעניין אותך כבר בגיל 17? התרגלת לקצב דפיקות לב, לזרימת דם, לקצב אדרנלין כזה, שאתה מחפש את הדבר הבא. הדבר השני שרציתי לדבר עליו הוא מות ההורות".

בסדרה - שטמירה ירדני חתומה עליה כיוצרת-שותפה ודניאל אמסל הוא תסריטאי נוסף שלה, ההורים הם טמבלים, או לכל הפחות דמויות לא רלוונטיות, שסמכותן ונוכחותן נזילות או לא קיימות. נעמי, בתה הבכורה של לוין, בת 14. כשלוין נשאלת על כך היא מגיבה בחיוך. "בעיקר חשבתי, במובן הכי לא אינטלקטואלי שאפשר לדמיין, מה יגידו על אמא שלה, שעושה סדרה לא חינוכית. חשבתי אם המורים של הילדים שלי יסיקו מסקנות", היא צוחקת.

חשבת על החיים הסודיים שאולי יש לבת שלך?

לוין: "יש לי חרדה דומה לזו של שאר ההורים. לא בגלל הסדרה יש לי יותר חרדה, אף שבגלל הסדרה היה לי פחות זמן אליה, וזה מתקשר לניתוק ולאובדן ההורות.

"השאלה היא תמיד עד כמה אתה סומך על הילד שלך. מה אתה אמור לתת לו בכלל? אני לא מבינה מה הדבר שאני צריכה לספק לה. מה אני צריכה לתת לה כדי להגן עליה מכל זה? זה משהו רגשי, אבל אני לא יודעת באמת מה ואיך עושים אותו. לשחרר? להיות קשוח יותר? אין לך מושג".

להורים לפני דור היה קל יותר?

"לא, אבל דרכי המילוט של הנוער היו פחות מגוונות. היום הם לא צריכים לעשות כלום בשביל להיעלם, רק לסגור את הדלת של החדר. היום אפשר לעשות עבירות מין קשות על ילדים בלי לפגוש אותם. זה קורה מהחדר שלהם מהבית.

"אני מקווה", היא נאנחת, "שרגשית הבת שלי במצב שלא ייתן לה ליפול עמוק מדי לכל המלכודות שיפרשו לה. ויפרשו לה. אני מקווה שהיא תדע לצאת מהן, או לחטוף בקטן ולא בגדול.

"כהורה אתה בבלבלה. הדילמות מתקיימות כל הזמן. בכל רגע נתון יש צומת שצריך לבחור - לכעוס או ללטף? לפרגן או לבקר? אין לזה סוף. אלו שאלות שאין עליהן תשובות פשוטות. הילד שלך תמיד יביא לך איזו כאפה ואתה לא יודע איך להיערך. זאת צרה שאת יודעת שתגיע ולא יודעת אם צריך לאגור מים ושימורים או לאטום חלונות".

החמצות וסכנות

לפחות זוג הורים אחד, הוריו של לשם, לא נאלצו להתמודד עם הדילמות הללו. כשהיה בן 15 החל לשם לעבוד בטלוויזיה כתחקירן בתוכנית הנוער "תוסס". בגיל 17 כבר היה עסוק יותר, החזיק יומן פגישות וסדר יום צפוף. את "אופוריה", כך הוא מספר, כתב כדי לפצות על התקופה שהוא עצמו לא חווה. "אני אוהב כתיבה כי היא מאפשרת לבנות עולם דרך שפה, להיכנס לעולם שאני לא מכיר ולחיות בו, אבל בעיקר כי דרך כתיבה אפשר לחיות את כל מה שפיספסתי".

מה פיספסת?

"לא עשיתי טיול בדרום אמריקה אז אני כותב טיול בדרום אמריקה. לא הייתי באמת בן 17 אז אני כותב על להיות בן 17".

מה זאת אומרת לא הייתי בן 17?

"לא הייתי. הייתי בן 30 כשהייתי בן 17. לא רציתי להתמודד עם ההתפתחות הרגשית אז התמודדתי רק עם ההתפתחות הקוגניטיבית וניהלתי חיים של בן 30. ידעתי שאני רוצה לכתוב את הגיל הזה. אני תמיד כותב את האלטר-אגו שלי, את מי שאני לא והייתי רוצה להיות. ידעתי שאני רוצה לכתוב הצצה לגיל 17, מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של הגיל הזה וללמוד את השפה שלהם".

הניסיון הראשון לכתיבת הפרויקט התאפיין ברוח אחרת, שהולידה סדרה חביבה, טלנובלית כמעט, על קבוצת בני נוער גולשים. עשרת הפרקים שנכתבו בה במשך שנה של עבודה הושלכו לפח לטובת חיטוט עמוק יותר בפצעים ישנים. לשם כפה על עצמו ישיבה לילית על ספסל בחצר בית הספר התיכון בגבעתיים שבו למד, תרגיל שנועד לגרות את הזיכרון.

מה עלה בזיכרונך בישיבות האלה?

"בעיקר זה שהייתי חייב להיות בשליטה כל הזמן. ביסודי היו קוראים לי הומו בכל מקום, ואז הבנתי שלכיתה ט' אני חייב לבוא עם מסיכה חדשה. לכיתה ט' הגעתי גבר ואף אחד לא קרא לי הומו, מעולם. זאת היתה הקלה, אבל זה גם אומר שכל הזמן הסתובבתי בשליטה, חייב להיות גבר, משחק דמות. הדחקתי את כל ההתבגרות הרגשית שלי ועבדתי בלהיות בן 30. אחר כך, מתישהו בשנות ה 20 שלי, התחרטתי שהחמצתי כל כך הרבה, שלא חוויתי את כל זה".

ואז?

"בגיל 21 הייתי ילד של אמא. לא יכולתי לחשוב על להיות בתנאים לא תנאים וגם הייתי להוט מדי להתחיל קריירה ובפאניקה שלא יקבלו אותי לשום עבודה. מה יקרה אם אני לא אצליח להיות עיתונאי? מה אם אני לא אצליח להשתלב בשום עיתון? ויתרתי על טיול כי הייתי חייב להתקבל דחוף עכשיו. משמרת הערב הראשונה שלי בדסק ב'ידיעות אחרונות' היתה ביום השחרור שלי מהבקו"ם. רק בגיל 28 הבנתי שהחמצתי חוויה גדולה מאוד. רציתי להיות הילד הזה שרץ עירום בשדות הקוקה בבוליביה".

לשם ניסה לפצות על הזמן שאבד וטס לבוליביה כדי לגלות שהוא לא בן 20, ושהאכסנייה שעל הגג שלה היו שני ג'קוזי מלאים בירה ("משם נגנב הרעיון", הוא מחייך) כבר לא בשבילו. את דרך המוות המפורסמת עשה עם מזוודת טרולי.

הוא החליט לכתוב על דמויות שמאבדות שליטה, כי הוא עצמו לא מסוגל. "'אופוריה' הוא הפרויקט הכי אישי שכתבתי", הוא אומר. "כל מחשבה שאי פעם עלתה לי, כל תובנה וכל רגש שאי פעם עלו לי, נמצאים שם איפשהו. היו לי המשפחה והבית הכי חמים בעולם, קיבלו אותי תמיד וחייתי בצמר גפן מהשנייה הראשונה. אבל כן גדלתי בתחושה שהעולם מסביב אומר לי 'אתה הומו? אז אתה סוטה ומקולל'. עדיין זה נמצא שם. במדינות סביבנו מוציאים אנשים להורג על ה'עבירה' שלי".

לוין: "גם היום הילדים הרעים מבית ספר נמצאים שם. כשסדרה שלי אמורה לעלות, הם תמיד נמצאים שם, אלה שאני חייבת להראות להם. הפצעים הקשים שלי לא נמצאים בגיל ההתבגרות אלא בגיל צעיר יותר, גיל 10. חרם בבית ספר, מריבות".

הגיבורים שלכם מוקצנים.

לוין: "אני טוענת שהתבגרות היא טראומה, איך שלא חווים אותה. היא רצופה במיני טראומות וכל העסק הוא טראומטי. כולנו ¬ הסחים, המסטולים, השמנים ¬ עברנו את המיני טראומות האלו, וחלקנו טראומות גדולות. זה מוגזם אבל מוכר.

"לא היתה לי ילדות פרועה לדעתי, אבל אני עדיין לא מבינה לפעמים איך שרדתי את זה. קרה לי שחזרתי הביתה ולא זכרתי מאיפה באתי כי הייתי שיכורה כל כך. כשאני מסתכלת לאחור על הנעורים שלי אני תוהה איך זה שלא נהרגתי בדרך. לא מחוויות קיצוניות ¬ מלשתות ולנהוג, להסתובב עם אנשים שאני לא מכירה. דברים שכולם עושים. כשאין לך פחד ואין לך שום הערכה מהימנה לכמות ולמיקום של הסכנות שאורבות לך".

לשם: "אתה אולי מפחד, אבל אין לך פחד באמת".

לוין: "זאת תחושה אוניברסלית. יש בהתבגרות איזו אלימות".

היה או לא היה

לוין אינה דמות שגרתית בתעשיית הטלוויזיה. היא מעידה על עצמה ש"לונדון את קירשנבאום" היא התוכנית היחידה שבה היא צופה. היא נחשבת לבמאית טוטאלית ובררנית, שאינה ממהרת להירתם לפרויקטים.

"מכיוון שהיא גם כותבת, היא נכנסת לנימי התסריטים באובססיה כמעט", מעיד התסריטאי אבנר ברנהיימר, שעבד עמה ב"עד החתונה". "היו לנו שעות ארוכות מאוד ולילות לבנים. היתה שם טוטאליות מוחלטת. לא היתה מלה אחת, לא היתה אבן שהיא לא הפכה ובדקה. היא לא יס-מנית בשום צורה ולא במאית תעשייתית. היא לא תסכים לקבל כל עבודה וכל תסריט, ומה שכן ¬ היא תהפוך לשלה".

מנהלת תחום הדרמה בהוט, מירית טובי, מעירה ש"היא אולי נראית מפוזרת וילדה אבל היא אחד האנשים הבוגרים שמתעסקים בטלוויזיה בארץ. הגישה שלה אחרת, בועתית. הסדרה היא אגדה, קצת כמו 'היה או לא היה' וזה דווקא מאפיין את העבודה שלה יותר מאשר את זו של רון".

על לשם אומר הבמאי דני סירקין, שעבד עמו בסדרה "תא גורדין", כי "הוא מלא בתשוקה וחרוץ, והעובדה שהוא גם גמיש הופכת את העבודה אתו למהנה". לשם, בן למשפחה מרובת אלופי צבא ובכירי משטרה, עשה את שירותו הצבאי ביחידת המודיעין 8200. בן 31 היה סגן עורך "מעריב" (בימי אמנון דנקנר) אחרי קריירה ככתב ורכז כתבים ב"ידיעות אחרונות". אחר כך היה מנהל לוח השידורים וסמנכ"ל התוכניות בזכיינית ערוץ 2 קשת, ופרש ממנה כדי להתמקד בכתיבה. אחרי "אם יש גן עדן" פירסם את הספר "מגילת זכויות הירח" וכתב את העונה הראשונה של "תא גורדין" (יחד עם עמית כהן וגיורא יהלום), ששודרה בלוויין. הסדרה, שעונה שנייה שלה מצויה כעת בעבודה, נמכרה לעיבוד אמריקאי ברשת אנ-בי-סי.

אדם שעבד עם לשם בימי "מעריב" אומר עליו: "הוא יודע מאוד איך להתחבר והוא רגיש ופתוח לאנשים. הוא יוצר אמון מהר מאוד, ומהר מאוד גם ברור לך שהוא גאון. זה לא רק ידע, אלא גם אינטליגנציה רגשית וגם יכולת להבין משהו מהר ולפשט אותו, ואז לתרגם אותו כך שכולם יבינו".

מנכ"ל קשת, אבי ניר, אומר על לשם: "כל מה שאני חושב עליו והיחסים בינינו בכלל מגולמים בפרידה ממנו. כמו כולם גם אני אמרתי לו שהוא אולי מנהל מצוין, אבל כותב ויוצר נדיר בשפע ובמקוריות של מה שהוא עושה, וזה הייעוד שלו".

רצח או סלקציה

בחזרה לרצח. כמו זה המכעיס בבנאליות שלו, של הנער רענן לוי, גם הרצח של הדמות בסדרה, שגם שמה הוא רענן, הוא מיותר, טיפשי. סיפורו של לוי היה השראה לסדרה, ובשבוע שעבר צפו בני משפחתו, הוריו ואחותו, בפרק הרצח.

לשם מסביר: "רענן לוי נהפך לסמל ורבים זוכרים את השם. המדינה הזדעזעה ואצלי נחקק השם הזה והמקרה הזה. הזמנו את ההורים שלו לראות את הפרק, כדי שלא יופתעו לראות את זה פתאום על מסך. שאבנו השראה מהמקרה האמיתי, אבל זה לא שכתבנו את הדמות בהתבסס על הבן שלהם. זה לא אפשרי".

מה היה במפגש הזה?

לוין נראית מוטרדת, מפטירה "עצוב מאוד", מסבירה: "הם מרגישים שהדברים האלה עוברים ללא תשומת לב מספקת. ידיעה בעיתון, מבלי להתעסק בשבר הזה. אני צינית מול הניתוחים של למה זה קורה. צריך מזל כדי לצאת מהילדות בשלום, ולא צריך לדבר רק על רצח כשמדברים על לצאת מזה בשלום. ערב טראומטי יכול להיגמר גם בסלקציה, חוויה משפילה שילדים עוברים כל יום שישי.

"אני מסתכלת על המקרה שפורסם לפני כמה חודשים, על המורה שילדים השתוללו לה בבית. הידיעה הזאת זיעזעה אותי. זה היה ממושך ומאורגן. אלימות ארוכה. ברצח יש רגע אחד של איבוד שליטה, פה היה מהלך ארוך של אלימות".

לשם: "הבעיה העיקרית היא שהשעמום הוא מחלה חשוכת מרפא. חלול פה. מה המשמעות שלנו, חוץ מזה שאנחנו קוסמופוליטים לדעתנו וזה כיף? ההורים שלנו גדלו עם עיניים בוערות, והיצרים נוקזו לשם. לאן אנחנו הולכים? מה שיש פה הוא שעמום".

אלקנה, אחת הדמויות בסדרה, מסביר לדמות אחרת מדוע בחר בחיים של הוללות וניהיליזם. סבו, הוא אומר, היה מוטרד מהעבר, חש בכובד ההיסטוריה. הסבתות שלו, הוא ממשיך, קידשו את העתיד בלהט מהפכני. אני, אומר אלקנה וחיוך של שביעות רצון על שפתיו, חי את ההווה.

לשם אומר: "אנחנו אובססיביים להווה. זה מביך אותנו לדבר על העתיד, על מה יהיה פה עוד עשר שנים או 20 שנה. כל כך איבדנו אמון שיש סיכוי. אם מישהו יושב עם חברים ומדבר על מה יהיה פה בעוד 20 שנה, זה לא קול וזה נחשב פנטסיה חסרת סיכוי. אסור לך לדבר על העתיד.

"אנחנו לא עירניים מספיק לדברים שאנחנו צריכים להילחם עליהם. טוב לנו מכדי לשים לב שבעוד 20 שנה הסיכוי של ישראל להיות מדינה דמוקרטית שואף לאפס. דמוגרפית אין לאדם כמוני, לי, סיכוי לחיות במדינה שאני רוצה בה או שגדלתי להאמין בה. האם זאת מדינה שתסכים שאני אחיה בה? האם זאת מדינה שאני אוכל לחיות בה? איפה אני אחיה או אגדל ילדים אם יהיו לי? התחושה הזאת מבעיתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו