שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עורכת הסדרה "למה עוני?" מאמינה שאפשר לשנות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

השאלה הראשונה המוצגת למטה הופמן־מאיר, עורכת הסדרה הדוקומנטרית, "למה עוני?" בראיון הטלפוני אתה, היא השאלה שמתנוססת מעל הפרויקט העולמי שלה, שעלה לשידור ביום ראשון לפני שבוע.

"רציתי לברר מדוע למרות 50 שנים של סיוע, עדיין ישנם מיליארד בני אדם בעולם החיים בעוני; 400 מיליון ילדים עדיין הולכים לישון רעבים; 1.6 מיליון ילדים בארצות הברית מחוסרי בית", אומרת הופמן־מאיר, המשמשת כראש מחלקת התעודה בטלוויזיה הציבורית הדנית.

מתוך "הבהלה לאדמות", אחד הסרטים ספרויקט "חמה עוני?"

"ביקשתי לחקור את המורכבות והאתגרים של חוסר השוויון הזה דרך נקודות מבט שונות. כולנו רוצים שילדינו יגדלו עם חינוך טוב וללא פחד, היה לנו חשוב להראות את זה גם במקומות שזה לא מסתייע. רציתי להפיץ את דבר חוסר השוויון".

 500מיליון צופים ברחבי העולם יכולים כעת להרחיב את דעתם בנושא. הסדרה התיעודית, בת שמונה סרטים, שהראשון שודר כאן בערוץ 1 ביום ראשון שעבר, השני ביום חמישי, והשלישי ביום חמישי הבא ‏(כל יתר הסרטים גם הם ישודרו בימי חמישי‏), שודרה באותו ערב ב–70 מדינות.

הסרטים, בבימוים של שמונה במאים עטורי פרסים המנסים לספר סיפורים שונים ממדינות שונות על אנשים הנלחמים בעוני ובגורמים השונים המעכבים אותם, אמורים לעורר דיון ציבורי על גורמי העוני, הפוליטיקה האזורית והמדיניות של גורמי הסיוע הבינלאומיים הרשמיים והלא רשמיים באשר לפתרון ולטיפול בביטויים של הבעיה הזאת. העבודה על הסדרה נמשכה כמעט ארבע שנים.

במאי תעודה מוכרים הכינו את הסרטים שיחד יצרו את הפרויקט ‏(בנוסף לשמונה הפרקים המשודרים ישנם באתר התוכנית עוד כ–30 סרטים קצרים באותו הנושא‏). הפרויקט אמנם התחיל באותו יום כאירוע בינלאומי, אך עורכי הסדרה, הופמן מאיר ושותפה מהבי־בי־סי ניק פרייזר, איפשרו לכל גוף שידור להחליט באיזה סדר ישדרו את הסרטים. "כל אחד מצא את נקודת הפתיחה הכי מעניינת בשבילו", אומרת הופמן־מאיר.

הופמן-מאיר. שאלות מטרידותצילום: גטי אימג'ס

בישראל פתח את הסדרה הסרט האהוב ביותר על הופמן־מאיר, "סולאר מאמאס". סרט זה, של מונה אלדעיף וג'היין נואג'ים, הוא על נשים בדוויות מירדן שנבחרות לפרויקט לימודי מיוחד. הן נשלחות להודו, למה שמכונה "מכללת יחפנים", שבה מכשירים אותן להיות מהנדסות לאנרגיה סולארית. הנשים, אנאלפביתיות ברובן, חוזרות לכפריהן ומביאות לשם גם את האנרגיה החלופית וגם את הידע שרכשו כדי להמשיך להפיצו לשאר הנשים. הן למדו מקצוע, שמחזק אותן ונותן להן משמעות, וגם מיטיבות עם קהילתן.

"אני קשורה לכל אחד מהסרטים", אומרת הופמן־מאיר. "אני הרי מלווה אותם משלב הרעיונות ועד לביצוע. אבל אני חושבת שהסרט על הבדוויות בירדן מוכיח שאם נותנים לאנשים הזדמנות בחיים הם מרגישים אחריות ושליטה בהם. זה סרט מרגש מאוד".
בחמישי שודר "הבהלה לאדמות" של הוגו ברקלי ואוסוואלד לוואט־האלאדה. סרט המתאר את תחילת הקריסה של מערך המזון בעולם ב–2008, שנבע מכך שמדינות עשירות שהרעב איים לפגוע גם בהן החלו לקנות אדמות במדינות מתפתחות ולשנות את פני החקלאות בארצות אלה.

הסרט בשלישי הוא "השכלה, השכלה...". ההנחה היא כמובן שרכישת השכלה היא דרך להיחלץ ממעגל העוני. הסרט מראה כיצד בסין נבנה מערך השכלה חסר ערך שכל מטרתו לסחוט כספים מסטודנטים עניים. סרטים נוספים שישודרו כחלק מהפרויקט הם "שדרת פארק: כסף, עוצמה והחלום האמריקאי" מאת אלכס גיבני; "גונבים את אפריקה" בבימויו של כריסטפר גולדברנדסן; "תנו את הכסף" של בוסה לינדקוויסט; "איזה מסכנים אנחנו - הנפשה של תולדות העוני" מאת בן לואיס ו"ברוכים הבאים לעולם" מאת בריאן היל.

"ניסינו לחקור איך הופכים את החיים לטובים יותר", מספרת הופמן מאיר על יצירת הפרויקט, "פניתי לקולגה שלי ניק פרייז מהבי־בי־סי שעבד אתי על הפרויקט הקודם שלנו 'למה דמוקרטיה?', והתחלנו לפתח את הקונצפט. איך להציג את הסיפור של עוני, ובאיזה מדינות.

"הפרויקט הקודם שלנו מ–2007 זכה לתהודה רבה, לא רק בטלוויזיה, אלא גם כתוכנית לימודית. אנחנו גאים שצפו בו מיליון ילדים בברזיל לבדה. השתתפו בו עשרה במאי סרטי תעודה עצמאיים מרחבי העולם, מדינות כמו אמריקה, פקיסטן, מצרים, מקומות שהדמוקרטיה בהם חדשה ואחרים שכבר מנוסים. היא שודרה אז ב–42 מדינות בעולם. לא רק בטלוויזיה צפו בה, אלא גם במסגרות לימודיות וספריות. הפרויקט הזה חיזק אותנו לקראת הכנת הפרויקט החדש.

"הבנו שאם חוברים יחד מקבלים תוצאה עם עוצמה רבה יותר. העניין בפרויקט צבר תאוצה; פתאום הצטרפו מדינות דרום אמריקה, ואז הודו, מדינות ערב, יפאן, טאיוואן, אינדונזיה, קנדה, יש לנו בסיס גדול של ערוצי לוויין באפריקה, רק השבוע הצטרפו ל–70 המדינות הקיימות עוד שני גופי שידור - לבנון והתחנה הכורדית בעיראק".

האם ההתעמקות שלך בסוגיה הזאת קשורה לכך שאת באה מאחת המדינות העשירות בעולם?

"לא. אמנם גדלנו על 'מוכרת הגפרורים הקטנה' של הנס כריסטיאן אנדרסן ועם מודעות לסבל של פחותי המזל שבינינו, אבל אין זה אומר שאין אצלנו חוסר שוויון. חוץ מזה, כולנו נולדנו למדינות שלנו, לא בחרנו בהן.

"אני מסתובבת הרבה בעולם, ואני תוהה לפעמים איך אנשים מסתדרים, השאלה למה זה המצב מטרידה אותי. אלה שאלות שחייבות להישאל. יש הרבה סיבות לחוסר שוויון ועוני וחשבתי שה'למה' היא שאלה מאוד חשובה, שתעורר סקרנות, תוביל למודעות ואולי לשינוי. מובן שאי אפשר לכסות הכל בנושא הזה, אבל הכנסנו כל מה שיכולנו. לא נותרו בחוץ רעיונות וסרטים שרצינו. היה לנו חשוב גם שהסרטים יהיו מעודדים ולא רק מדכאים. אנחנו רוצים לראות הזדמנות לצאת מהעוני".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ