שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עוזי וייל עומד בשער

בין הנטייה לומר את כל מה שאסור וכואב לבין התפשרות על האמנות, עוזי וייל לא חושש להיות איש של ניגודים. עם עליית העונה השנייה של "המשרד" שכתב הוא מספר מה ההבדל בין "השער האחורי" לסטטוסים בפייסבוק

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

עשר דקות לפני שצעד לבית הקפה בצעד מהיר, כחושש לאחר, עידכן עוזי וייל את
הקטע הבא בדף פייסבוק שלו: "המתנקש השמאלני נקש לי באישון לילה. 'חגית, חגית', הוא לחש, 'באתי לשחרר אותך!'. 'אבל אני עוד לא בריאה', אמרתי, 'יש לי סיוטים'.
'איזה סיוטים?', התעניין. 'יש אחד קבוע, שבו יאיר לפיד שואל איפה הכסף איפה הכסף איפה הכסף -

'הבנתי', קטע אותי, 'נו, ואיפה הכסף?'

עוזי ויילצילום: קובי קלמנוביץ

'אצלו', אמרתי, 'הוא לא מחפש טוב'. 'אה', אמר המתנקש השמאלני, 'זה כלום. בואי -

'רגע רגע רגע', אמרתי, 'יש גם את הסיוט הזה שביבי עושה משהו טיפשי וכל העולם מנתק אתנו יחסים'. 'שרה לא תיתן לזה לקרות לעולם', הרגיע אותי המתנקש, 'איפה היא תעשה שופינג? באיי מיקרונזיה?'

'ויש', הודיתי לבסוף, 'את הסיוט הזה שאריק זאבי, אהוד ברק ואנסטסיה מיכאלי - כולם
פורשים באותו חודש'. הוא השפיל מבטו. 'זה', הוא הודה, קשה אפילו בשבילי'. 'לך', אמרתי לו, 'תחיה, תתנקש - תגשים את עצמך. אני רק אעכב אותך'.

הוא נפרד ממני בדמעות והלכתי. וסיפרתי על כל זה לדוקטור כרמון, והוא אמר: 'אה,
המתנקש השמאלני. שנתיים של טיפול תרופתי, ולא עוזר לו כלום'. 'באמת?', תמהתי, 'אתה מנסה לרפא אותו מהרצון להתנקש?'

'לא', אמר, 'אני מנסה לרפא אותו מעצלנות! ועכשיו, בבקשה, תכניסי את היד לשטקר ו-
' (חגית)".

עד שוייל הגיע אל השולחן, מחויך, לבוש מעיל גשם כחול, צבר כבר הקטע כמה
מאות סימוני לייק, תגובה מהירה של אלפי מעריציו - חבריו ברשת החברתית. כבר שנתיים בערך שלוייל, אחד הכותבים המקוריים והמושחזים של העשורים האחרונים, יש אלפי עוקבים שממתינים לכל מכתם, מסר או מערכון קצר. וייל, שהתפרסם בכתיבת "השער האחורי" בעיתון "העיר", מדור שפירסם במשך עשור והורכב מחומרים דומים, מופרעים במידה רבה, הוא אושיית רשת.

ואם כתיבת הקטע המושחז שלעיל, על הבוקר, דקות לפני שהיה צריך לצאת מהבית, מעידה משהו על המעיין המבעבע של יצירתיות, הרי זה שהוא והמדיום המתחלף תדיר הם שידוך מושלם. הוא מהנהן: "כרגע זאת פלטפורמה להשתעשע ולהבעיר אש בשדות קוצים. כיף מאוד מה שקרה לי, ועם זאת אני מוחה באופן כללי על דיסציפלינת פייסבוק. זה ממשק מכוער שלא נעים לעבוד אתו. קקה של דבר וכל העולם מכור לזה".

ועדיין השתלטת עליו. אתה וסילבי קשת.

"ויש עוד אחת שמעולם לא הבנתי למה היא שם. יש לה איזה מיליון חברים וסטטוסים
בסגנון 'ראיתי היום את השמים ואני מאחלת יום טוב לכולכם'. 700 אלף לייקים".

מאיפה מגיעות כל הדמויות האלה?

"אני גונב את זה מ'סברי מרנן', אולי לא שמת לב".

עכשיו הכל ברור.

"אני לא יודע להסביר, אבל אני כן עושה תרגיל, עוצם עיניים וחושב על כלום ואז פותח
עיניים וכותב כל מה שעולה לי לראש. זה שם כל הזמן, פשוט צריך לתת לזה רגע לעלות.
זה לא קורה בצורה שמאנית 'אני כלי קיבול לרצונך, צוקרברג, עשה בי כרצונך יהודי
עשיר'. לא. אני פשוט מנקה את הראש ובוהה".

אתה מצחיק את עצמך תוך כדי?

"כן כן, זה חייב להיות רגע שאתה מת מצחוק".

"המשרד". בדיחה משחררתצילום: איתן ברנט

זוהי תחייתו של "השער האחורי"?

"כן, במידה מסוימת, כי לא כל כך יצא לי לכתוב כאלו ויצים מאז. זה לא קיים יותר
והעיתון לא קיים יותר".

התעשייה קרסה לתוך עצמה מאז שאתה לא שם.

וייל מצחקק. "קרה דבר מאוד עצוב לעיתונות שהצטמצמה והצטמצמה. אני מקווה שזה לא יקרה לטלוויזיה בשלב הבא. הייתי שם עשר שנים נפלאות ואני בהחלט מתגעגע. בתקופות מסוימות היתה שם אווירה של 'רק בואו עם הרעיון הכי משוגע שלכם ויאללה בהצלחה'".

פצעים כואבים

בינתיים מתועלים הרעיונות המשוגעים של וייל בהצלחה לרשת, לרומן חדש ומסתורי
שהוא כותב וגם לעונה השנייה של "המשרד" שעלתה אתמול ביס. כמו בפייסבוק, שם מככבים אצלו חגית המאושפזת בבית חולים לחולי נפש, ד"ר כרמון, שהוא הרופא המטפל שלה ועוד גלריה קטנה, מופרעת-עצובה-איומה-מצחיקה מאוד של טיפוסים, כך היה ב"שער האחורי" וכך גם בסדרה. מה שהתחיל כעיבוד ישראלי לפורמט בריטי (שזכה גם לגרסה אמריקאית מצליחה), נהפך מהר מאוד לקרקס טיפוסים סטריאוטיפים שמתאפיין בהומור קיצוני, אפל ומטריד ("מה זה, בגלל שאח שלה מת אנשים יקראו את הספר?", תוהה לביא על הספר שכתבה אהובתו, "למרות שיש אנשים שזה כן הצליח להם. ביבי").

הרוח הזאת מתחזקת בעונה החדשה שנדמה כי אינה דומה בדבר לזו המקורית, פרט לכך ששתיהן מתרחשות במשרד אפרורי של חברה למוצרים משרדיים. זהו סוג הומור ואמירה שמגרדים פצעים כואבים, שלא לומר טאבואים, בחדווה. הם גם מאפיין בולט, חד משמעי, בגוף היצירה של וייל, כמעט מהרגע שהתחיל לכתוב את "השער האחורי".

הוא בן 48, נשוי למאיירת איריס דה-בוטון ולהם בן אחד, מיכאל. הוא נולד בקיבוץ
גזית וגדל בשכונת יד אליהו בתל אביב מגיל שנה וחצי. נדמה שגם היום, 12 שנים אחרי
שהתפטר מ"השער האחורי" במחאה על צנזור אחד הטורים (שעסק ברומן בין הדמויות שלום טוקשה, חולה המין, ואפרת ניצן בת שש), הוא זכור עדיין בעיקר בזכותו, אף שמאז כתב שמונה ספרים, שלושה מהם לילדים, ולטלוויזיה - ב"החמישייה הקאמרית", "בטיפול" (שם כתב וביים את הפרק שבו כיכב ישראל פוליאקוב שתרגום שלו, במסגרת העיבוד האמריקאי, זכה באמי) וגם "הרצועה", "גם להם מגיע", "שמונה דקות ביום" ועוד.

את "השער האחורי" התחיל לכתוב ב-1991. וייל היה אז סופר צעיר שהמתין שספרו
הראשון, "ביום שירו בראש הממשלה", יראה אור ובינתיים עבד לפרנסתו בארכיון "העיר".
יום אחד הכין קפה בפינת הקפה הסמוכה לשירותים, וכדי לשעשע את עצמו, דיקלם בקול רם ונמרץ את המונולוג של מרלון ברנדו מ"יוליוס קיסר" ("כשמשעמם לי אני מריץ בראש
דברים שאני יודע בעל פה", הוא מסביר ומדקלם להדגמה).

חזי לסקלי, אז עורך "השער האחורי", יצא מהשירותים והתעניין מי הוא והיכן הוא
עובד. יומיים אחר כך ביקש מוייל להחליפו בשבוע שבו ייעדר. אחר כך הציע לו לסקלי
את התפקיד באופן קבוע, כשהתנאי היחיד שהעמיד היה שלעולם לא יצטט מפו הדב או
מהנסיך הקטן. כשלוייל נמאס מציטוטים ומודעות מטורללות שהרכיבו עד אז את העמוד
(ושאותן ליקט לסקלי מלוח החינם שהתפרסם בעיתון), החל להמציא. בין לבין כתבו את
המדור לצדו גם יוסף אל דרור ומודי בר און. בשלב מאוחר יותר היו שלושתם לכותבים
ב"חמישייה הקאמרית". "לא ראיתי בזה משהו רציני. גמרתי לכתוב את הספר הראשון ולא ראיתי ב'העיר' משהו יותר ממקום עבודה ואפשרות להתפרנס עד שאני אהפוך ל'סופררר'", הוא אומר בפאתוס, מושך ריש מתגלגלת. "זה היה המקום וזאת היתה האווירה. היום אני מסתכל לאחור ולא מאמין שהיה מקום כזה ואנשים כאלה שהיו, יחסית לאנשים עם המון אגו, נורא נדיבים אחד כלפי השני".

יחד עם ההיעלמות של הנייר נעלמו תכנים מסוימים מהעיתון. משהו כמו שקרה לך פחות
הגיוני שיקרה היום.

"מאז שעזבתי את 'השער האחורי' ואת 'העיר' לא היה עוד עיתון כזה ולא היה מדור כזה,
אבל תמיד יש חלונות שנסגרים וחלונות שצצים. האינטרנט הוא ספק חלונות כאלה. כרגע
הכל בעיתונות צפוד ומפוחד, אבל אני מאמין שכמו שצץ 'חדשות' ושינה את כללי המשחק,
גם פה יצוץ משהו שישנה את הכללים".

באחד הראיונות בעבר דיברת על סאטירה, ועל עם שלא רוצה להקשיב. המקום הזה - להגיד למישהו שלא ממש רוצה להקשיב משהו שהוא לא רוצה באמת לשמוע, הולך ומצטמק. נעלם מעיתונות, נעלם מהטלוויזיה.

"כולם מאוד רוצים לחבק, על הקו שבין רוני דניאל ל'דובוני אכפת לי'. זה קשה, אבל
תמיד היה. יש איזו אשליה שפעם היה יותר טוב, אבל תמיד היו רק רגעים של חסד וזהו.
החמישייה הקאמרית עלתה ביום השידורים הראשון של ערוץ 2, אף אחד לא ידע מה יהיה
ואנחנו היינו שם במקרה. אותו דבר קרה בשנות ה 70 של קירשנבאום בערוץ 1, אותו דבר בגלי צה"ל של יצחק ליבני, ב'חדשות' ו'העיר'. חלונות נפתחים ונסגרים".

אתה לא חושב שמשהו בקשב של הצופים השתנה?

"אני לא רוצה להגיד את מה שכולם יגידו או מה שמצופה שאני אגיד, בואי נעבור את
הקינה הזאת. יש חלונות שנסגרים ויש הזדמנויות שלא היו אף פעם. אל תגיד מה היה
פעם, תנצל את הכלי העצום הזה של אינטרנט שיש לך ותתחיל לזוז".

גם אם זה אומר להתפשר על האמנות שלך?

"זה אחד המיתוסים המפגרים, כולם מתפשרים על האמנות שלהם כל הזמן. תגיד שאתה מתפשר ואז תגיע בחזרה למה שמעניין אותך".

זאת שיטת עבודה אצלך?

הוא צוהל: "לגמרי. היינו אמורים לעשות את העיבוד למשרד, מישהו באמת חשב שזה יגיע לזה? לעונה האפלה הזאת והדברים הנוראיים שקורים שם? יאללה, נעשה ונראה מה יהיה, אין מה להתחיל מהצהרות. בטח שאני אתפשר, גם אני לא יודע מה יהיה מחר, בואו
נתחיל".

מה שלא עושים

"עוזי וייל חכם בצורה מאיימת כמעט ויכול להיות אוויל מושלם. הרבה הפכים בבן אדם אחד", מעיד עליו אהד אשכנזי, עורך ערוץ קומדי סנטרל בישראל ובעבר עורך "ביפ" שבו שודרה "הרצועה". "הביישנות הקיצונית של האיש אל מול החרמנות הבוטה של הטקסטים
שיצר, השנאה והכעס של הטקסט מול החזות הרחמנית שלו עצמו. גאון. פעם אחת, אחרי
צילום של מערכון היסטרי שלו, על אלוהים שהורג חייל מאש כוחותינו, יצאתי לגינה באולפני הרצליה ומצאתי אותו מתפלל".

"האמת היא שהוא אדם שדי קל לעבוד אתו", מעיד גם הבמאי איתן צור, שעבד עמו על
"החמישייה הקאמרית" ובשתי עונות "המשרד". "התרומה שלי היתה עידון שנכנס מדי פעם. הנטייה של עוזי היא יותר לבוטה ושמחתי לגלות שהוא סומך עלי. במקרה שלו, אולי בגלל הכישרון והנחרצות, הרגשתי שזה שרכשתי את אמונו זה סוג של הישג".

הניגודים הללו - בין נחרצות לגמישות בעבודה, בין נטייה לומר את כל מה שאסור וכואב
ולקשט בדובדבן בדמות בדיחה גסה, הנטייה לעשות את שלך, אבל להתפשר בחדווה על
האמנות, והכי מפתיע - עשיית כל זה תוך כדי שמירה על אורח חיים דתי (שהוא מקיים זה
שנים, אבל מבלי לקבל על עצמו סממנים חיצוניים), הם בבירור מרכיב באישיות. וייל
הוא הראשון כנראה שיגדיר את עצמו כמי שעושה את מה שלא עושים, "חייב להיות הכל, כל האופציות, כל הזמן". כך למשל הוא העביר שבע שנים מחייו, אחרי "השער האחורי",
כמטפל שיאצו. עוד קודם לכן הוא מספר על תקופה ארוכה, שנים, של בלבול. "אחרי הצבא הייתי איש עצוב. לא קרה שום דבר, עבדתי בניקוי מדרגות כל היום".

לא מצאת את עצמך?

"דווקא לנקות מדרגות היה החלק הטוב, כי זה להתפרנס לבד ויחסית בקלות ונשאר לך
הרבה זמן ללמוד מונולוגים בעל פה, לכתוב ולשתות הרבה וגם להרגיש נורא טראגי. אחר
כך אתה מתבגר וזה נראה לך אחרת בדיעבד".

איך זה עבר אגב, התקופה הזאת?

"לא יודע, כתבתי ספר והוא התפרסם והצליח. לפני שהתחלתי לעבוד בהומור לא חשבתי אף פעם שאני אעשה קריירה דווקא מהומור. היתה תקופה בהעיר דווקא שנחשבתי לזה שכותב דברים עצובים ורומנטיים. 'מבין באהבה'".

מה זה אומר?

"זאת היתה תקופת גל אוחובסקי ב'העיר', והם לא הבינו כל כך באהבה, יותר בדברים
מגניבים, אז זה תפקיד שהוטל עלי, הבחור הרומנטי שמבין באהבה". וייל מספר על
הסיפור שכתב "אל תעזבי אותי מותק" שהופיע בספרו הראשון אחרי שהתפרסם  ב"העיר", וגבה קורבנות בכי ברחבי המערכת. "זה היה כמו המערכון של מונטי פייתון על הבדיחה הכי מצחיקה בעולם, נשק שמשתמשים בו נגד הגרמנים, כי כל מי ששומע צוחק את עצמו למוות. זה היה אותו דבר רק בבכי".

וזה היה מפחיד או נעים?

"זאת היתה תחושה מטורפת של כוח עצום, ומצד שני הבנה שאנשים בוכים ואתה צוחק.
הפיצול הזה במוח, בין האיש שכותב לאיש שנהנה קצת מהבכי, קצת הבהיל אותי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, רציתי להגיד להן - מפגרות זה סיפור".

מובנת אמנם התהייה כיצד התגלגל להומור, אף שסוג ההומור שהוא כותב לא בדיוק זועק
שמחת חיים נטולת דאגה. "אלו בדיוק המקומות שאני שואף אליהם - זה נורא כואב אם לא מסתכלים לשם", הוא מסביר. "לכאורה אלו נושאים שלא מתבדחים עליהם ¬ שואה, מוות, מחלות. אתה צריך להיות נורא זהיר כי אם תדחף אצבע לשם חזק מדי זה יכאב ויבעטו בך. כנראה שאלו שנות השיאצו שלי, המורה היפאני שלי היה אומר 'החולים רוצים שנכאיב להם, זהו כאב טוב'", הוא אומר באנגלית במבטא יפאני מודגש ובפנים חתומות, "זה בדיוק כאב טוב, אתה נוגע במשהו כואב אבל עושה את זה בטוב, ביד בוטחת. מותר לך שזה יכאב לך. אם אתה יכול להסתכל על המקום הזה בעין טובה ולהגיד עליו בדיחה משחררת, פתאום יש הר רגש וצחוק טוב שיוצא ממך".

אחרי שתיקה של רגע וייל מוסיף: "בפרק שלוש בעונה הזאת של 'המשרד' דנה (מלי לוי)
מנסה לפרסם את ספר הילדים שלה, שמבוסס על מחלות קשות. זה סיפור שיותר קרוב אלי הביתה משאני יכול להודות. זה כואב תמיד, ואתה צריך למצוא את הנקודה שבה זה כואב נורא, אבל לא נורא, נכון? ועכשיו טיפה יותר טוב, עד שזה משתחרר ומרגיש שצחקת על מה שקרה לך. זה לא מגיע לרמות של 'סברי מרנן', אבל אני משתדל".

אירוע מטלטל

גם עניין הדת, לכאורה בחירה לא סבירה לחילוני, בן ליוצאי קיבוץ, תל אביבי מגיל שנה וחצי וכותב מסוגו, נכנסת לאותה קטגוריה, "כואב נעים". הוא לא חזר בתשובה, הוא מסביר, ולא שומר תורה ומצוות במובן המקובל. "אני לא אעשה כלום כי חייבים. להיפך, מה שלא עושים, דווקא אני אעשה וזה לא סותר בכלל".

אולי גם הדת היא איזו דווקאות.

"לא, בכלל לא. לא רציתי להיות דתי, זה נכפה עלי הר כגיגית. באורח חיי זה לא משהו
שרציתי או אהבתי, זה כן היה משהו עמוק מאוד שכל הזמן חיפש את נקודת האמת שלו".

נהיית יותר דתי עם השנים?

"כן, בעיקר בלימוד ובמחשבה, אבל לא באורח החיים. לא הסתגרתי ולא עברתי לבני ברק. חשוב לי להיות הכל כל הזמן. אני מדבר אתך ומרגיש את קצת, אני לא יכול שלא להיות".

אתה אדם אמפתי.

"יכול להיות. אולי בגלל זה הייתי גם מטפל ופרשתי כי זה היה לי יותר מדי".

גם מכתיבה "רצינית" כהגדרתו נמנע שנים. 12 שנים ליתר דיוק, שבהן כתב לטלוויזיה,
תירגם, כתב ספרי ילדים, אבל לא פרוזה רצינית. הסיבה לכך טמונה באירוע מטלטל שעבר, בעל אופי מיסטי, שעד עכשיו לא הצליח לטפל בו, לחשוף אותו ולעבדו ברצינות. כיום, בין שאר הדברים, הוא שוקד על רומן שיתאר בקווים לא אוטוביוגרפיים את מה שקרה.

הניסיון להביא אותו לדבר על כך באופן פתוח וברור, לא ממש צולח. הוא מסביר, בדרכו:
"זה אירוע כל כך מגלומני, ה- אירוע של חיי ואני מרגיש שצריך להתחיל לטפל בו, במה
שקרה בו ובמה שעושים אחרי שדבר כזה עובר ואיך חוזרים לחיים".

זה מה שגרם לך לבחור באמונה ובחיים דתיים?

"לא. החיים הדתיים התחילו הרבה קודם, אבל זה מאוד פתח את האפשרות הזאת וסגר את כל האחרות. ברגע אחד המסך התרומם, לא ברגע, זה לקח שבוע". הרומן, הוא מגלה, מספר על אשה שבצעירותה היו לה בזה אחר זה חמישה חלומות על חייה העתידיים. הראשון שבהם אומר שיום אחד כל מה שתחלום יתגשם. 20 שנה אחר כך, מתחיל הכל לקרות. "זה כמו פצצה שהוטלה לחיים של הרבה אנשים. ההתייחסות שלה לעולם משתנה, אין לה באמת כלי להכיל את זה ומה שזה אומר על העולם, כמו שלי לא היה כלי להבין ולעבד ולקח לי 12 שנה להתחיל להבין מה היה שם. גם היום אני אולי מבין את הקצה של מה שזה היה. סביבי היו עוד אנשים בחוויה הזאת, וכל אחד נזרק לקצה אחר. אתה בודק מה זה עושה ואיך מתאוששים מדבר כזה וחוזרים לחיים. אתה חייב, לא יכול להתעלם ממה שקרה, ומצד שני זה הפוך לחיים, זה לא קשור אליהם".

זה נשמע מסכן שפיות.

"לגמרי, אבל אז אתה מבין שהמקריות, זה שאתה רואה את העולם כמקריות, זה בא להגן עליך. אתה לא יכול לחיות בעולם שבו אתה יודע הכל ומרגיש בגוף שלך אדם שבוכה ממרחק קילומטר. אתה לא יכול לחיות עם זה, זה הורג אותך. אם חשבת מחשבה רעה על מישהו ובאותו רגע אותו אדם נופל מכאבים ומחזיק את הבטן, וזה קרה - ראיתי את זה, אתה לא מסוגל להעביר את היום". וייל עוצר ומחייך, "עכשיו אני קצת הדלאי לאמה מבוגרשוב. לקח לי 12 שנה לדבר על זה, כי נורא קל מזה לקפוץ למדרגת בולשיט, למכור סיפור, ואני נורא לא רוצה להיות שם, גם לא כלפי עצמי. זה מה שזה, בלי סיפורים, ואני
עדיין צריך זמן להבין. ועכשיו חייבים בדיחה גסה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ