שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השנאות, הקטטות והתשוקות של הכנסת הראשונה

חברי כנסת שמתעקשים להקטין את שכרם - זה לא מדע בדיוני, זה קרה בכנסת הראשונה. סדרת טלוויזיה חדשה על אודותיה, "משתחווה ומודה", מציגה טיפוסים מעניינים מראשית ימי המדינה

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בט"ו בשבט של שנת 1949, חודש אחרי שהתקיימו הבחירות הראשונות במדינת ישראל שזה עתה קמה, התכנסו לראשונה החברים שנבחרו לאסיפה המכוננת. תחושה של נס עמדה באוויר. קולו של היו"ר החדש, יוסף שפרינצק, רעד מהתרגשות כאשר הודה לחבריו. הוא אמר "אני משתחווה לאסיפה המכוננת ומודה לכבוד שזיכיתם אותי". באותה ישיבה, שהתקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, גם שונה השם, מהאסיפה המכוננת ¬ לכנסת. כמו ההחלטה ההיסטורית הזאת, בשנים שעוד נכונו לאותה הכנסת עמדו להשתנות דברים רבים.

"משתחווה ומודה" הוא שמה של סדרה חדשה שעולה לשידור בערוץ הכנסת ובהפקתו, בשלושה פרקים, מהערב. ביימה אותה הדס לוי סצמסקי, והיא מפיחה חיים בדמויות מספרי ההיסטוריה ונותנת פנים לשמות שרובנו מכירים רק כרחובות.

חברי הכנסת הראשונה ¬ שרבים מהם היו עד רגע קט לפני כן, בימי המחתרות, אויבים מרים ¬ מצטיירים כטיפוסים יוצאי דופן. ביניהם, למשל, חבר ששאל חליפה להשבעתו וצעד ברגל, בגשם, אל המשכן. הם התווכחו על קביעת שכרם ועל פמיניזם, על חינוך ועל מקומה של הדת, ובתוך כך עיצבו את דמותה של המדינה, לרבות חוקים ונורמות שאיש לא יעז לשנות עוד עשרות שנים אחר כך.

סיעת חרות בישיבת הכנסת הראשונה. משמאל: אורי צבי גרינברג, אסתר רזיאל נאור ומנחם בגין

הכתם של ההורים

לוי סצמסקי, בת 40, המתגוררת בירושלים ועובדת בערוץ הכנסת מאז הקמתו, מספרת כי הרעיון להפיק סרט על הכנסת הראשונה אינו חדש. "באחד המסדרונות בכנסת תלויות התמונות הקבוצתיות של כל חברי הכנסת בכל הכנסות, מהראשונה ועד ה 18, היוצאת", היא אומרת. "כבר הרבה זמן מנכ"ל הערוץ, אורי פז, אומר שזה רעיון טוב, אבל תמיד חשבתי שזה קצת מעייף. לפני שנה בערך הסכמתי לנסות, ומתברר שזה היה מסע מדהים. כי אלו לא רק חברי הכנסת הראשונה, אלו היו בוני הארץ. הם היו אנשי ציבור עוד לפני הכנסת הראשונה והגיעו אליה באופן טבעי. והעשייה שלהם בכנסת הראשונה קבעה את צביון המדינה".

תמונות מחזור אלו של חברי הכנסת היו נקודת המוצא לעבודה על הסרט. היוצרים בחנו אותן לעומק והחלו לחפש קרובי משפחה. בד בבד נברו בארכיון הכנסת וכן בארכיונים של מפלגות ושל ההסתדרות. בסרט מופיעים קטעי ארכיון, תמונות ושמע, מהמעטים ששרדו; כי גם אם כל דיוני הכנסת הוקלטו, המחירים הגבוהים של סלילי ההקלטה הניעו את פקידות הכנסת למחזר. מתראיינים בני משפחה, היסטוריונים וגם עמנואל עדני, אז ילד שאסף את חתימות הפוליטיקאים; מסיפוריו על התמסרותם ¬ או העדרה ¬ אפשר ללמוד לא מעט על מי שישבו בכיסאות המליאה.

לדברי לוי סצמסקי, "הם היו, בהכללה, אנשים דעתנים מאוד, גם בכנסת וגם בהתנהלות הפרטית. עדה מימון (חברת כנסת מטעם מפא"י, ג"א) החליטה להישאר רווקה כדי להקדיש את עצמה לחיים הציבוריים. בן גוריון הבטיח לעמנואל הילד שיחתום לו וחתם, גם כשזה לא היה כל כך נוח לו, כי הבטחות יש לקיים. האנשים האלו חיו את האידיאולוגיה שלהם".

בין הדיונים המרתקים שניהלו היה זה שעסק בשכרם: האם על חברי הכנסת לקבל שכר, ובאיזה סכום. המתדיינים טענו כי השכר צריך להיות נמוך וכי אל לו למשרת ציבור לנקר עיניים. אבל כאשר העיר אחד מחברי הכנסת, שהם עושים זאת כדי למצוא חן בעיני בוחריהם, הוא זכה לתשואות במליאה.

על ההבדלים בין אז להיום יכול גם להעיד סיפורו של ישראל רוקח, שהיה ראש עיריית תל אביב וגם חבר כנסת, אבל לא יכול היה להרשות לעצמו לקנות דירה בתל אביב. בתו, ששמה עירי, מסבירה בסרט בפשטות: "הוא לא היה איש עשיר".

אחד הנושאים שבהם עוסקת בסדרה ¬ שנדמה כי היה ראוי, כמו נושאים לא מעטים בה, לפרק משלו ¬ הוא המחתרות. השר עוזי לנדאו, בנו של איש אצ"ל ולימים חבר הכנסת חיים לנדאו, מספר כי אמנם הכיר את אביו אך לא ידע שהוא אביו עד שמלאו לו חמש, מטעמי ביטחון. בתה של אסתר רזיאל נאור (אחותו של דוד רזיאל, שהיתה חברת אצ"ל ולימים חברת כנסת) מאשרת: "נשאנו את הכתם של ההורים". אחיה, מזכיר הממשלה לשעבר אריה נאור, מספר בחיוך על הפעם שבה ישב עם אמו במזנון הכנסת, כשלידם מנחם בגין. כאשר עברה גולדה מאיר העיר הילד ש"יש לה אף ארוך". בגין, מרוצה, השיב לו, "זאת לא המגרעת הגדולה שלה". קצת פחות ג'נטלמן מהתדמית שנוצרה עם השנים.

"זאת היתה יותר מיריבות", אומרת לוי סצמסקי. "מכיוון שהם היו כל כך חדורי אידיאולוגיה, לא היו למשל מעברים בין תנועות ומפלגות. היו התפצלויות לסיעת יחיד, אבל לא היו מעברים בתוך הגושים, זאת היתה מלה גסה. זו לא היתה יריבות, זו היתה שנאה יוקדת. האנשים האלו אולי העריכו זה את זה, אבל גם שנאו. כמה חודשים לפני כן הם עוד נלחמו זה בזה, אלו באצ"ל ואלו בהגנה. תקופת המחתרות נגמרה, אבל לא היריבות. האמירה של בן גוריון היתה חד משמעית: נלך יחד, אבל עד גבול מסוים".

קריאות ביניים משפחתיות

את חברות הכנסת, 12 במספר בכנסת הראשונה, הצליח לאחד הנושא של זכויות נשים. מנחם מאיר, בנה של גולדה מאיר, מספר בסרט על דיון בכנסת אחרי מעשה אונס שאירע, ובו הציע ח"כ הרב יהודה לייב מימון (שר הדתות הראשון) להגן על נשות הארץ באמצעות עוצר שיוטל עליהן בשעות החשיכה. מאיר הבן זוכר כיצד התנגדה אמו והציעה להטיל את העוצר על הגברים. הרב מימון היה אחיה של עדה מימון אך המרחק האידיאולוגי בין השניים היה כמרחק שמים וארץ.

זה אינו המקרה היחיד של הגנה נחרצת על זכויות הנשים. ביוזמתה של עדה מימון הוחלט להעמיד את הגיל המינימלי לנישואים לנשים על 17, כדי שלא לאפשר נישואי קטינות שהיו נפוצים אז במקצת הקהילות. רק באחרונה, שישה עשורים אחר כך, התעוררה יוזמה להעלות את הגיל המינימלי ל 18. כאשר דיבר הרב מימון במליאה וצידד באי-הגבלת גיל הנישואים, קראה לו אחותו קריאות ביניים. אחר כך, בדיון על גיוס הנשים לצה"ל, קרא לה אחיה קריאות ביניים משלו.

"עדה מימון היתה פורצת דרך לנשות מפא"י", מסבירה לוי סצמסקי. "גם בבה אידלסון וגולדה מאיר הלכו אחריה, וזאת כנסת שהיתה בה גם נציגה, רחל כגן, בסיעת יחיד לויצו שהיתה אז מפלגה לנשים".

נדמה שמבחינת קידום נשים וייצוגן היתה שם רוח חדשנית.

"הנשים האלו הלכו נגד הנוחות החברתית. אשה אז לא בהכרח יצאה לעבוד בחוץ, ואם יצאה זה היה לצורכי פרנסה. ובכל זאת בכנסת הראשונה היו 12 חברות כנסת, 10%. הן היו משמעותיות מאוד. אולי כי אלו נשים שבאמת היו כל הזמן בעשייה, זה נראה להן טבעי. בתוך הכנסת לא היה צריך לשריין מקום לנשים והן לא ראו את עצמן שונות מגברים בכלל. העשייה הציבורית שלהן היתה עשייה ציבורית ולא שינה אם הן נשים או גברים. במידה מסוימת נדמה לי שאנחנו חיים היום בתקופה הרבה יותר פוריטנית מאז".

למה?

"הן היו לוחמות, זה היה בנשמתן, אז מה זה להיות חברות כנסת? היום המגדר הוא הרבה יותר עניין. היום הדברים קשים יותר".

לוי סצמסקי מספרת על הנוהג של נשות התקופה לקחת את שם משפחתו של בן זוגן, אבל לאמץ לו סיומת נשית: רחל ינאית למשל, או פייגלה אילנית (אמו של אורי אילן). דוד רמז, שר התחבורה, אימץ את שם משפחתה של אשתו לובה, היא אומרת. "זה הקסים אותי, והקסימה אותי גם הדרך הפשוטה שבה זה נעשה: מכיוון שלא היה שום נוהג אז נהגו בכל מיני דרכים, זה לא נחשב למתריס או חדשני או פורץ דרך. לא היתה בזה הצהרה. הם חידשו על הדרך. זו, בדיעבד, ראייה פמיניסטית ועברית, ולא ברור מתי זה נעלם ולמה".

תשוקה בוועד הפועל

ואם הוזכרו רמז ומאיר, הרי הסדרה מזכירה גם את הרומן ביניהם, מערכת יחסים עדינה ורבת שנים בין מורה וחונך לתלמידה שהאפילה עליו.

גולדה מאיר ודוד רמז צופים בטקס צבאי, דצמבר 1948

בארכיון ההסתדרות הציונית, כרוכים בתיקיית קרטון פשוטה, נמצאו מכתבים ופתקים שכתבה מאיר במשך השנים, ונשמרו. במקצתם מתוארים, בחסכנות, רגשות גועשים: "היתה לי אכזבה", כותבת מאיר לרמז. "חזרתי לוועד הפועל וחיכיתי עד גמר הישיבה שלך, רק מפני שרציתי לראותך, ואתה לא חיכית לי רגע".

לוי סצמסקי מתפתלת מעט כשהיא נשאלת על הרומן והעיסוק המוגבל בו. "להציץ לחיים של אחרים זה תמיד דורש אומץ, והיתה פה הצצה", היא אומרת. "אלמלא מצאנו את המכתבים האלו, ואלמלא השפה של גולדה היתה כה יפה, לא בטוח שהייתי עוסקת בו. כשפתחתי את הקלסר זאת היתה פעם הראשונה שנתקלתי בהם, בשפה של גולדה ובכתב ידה. היא מיטיבה לכתוב את התחושות שלה וזה מלמד הרבה עליה".

על האיפוק המאפיין את הכתיבה היא אומרת: "אני חושבת שהיא נקטה זהירות ויש משהו יפה בעדינות הזאת. הרגשתי שזה שלהם ויש גבולות שאי אפשר לחצות. לא חיטטתי לה", היא צוחקת. "לא בהיסטוריה הרומנטית שלה. כשאתה רואה את כתב ידו של אדם אתה מרגיש קרוב יותר אליו, אבל לא הייתי רוצה לשים דגש גדול יותר על הפרק הזה, גם אם הרומן היה גדול וסוער".

כמו במקרה הזה, סיפורים וגילויים נבעו לפעמים זה מזה. התחקיר (שעשתה שלומית צביק) הביא את לוי סצמסקי מעניין לעניין, וכך צמח הפרויקט לסדרה. ייתכן שיהיה לה המשך, לאור גודל היריעה. בינתיים נהפך אחד מהסיפורים הצדדיים הללו, רומן משולש בתקופת המחתרות, לסרט הבא שלוי סצמסקי עובדת עליו בימים אלו.

"האנשים האלה היו באמת גדולים, והעיסוק בכולם בסדרה אחת קצת עושה להם עוול", היא אומרת. "היו אישים שהרגשתי צורך להתנצל בפניהם. הרבה דברים התגלו תוך כדי. את מגלה כל מיני דברים ששמורים על איזה מדף, באיזו תיקייה נשכחת, באיזה ארכיון שומם. האנשים האלו הם בשבילנו רחובות, אבל כשהם נהיים אנשים בשר ודם, הם גורמים לך לרצות להכיר אותם".

ומה גילית?

"הם היו מהפכנים, נדרשו להיות מהפכנים וזה היה כך בכל שטח של חייהם. הרבה אנשים מתו לידם וכל ההתנהלות קיבלה פרופורציות אחרות. הם באמת חיו לעתים ברעב, בפחד, במצור. אלו תחושות שאנחנו לא מכירים. זאת תקופה מרתקת ללמוד אותה, אבל לא בטוח בכלל שהיינו רוצים לחיות בה. אפשר לצבוע אותה בצבעים רומנטיים, אבל כשהם הלכו לים הם ראו איפה אלטלנה טבעה, לא רק תפסו שמש. היו להם קשיים בדרך. ההחלטות שהם קיבלו היו הרות גורל. מבלי להקטין את היום, ההחלטות שלהם משפיעות עד היום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ