בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכי רחוק מג'ון סטיוארט

למה תוכניות הסאטירה הישראליות לא מנסות להשפיע?

44תגובות

מקובל לומר שבארץ המציאות אבסורדית כל כך, קיצונית כל כך, שקשה לעשות סאטירה. זו אמירה מסוכנת מאוד. אמירה כזו מעידה שאנחנו מתרגלים לכך שהמציאות היא מגוחכת.

בשבועיים האחרונים היה מקרה מירי רגב המייצג האולטימטיבי של הגישה הישראלית הידועה "המציאות מגוחכת יותר מכל בדיחה כתובה". כמעט בכל עיתון ואתר נכתב שרגב האמיתית היא קיצונית יותר ומפתיעה יותר מכל חיקוי שלה או מכל שורה שנכתבה עליה. בו בזמן רגב עצמה התארחה ב"מצב האומה" ונראתה עולצת ומבסוטה. כשליאור שליין שאל אותה לסיום: "כמה זמן את מושכת לחבר הכנסת איברהים צרצור בשפם, כדי שנזמין אותך הנה עוד פעם?" היא ענתה: "למה צרצור ולא בארכה?"

די מצחיק. אבל לא בשביל תוכניות הסאטירה.

עוד כתבות בנושא

"סאטירה חשובה יותר מתשדירי תעמולה, וסאטירה באה לפני כסף", כך אמר ליאור שליין
מיד אחרי שהודה לצופים שהצילו את "מצב האומה" מהורדה מהמסכים. הוא צדק.

סאטירה (טובה) יכולה להשפיע על מערכות בחירות, כמו שהוכיחו החיקויים של דן אקרויד את ג'ימי קרטר בימים הראשונים של "סאטרדיי נייט לייב", הבובה של דן מרידור
ב"החרצופים", וטינה פיי, לא כל כך מזמן, בחיקוי המדהים של שרה פיילין. אבל האם זה
נכון? האם סאטירה בטלוויזיה חשובה יותר מתעמולת בחירות?

מחקר אמריקאי שנערך ב-2008 בידי מכון המחקר פיו (Pew Research Center) הגיע למסקנה ש-20% מהצעירים האמריקאים בני 18 עד 30 השיגו את המידע שלהם על מערכת הבחירות לנשיאות מהתוכנית הסאטירית של ערוץ קומדי סנטרל, "דיילי שואו", בכיכובו של ג'ון סטיוארט. על פי מחקר קצת קשור שנערך בארץ (על ידי פרופ' וימן, פרופ' צפתי וד"ר שפר) נראה שהמתלבטים למי להצביע נוטים לצפות בתוכניות הסאטירה הפוליטיות, הן "מגיעות" אליהם (זה אולי לא חד ומרתק כמו המחקר האמריקאי אך מלווה בבונוס משעשע: בערוץ 7 הסיקו מהמחקר הזה שהימין הישראלי צריך יצירות הומוריסטיות ארוכות מצחיקות יותר ובמהרה).

שיעורי הצפייה בחדשות בארץ הם מהגבוהים בעולם, 70% מהאוכלוסייה הבוגרת צופה
במהדורות החדשות, אך יש סיבה טובה להניח שהסאטירה הטלוויזיונית היא-היא מקור
המידע העיקרי של חלק מהאוכלוסייה בכל הנוגע לפוליטיקה. אני יודעת את זה, כי במשך
שנים היא היתה מקור המידע הבלעדי שלי, ואני לא כזאת מיוחדת. אין לי מושג כמה
אנשים אוספים אינפורמציה פוליטית מהאזורים הבידוריים בלבד, אבל יש לי חשד שמספרם רק הולך וגדל ככל שקבוצת הגיל יורדת ותדירות השימוש בפייסבוק עולה.

מאחר שאין לי דרך לבדוק את ההנחה הזאת, עשיתי ניסוי קטן מאוד. לקחתי איש אחד שלא ראה כבר שלוש שנים דקת שידור חדשותית אחת וביקשתי ממנו לסכם לי מה למד על הפוליטיקה הישראלית מצפייה בחיקויים של "ארץ נהדרת", בבובות של "בובה של מדינה", ובפאנצ'ים של "מצב האומה". הנה תשובתו:

אי–פי

"זה שילוב של גזענות, עבריינות, אופורטוניזם, ניתוק, עילגות ונלעגות פיסית. זה הולך בערך ככה: יש איזה קטע רומנטי בין ביבי לליברמן, לליברמן יש מבטא רוסי והוא עבריין וכוחני, ביבי זחוח, מבזבז את כספי הציבור על שרית חדד ומלקק לאיזה מיליארדר בשם שלדון אדלסון, יש שלושה אסירים לשעבר ממוצא מזרחי שרצים לכנסת, נדמה לי שדרעי הוא אחד מהם ואטיאס הוא השני, אבל מה זה משנה הם אותו הדבר בעצם.

"סטאס מיסז'ניקוב (מי זה?) הוא שיכור ונער מסיבות, נפתלי בנט (ומי זה?) הוא קירח
עם כיפה שמשחק אותה חברמן אבל בעצם הוא גזען וסרבן, ישראל כץ הוא שמן וטמבל,
אופיר אקוניס נמוך ולחוץ, עמיר פרץ מזכיר את כיפת הברזל בכל הזדמנות, מזגזג בין
מפלגות ויש לו שפם, יאיר לפיד עסוק בעיקר באיך הוא נראה, לא לוקח צד ואין לו
סיכוי, שלי יחימוביץ מנותקת מהעם, היא עשתה החלקה ואין לה סיכוי, ציפי לבני
לוזרית, חיה בסרט ואין לה סיכוי. ומירי רגב קצת פסיכית, אבל יש לה המון אנרגיה.
בעצם, כולם פסיכים. רק סתיו שפיר נראית צעירה, חמודה ושפויה, כולם אוהבים אותה.
אבל גם היא פוליטיקאית, שלא לומר ג'ינג'ית, אז לך תדע".

עכשיו תגידו לי אתם, שצופים בחדשות ויודעים מה קורה באמת, עד כמה זה רחוק
מהמציאות. כמה מסקנות עלו מהמחקר המזערי הזה ומצפייה בתוכניות דלעיל: "מצב האומה" הם היחידים שבאמת מצחיקים אותי. יותר מהסאטירה הפוליטית מצחיקות אותי הירידות האישיות, אבל הכי נחמד כשזה משתלב (ליאור שליין: "אמנם מיצינו אבל מישהו צריך להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, או לפחות זה מה שמרב אומרת לי לפני חוגי הבית שלה, כשאני צריך לעמוד בכניסה וללקק את ראלב מג'אדלה"), גורי אלפי הוא האיש הכי מצחיק בטלוויזיה, גם כשהוא בודק את הבדיחות מראש בטוויטר, ואורנה בנאי היא כנראה הסטיב ג'ובס של הקומדיה הישראלית: "רק בישראל", "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה" - כל מה שהיא נוגעת בו הופך לאייפד.

מצד שני. לי עצמי קשה לצפות בימים אלה ב"ארץ נהדרת". המבזקים של קיציס משעממים אותי, החיקוי הקבוע של המתנחלת על ידי טל פרידמן (שעכשיו מודבק לנפתלי בנט) משומש, והמערכונים היחידים שמצאתי משעשעים עד כדי צחוק רם היו אלו שעסקו במאסטר שף או הכילו את ליאת הר-לב, הרכש החדש והמשובח. משהו מוזר קורה פה. הרגע הזה של לפני הבחירות היה אמור להיות בעבורם רגע של קרב. רגע שמייצר תוכנית מצוינת. זו אולי בחירה אמיצה של "ארץ נהדרת" לנקוט טון אפל וכבד שמצייר תמונה עגומה ונואשת, אבל זו לא סאטירה.

על פי ההגדרה בוויקיפדיה, "סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שמטרתה לשים דבר מה (אמונה, התנהגות, מפלגה וכו') ללעג, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי. לרוב,
שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא הביקורת באמצעים קומיים". אז הביקורת קיימת אבל לא נראה שיש כאן ניסיון לשינוי. זו ביקורת לשם ביקורת, ביקורת
על מנת להרחיק ולהבדיל את עצמך מהאובייקטים שאתה מבקר.

גם ג'ון סטיוארט יוצר תוכנית ביקורתית ביותר ויורד על שני הצדדים, וגם אצלו רוב הפוליטיקאים יוצאים מטומטמים, או מושחתים, אבל ב"דיילי שואו" שלו אין תחושה של
ייאוש. התוכנית שלו מאמינה ביכולתה לשנות ולהשפיע והיא לא חוששת לנקוט עמדה. אני
מאמינה שרוב הצופים בתוכנית של סטיוארט הצביעו לאובמה, או לפחות הצביעו.

הבעיה אצלנו אינה שתוכניות הסאטירה הישראליות נמנעות מלהביע דעה, הנטייה שמאלה די ברורה (בראיון לוואלה הצהיר הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", דוד ליפשיץ, שכל צוות הכותבים של התוכנית הוא שמאלני). הבעיה היא שאף אחד לא מאמין שמשהו יכול לשנות את העובדה שביבי יהיה ראש הממשלה הבא. בפתיח של "ארץ נהדרת" ביבי חובש את הכתר ואומר, "זה הולך להיות פיס אוף קייק", וגורי אלפי ב"מצב האומה" אומר בציניות, "עדיף שאנחנו נהיה אלה שמכריזים על ראש הממשלה הבא, כי אנחנו, אי אפשר לראות עלינו בעד מי אנחנו. בניגוד ליונית שאצלה זה שקוף לגמרי", ואז מכריז: "וראש
הממשלה הוא ביבי נתניהו", ומוסיף ואומר למירי רגב, "תירגעי, כבר ניצחתם".

"מסתמן שהממשלה הבאה תורכב מביבי, ליברמן ובנט", אומר שוקו מ"בובה של מדינה",
ועוד נאמר שם ש"מסקרים שנערכו בבתי הספר התיכוניים עלה כי יאיר לפיד זוכה
בבחירות. עכשיו רק נותר לחכות שהבוחרים הצעירים יגיעו לגיל 18 ויוכלו באופן חוקי
להצביע ביבי".

חבל שהסאטירה הישראלית מכוונת את חציה אל עבר דמויות של פוליטיקאים אבל לא מעזה להפנות אותם למטרה האמיתית. הציבור הישראלי, אולי השחקן המגוחך ביותר בפארסת הבחירות. הציבור שאומר שהכל פה חרא. שיוצא במאות אלפים לרחובות ואז מצביע ביבי.

למה? כי אין פה שום דבר אחר. מקובל לומר שהציבור מטומטם ולכן הציבור משלם - אבל
אסור לשכוח שהוא גם מביא את הרייטינג.

אבל יאללה סאטירה, תעבירו את השלט, אני הולכת לראות קצת חדשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו