בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סאמח זקות מביט קדימה בלי זעם

נדמה היה שהקריירה של של סאמח זקות כבר לא תמריא לעולם, אבל אז הוא הצטרף ל"חי בלה לה לנד". לקראת סינגל חדש בעברית הוא מסביר לאן נעלם הזעם שביטא בהיפ־הופ, ואיך הכל קשור לפחד הטיסה של מושיק עפייה

14תגובות

אחד הרגעים הקשים שידע סאמח זקות במסגרת השתתפותו בריאליטי הזמרים "חי בלה לה לנד", שודר השבוע. זקות, או סאז, בשם הבמה הוותיק שלו, נראה שם כמעט מיואש, משתומם, נעלב ונבוך. כל זה קורה במסגרת מפגש שאירגנה ההפקה למשתתפים ‏(פרט לסאז משתתפים בתוכנית גם מאיה בוסקילה, זמר ההבי־מטאל, אלי זולטא והזמרים המזרחיים שיר לוי, שרית אביטן וליאת בנאי‏) עם זמרת גוספל, אשה אפרו אמריקאית, נוצרייה אדוקה.

מרבית המשתתפים מגיבים בצדקנות ובשאט נפש לעיסוק במוסיקה הדתית הנוצרית. למשמע המלה המשוקצת "ג'יזס" יוצאים כמה מהם בהפגנתיות מהחדר. גם מי שנשארים בו, למעט סאז, מודיעים בהמשך שלא יענו להזמנה להגיע לכנסייה. זקות נראה באותם רגעים כסובל מהלם תרבות. אלה לא הרגעים היחידים שזקות נראה לא כל כך שייך. גם בפרק הראשון, כשהמתמודדים עסקו בהסרתם של הצלבים שעיטרו את קירות הבית שבו התארחו, בולטת שונותו.

איפור: רנא עיסא. סטיילינג: רולא עבד אלגאני דודו בכר

"הייתי בהלם תרבות", הוא מודה, "לכל אורך התוכנית הם שרו את התקווה בהתרסה, התייחסו אלי חרא. בהתחלה הם לא רצו שאני אשן בפנים. 'ערבי ישן אתנו? שיישן בחוץ'. היה לי מאוד קשה במצבים האלה".

התאפקת לא לענות?

"לא רציתי לגעת בפוליטיקה או בדת. במצבים האלה כעסתי אולי באותו רגע, אבל בעיקר הרגשתי שאני מרחם עליהם בגלל הבורות. ניסיתי לכל אורך התוכנית לא להיגרר, להיות ממוקד בעשייה ובאפשרויות שהיו לי שם, אבל זה חזר על עצמו. חמישה שבועות שבהם היו כל הזמן מקרים כאלה שהרגשתי ששמים אותי בפינה. אני לא נוצרי, אבל גדלתי בחברה שיש בה נוצרים ובכלל, לא מקובל עלי שמישהו יקלל את ישו. אמרתי להם, אני יכול לעצבן מיליארד ושבע מאות מיליון מוסלמים, לכם יש חמישה מיליון יהודים לעצבן. תירגעו".

במבט ראשון נראית כל השתלשלות הגעתו לתוכנית לא צפויה. זקות בן ה–29 הוא מוסלמי, תושב העיר העתיקה ברמלה וסבו המנוח היה פליט מהיישוב הערבי אסדוד. הסב, כמו אביו של זקות, היה פעיל פוליטי וקומוניסט. לזקות ניסיון בימתי ומוסיקלי שהחל כשהיה בן 15. ב–1998 הקים עם בן דודו, תאמר נאפר, את "דאם", להקת ראפ פלסטינית שקיימת עד היום, והתאפיינה מראשיתה בעיסוק פוליטי ובטקסטים זועמים.
גם מאוחר יותר, כשיצא לדרך עצמאית, נחשב פורץ דרך בעבור צעירים ערבים והיה מראשוני אמני ההיפ־הופ דוברי הערבית. כשהיה בן 18 כיכב בסרט תיעודי ושמו "סאז", שבו הצטייר כועס ומבולבל ובראיונות עבר התייחס לטקסטים שכתב כ"אינתיפאדה מוסיקלית". לא מובן מאליו, אם כן, למצוא אותו בתוכנית ריאליטי קומית שבמסגרתה אמנים המנסים להצליח בלוס אנג'לס ומתמודדים באתגרים שונים, תוך שהם מצטיירים לא פעם בעליבותם.

למעשה, זקות באמת נכנס לתוכנית בדרך מקרה: רגע לפני הטיסה ללוס אנג'לס, הודיע מי שיועד להיות כוכב התוכנית, מושיק עפייה, על חרדת טיסה. מול מצלמות התוכנית, נאלצה ההפקה למצוא לו בזריזות מחליף. סאז, שנבחן לתוכנית אך לא התקבל אליה, הוזעק ו–12 שעות מאוחר יותר עלה על מטוס. בדרך נאלץ לדחות את טקס אירוסיו לרולא, אשתו לעתיד ‏(שבינתיים התממש. זקות מנופף בגאווה בטבעת שאותה הוא עונד בהתאם למסורת על כף ידו הימנית, משם תנדוד אחרי הנישואים לשמאלית‏). כשהיא מתקשרת אליו לקראת סוף הראיון, והם מדברים, נדמה שקולו מאט וצונח באוקטבה.

כך או כך, מעיסוק בנדל"ן, רכישת דירה והקמת בית, הנושאים שנדמה שבאמת מעסיקים אותו כרגע, עבר לאתגרים מוסיקליים וחברתיים. "דווקא נרשמתי לתוכנית, וגם בעונה הראשונה של 'האח הגדול' רצו אותי וגם לשם עשיתי אודישנים ובסופו של דבר לא רציתי ללכת", הוא מספר.

 

חששת שרצו אותך כדי למלא תפקיד מסוים?

"אני לא במקום הזה, למרות שאז אולי כן הייתי נותן להם את זה. ל'אח הגדול' נכנסה רנין בולוס לתפקיד הערבייה המשכילה והליברלית", הוא מחייך.

זה התפקיד שלך ב"חי בלה לה לנד"?

"אני הכי ליברלי, מקבל את כולם, יושב אתם בקידוש בשבת והולך לכנסיה לתת כבוד. היתה המון צביעות כלפי, למרות שניסיתי להימנע מהתיוג הזה. לא עשיתי רעש, התרחקתי מהתדמית של 'הערבי הכועס', גם כי כבר ראינו את הטיפוסים האלה וגם כי אני כבר לא האחר הזה. אני אחר אחר - משכיל, רב תרבותי".

בזכות המדיטציה

נדמה שבמשפט האחרון של זקות מתגלם כל השינוי קיצוני שעבר בשנים האחרונות. למרות שנים ארוכות וניסיון בימתי בארץ ובעולם, הוא לא הצליח לפרוץ בקנה מידה גדול באמת. לפני כארבע שנים שיתף פעולה עם "בלקן ביט בוקס" בשיר "רמאללה תל אביב", שנהפך ללהיט. הוא הופיע עם ההרכב בעולם ‏(תומר יוסף, מחבר השיר וחבר ההרכב: "הקהל היה מגיב באקסטזה. אהבו את שיתוף הפעולה והוא הרי תמיד טוב על הבמה"‏).

אבל ההצלחה ההיא לא תורגמה לעבודה רציפה. זהו היה דפוס שחזר על עצמו, ושנה אחר כך, ב–2009, נהפך למשבר גדול. "הייתי בסיבוב הופעות מצליח עם הלהקה בארה"ב ובמלטה וחתמתי עם חברת תקליטים על חוזה", הוא מספר, יורה את המלים בקצב, "קיבלתי 250 אלף שקל, אולפן, חלום שהתגשם. הרגשתי שזהו, אני עכשיו עושה את זה". אלא שהאושר לא האריך ימים. חברת התקליטים נסגרה וזקות, שפעל ללא תוכנית עסקית ומקצועית מסודרת, התרסק.

"הפסדתי המון כסף, כמעט פשטתי רגל. הרגשתי שנפלתי לקרשים, הייתי כבוי. זאת נפילה שלא יכולתי לסבול והלם גדול. הייתי בדיכאון שלושה או ארבעה חודשים. לא יצאתי מהבית, מהמיטה, ירדתי במשקל. תקופה מאוד קשה".

אחרי הנפילה שזקות מתאר במלים קשות, הגיעה הארה. הוא החליט להיפגש עם מאמן אישי ‏(קואוצ'ר‏) ולשנן במצוותו את המשפט "משהו טוב הולך לקרות לי". "הייתי עושה אתו מדיטציות ומתפלל, עשיתי חשבון נפש יסודי עם כל מה שקרה לי. לאט לאט היתה לי הרגשה שדברים מתקדמים".

את השפעתו של המאמן אגב, קל לזהות אצל זקות. זו אינה רק הטרמינולוגיה, אלא פנקס קטן שהוא מניח בנונשלנטיות על שולחן בית הקפה, מסביר שהוא כותב בו לעצמו יעדים לכל יום ומטרות שהיה רוצה להגדיר ולהשיג. "גם לפני 'לה לה לנד' התחילה ההצלחה ועכשיו אני בכלל מרגיש שזה בא", הוא אומר, "התחושה שלי היא שאם כל זה לא היה קורה לי לפני, גם מה שקורה לי עכשיו היה נראה אחרת לגמרי".

מה היה קורה?

"לא היינו מנהלים את השיחה שאנחנו מנהלים עכשיו, היא היתה נראית אחרת לגמרי. גם מה שהיו רואים ממני בטלוויזיה היה אחר".

נשמע כאילו התגובה ההגיונית היתה דווקא לכעוס יותר.

"לא. למדתי איך לקחת את זה. כעס הוא טוב אם הוא מניע אותך, הבעיה היא שהרבה יותר קל לקחת אותו להתבכיינות. לא רוצה להתמסכן, זה לא מקדם אותי. אני מנסה לחשוב מה החזון שלי ומה אני רוצה להשיג וגם להשאיר רושם טוב תוך כדי זה. את הסרט עשו עלי כשהייתי ילד בן 18, כועס. באתי עם מטען כבד, תחושות כבדות נגד אלימות משטרתית, נגד היחס, ההסתכלות עלינו מלמעלה, היה לי המון תסכול. אבל דברים משתנים. לקחתי את עצמי בידיים, רציתי להבין איך אני, סאמח זקות, משיג תוצאות. מאוד קל להיכנס לתווית הזאת של הערבי הכועס, המסכן. אני לא רוצה תוויות".

 

"היפה אצלו זה ההתמודדות עם הדברים", אומר שבי זרעיה, מיוצרי התוכנית, "אנחנו מכירים כבר כמה שנים והוא אולי היה מיליטנטי פעם, אבל זה השתנה. הוא התבגר, אדם שונה והוא לא נופל לבורות שהחיים מזמנים. הוא נושא באחריות גדולה כי הוא כביכול מייצג ציבור. לדעתי הוא עשה את זה בכבוד".

סביר להניח שאילו המשבר ההוא לא היה קורה, גם ההתפתחות המוסיקלית היתה הולכת לכיוונים אחרים. בשבוע הבא עתיד סאז להוציא סינגל חדש, בעברית. הוא גם מגדיר את עצמו אחרת מבעבר. מי שהצטלם פעם בחולצה ועליה הכיתוב באנגלית: "היפ־הופ לא מת, הוא חי בפלסטין" מגדיר את עצמו כעת "ראפר אתני", שואב בשמחה ממוסיקה מערבית ושר גם בעברית ובאנגלית.

אתה לא מפחד שיגידו עלייך שאתה מתקרנף?

"אני לא מתקרנף. אני מאתגר את עצמי ואת הקהל. מי שאהב אותי בערבית יאהב אותי גם בעברית".

אתה נחשב בכל זאת ממבשרי ז'אנר מסוים. מהראשונים שעשה היפ־הופ בערבית ובמסרים מאוד נוקבים, סמל מסוים.

"אנשים הם הסמל, מי שרוצים להצליח ולחיות, לא אני. אני לא סמל לאף אחד. בכלל, אני מאמין שזה שיש לך דברים כואבים להגיד, זה לא חייב לבוא על חשבון המסרים החיוביים וההנאה שאתה רוצה להעביר. זה בא יחד. זה לא שאין לי דיעות ואני גם לא אשחק אותה אהבל, אבל אני בטח לא אותו סאמח שהייתי לפני כמה שנים, שמכיר רק תוקפנות אבל לא יודע את מה הוא תוקף ולמה. לא רוצה לזרוק ססמאות, זה פאסה ואני התפתחתי. אסור לאמן להישאר אותו דבר. צריך לזרום ולהשתנות עם החיים".

לימור אדרי

הסינגל בעברית והגישה הפייסנית שלך, זה לא קצת גורם לך לבעיה עם הקהל המקורי שלך? הם לא מצפים ממך למסרים אחרים?

"לא. מצפים ממני להצליח ולייצג בכבוד. מצפים ממני להיות צעיר מצליח. גם לנו יש חלומות, אנחנו גם אנשים שרוצים לחיות ולהצליח. הקלישאה אומרת שהאויב הכי גדול שלך זה אתה וזה נכון. לא רוצה לעצור את עצמי יותר. אני רוצה להשתלט על החיים שלי, לנהל אותם נכון ולהיות פתוח. אני חושב שאני עושה טוב, כי כזאת כמות של אהבה בחיים לא קיבלתי".

גאה במוצא

בינתיים, הוא מספר, התוכנית עובדת היטב. בשבועות האחרונים רודפת אחריו התקשורת הערבית ואת האהבה אליו הוא מרגיש גם ברחוב, בצעירים, מהמגזר ובכלל, שרוצים להצטלם אתו. הוא מספר שהתגובות שמגיעות לאביו גורמות לו לשנות את דעתו על העיסוק שבו בחר. פעם התנגד, היום הוא מתרכך.

"אולי גם הוא לא רצה לראות אותי נתקע על הדימוי של הערבי הזועם. לפני שטסתי לארה"ב הוא אמר לי להתרחק מפוליטיקה ולא להיכנס לעימותים. אף אחד לא צריך לדעת למי אני מצביע ומה הדיעות הפוליטיות שלי".

ואתה לא חושב שזה מגביל אותך?

"עצם העובדה שאני נמצא שם, שאני מצליח שם וחמישה ישראלים שהגעתי להם בהפתעה צריכים לקבל אותי, זה כבר הצהרה פוליטית. לעשות דווקא זה מיותר, משאיר אותך באותו מקום. מוסיקה היא כלי חזק להעביר דיעות אבל גם לחבר, להיות כלי חיובי. לקח לי שנים לגלות את זה וטוב שזה קרה. מחאה לא חסר ולא יחסר. אני רואה את החיים בצורה אחרת. עוד רגע אני מתחתן, אני רוצה להקים בית ומשפחה. להיות מתלהם כל הזמן, הייתי ועשיתי. לא רוצה יותר. צריך להגיד את האמת, להכניס את האמת, אבל בצורה נכונה. לי היה חסר איזון. או שהייתי לגמרי פוליטי או לגמרי כיף. כל התקופה הזאת של עוד רגע זה קורה, היתה בגלל זה".

יחסי הציבור של התוכנית משווקים אותך כנציג הציבור הערבי, שמגזר שלם עומד מאחוריו.

"לקחתי את זה כבדיחה. אני מייצג את עצמי. אולי את האנשים הטובים משני הצדדים שרוצים חיים טובים, אחרים. רמלה, המשפחה, המגזר, הם חלק ממני ואני לא שוכח, אבל אני לא מרגיש נציג של מישהו ואני בטח לא מרגיש שיש עלי עול".

ואיך מגיב לזה בן הדוד שלך, תאמר נאפר, שהוא כנראה הנציג הכי פוליטי של מוסיקה ערבית?

זקות מחייך חיוך גדול: "הוא הכי פוליטי והלהקה שלו, 'דאם', הכי פוליטית. אני קורא להם 'AWA - Arabs With Attitude' והם מאוד מאוד מפרגנים. אני לא מנסה להיות מישהו אחר. אני יודע מה השורשים שלי, גאה במוצא שלי. זאת הסיבה שבכל מקום שאני יכול אני נותן את השם המלא שלי, אני לא שוכח מאיפה באתי".

אז למה סאז בעצם ולא סאמח זקות?

"באנגלית זה נשמע נורא", הוא צוחק, "וסאז זה גם כלי נגינה תורכי שאני אוהב, צליל חד. אבל עם חברים שלי אני רק סאמח וביום יום סאמח. סאמח בערבית זה 'לסלוח', אחלה שם, לא?".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו