בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה מבוגרים אוהבים לראות ילדים בטלוויזיה

תוכניות בכיכובם של ילדים ובני נוער - כמו “בית ספר למוסיקה”, “מאסטר שף ילדים” ו”אופוריה” - נהפכות להצלחה דווקא בקרב מבוגרים

תגובות

כששודרה לפני מעט יותר משנה, היתה "בית ספר למוסיקה" לסנסציה טלוויזיונית. שבוע אחרי שבוע זכתה התוכנית לנתוני רייטינג נאים, 29.8% בממוצע (מכלל האוכלוסייה, על פי נתוני הוועדה למדרוג). שיבוצה בשעות צפיית השיא הניבה מאות אלפי צופים נלהבים שעקבו בעניין גדול אחר המתמודדים השונים בתחרות המוסיקלית. בסיכום השנתי כבשה התוכנית את ראש טבלת הצפייה, שנייה רק ל"אח הגדול", מותירה מאחוריה מתחרים כבדים כמו "כוכב נולד", "המרוץ למיליון", "רמזור" ו"ארץ נהדרת".

התוכנית המצליחה כל כך התבססה על מתמודדים ילדים. ב”בית ספר למוסיקה”, שעונה שנייה שלה תשודר מהשבוע בערוץ 2, משתתפים גם ילדים בני שמונה. זהו גיל שיש לו ייצוג בערוצי הילדים והפעוטות, אבל נוכחותו על מסך המיועד למבוגרים אינה מובנת מאליה. בוודאי לא סביר לצפות שגיבור צעיר כל כך ימצא את דרכו ללבם של צופים מבוגרים.

רועי ברקוביץ'

אלא שזו אינה התוכנית היחידה בכיכובם של ילדים ששודרה לאחרונה ומצאה קהל קשוב מאוד בקרב מבוגרים. גם גרסת הינוקא ל"מאסטר שף" כבשה מקום מכובד בטבלת הרייטינג (ממוצע עונתי של 24.8%). דוגמא נוספת, מעולם הדרמה, היא "אופוריה" המחוספסת, המשודרת בכבלים ועוסקת בחייהם של בני 17 ומטה, בכיכובם של שחקנים צעירים מאוד. אמנם לא מדובר בילדים ממש, אבל קשה שלא לתהות גם כאן – מה בתכנים על ילדים, בכיכובם של בני נוער במקרה הטוב, מושך כל כך צופים בגילים של הוריהם?

קלישאת הילדים והכלבים

נדמה שלפני הכל, כדאי להציץ בנתוני הרייטינג המפולחים של התוכניות הללו. “מאסטר שף ילדים”, למשל, היא תוכנית שמרבית צופיה היו בני נוער וילדים (גילאי 4-17). התמונה שונה מאוד בתוכניות האחרות: "אופוריה" משודרת בכבלים ואינה נמדדת על ידי הוועדה למדרוג, אבל העובדה שהיא משודרת מאוחר בלילה ואסורה לצפיית ילדים ונוער בשירות הווי-או-די מדברת בעד עצמה. אשר לנתונים על "בית ספר למוסיקה", הם מציגים תמונה מעניינת - ילדים ובני נוער, מי שיכולים למצוא את בני גילם על המסך, אחראים רק לכ- 14% מהצפייה בתוכנית. כמעט 86% מהצופים היו איפוא מבוגרים.

התשובה המתבקשת לכך היא הקלישאה על ילדים וכלבים. אלו גיבורים שקל לאהוב, תמימים ומתוקים, מפוגגים התנגדויות. על פי ההיגיון הזה, עצם הצבתם על המסך כגיבורים היא תעלול טלוויזיוני שנדון להצלחה. מנכ"לית הוועדה למדרוג, ד"ר יפעת בן חי שגב, שהיא גם מרצה וחוקרת בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, מסבירה: "ילדים גונבים את ההצגה וזה נכון גם בקולנוע ובתיאטרון. הם יכולים לומר אמת נוקבת וזה מתקבל בחביבות. בעמדה של ילד יש משהו נעים, אבל חשוב להבחין - אלו לא תוכניות לילדים. הם לא שרים שירי ילדים ולא מבשלים אוכל לילדים".

מרבית היוצרים יתנגדו, כפי הנראה, לראשית ההבחנה של בן חי שגב ויסכימו בהתלהבות לסייפא שלה. "כשאנחנו עושים ‘מאסטר שף ילדים’, לצורך העניין, אנחנו עושים תוכנית שהיא לא 'תוכנית עם ילדים' אלא תוכנית שהיא ‘מאסטר שף’", אומר רן תלם, סמנכ"ל התוכניות בזכיינית ערוץ 2 קשת, המשדרת גם את “בית ספר למוסיקה”.

אז למה בכל זאת לעשות לה גרסה שמשתתפיה הם ילדים?

"כי היא תוכנית מרגשת בעינינו ויש בזה אקט חינוכי יפה. כשהבת שלי, בת שש וחצי, שרה ‘כוורת’, זה מרגש אותי וזה חינוכי בעיני".

גורם אחר בתחום הטלוויזיה מסביר: “זה לא שהמחשבה היא ‘ילדים זה חמוד, ילדים זה מוכר, עכשיו בואו נמצא איך משלבים אותם’. היתרון בכוכבים ילדים הוא שהחוויה שלהם היא רעננה וראשונית".

גם יואב צפיר, במאי “בית ספר למוסיקה”, מציג התנגדות עיקשת לטענה שמדובר במרשם לרייטינג גבוה ומציע סיבה אחרת להצלחה: "נוטים לחשוב שתוכנית עם ילדים היא להיט בטוח, אבל אני סבור שזה בדיוק הפוך. אין מתכון סודי להצלחה, לא תצליח רק כי יש שם ילדים, אתה יכול להיכשל בקלות. זה לא נכון שילדים פלוס כלבים שווה הצלחה קלה.

“אני חושב שמה שקרה ב’בית ספר למוסיקה’ הוא מתכון מדויק ומצליח. ילדים פוגשים מורים שהם בדור או שניים מבוגרים מהם ומתוודעים לראשונה לחומרים שבשביל רוב הצופים מלאים במשמעות ונוסטלגיה. עבר פוגש עתיד, כי השירים האלה קשורים להיסטוריה של המדינה ושל כמעט כל אדם. זה תופס בלב באופן שקשה להסביר. אתה מוצא את עצמך חושב איך זה היה כשאתה היית ילד. זה נוסטלגי מצד אחד, ומצד שני גורם לך, כצופה, לחשוב על ילדיך שלך. אני בטוח שאם זאת היתה תחרות שירה של שירים עכשוויים, הקסם לא היה קורה".

צפייה באחד הפרקים של העונה הקרובה מבהירה למה צפיר מתכוון. חבורת הילדים, העולים לבמה זה אחרי זה, מתמודדים עם אסופת שירים הנעה מסשה ארגוב לנעמי שמר, מחווה אלברשטיין לעפרה חזה. הביצוע תמיד נטול יראה לביצועי העבר הקאנוניים. האפקט, לצופה המבוגר, משלב תחושה של טקס חניכה לישראליות מסוג מסוים, שבני הדור הצעיר עוברים אותו באופן משפחתי ומחבק, עם נוסטלגיה עזה. אפשר שאת התחושות הללו אפשר להחיל גם בדוגמאות נוספות. הן מאפשרות לצופה המבוגר להרהר בעצמו ובעברו בחיבה. על המסך נוצר אסקפיזם מוחלט, בידור טהור, נטול משקעים. אם ישנו כעס על ביצוע כושל, הרי הוא מתפוגג במהירות. הזמר הצעיר והחובב, כולו תמימות רכה, אינו כוכב טלוויזיוני שמייצר אנטגוניזם.

גם הצפייה במראות האלימות והבלבול המאפיינים את "אופוריה" עשויה לזמן חוויה משולבת לצופה המבוגר. מצד אחד, התבוננות מרוחקת בחוויות מעברו: הנושאים שנבחרו - ייסורי התבגרות, דחייה, העדר תקשורת וחיבור למבוגרים - אינם בלתי מוכרים. מצד שני, ההתרחשויות על המסך עשויות לעורר בו מחשבה על ילדיו שלו, על העולם שבו הם פועלים, על הקשיים שהם מנת חלקם.

איחוד וטשטוש

ד"ר דוד גורביץ, ראש המסלול למדיה ותרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל, רואה בפופולריות של התוכניות הללו סממן לתופעה תרבותית וסוציולוגית. "זהו גילוי נוסף לתופעה גדולה יותר – מיזוג בין עולם הילדות לעולם המבוגרים", הוא קובע. "עולם אחדותי שבו הילדות נעלמת – הילדים הם מבוגרים קטנים וההורים מתיילדים. הגילים מיטשטשים וגם האחריות, ולא מפליא שזה בא לידי ביטוי גם בתכני טלוויזיה".

דבריו של גורביץ מעלים במחשבה פרסומת המשודרת בימים אלו, של אחת מספקיות האינטרנט, ובה ילדה צעירה "מטופלת" בהורים קצרי רוח. "הבידור, במציאות כזאת, הופך לעולם של חגיגה", מסביר גורביץ. "ילדים צופים בכל התכנים של הוריהם, ‘מאסטר שף’ למבוגרים מתאים גם להם, וההורים צופים בתכנים עם הילדים. זוהי אותה תפישה של אסקפיזם וזאת נורמה בתרבות. כולם כיפיים, כולם לבושים בג'ינס, כולם מסרבים למות או להתבגר מחד גיסא, ולהיות ילדים מאידך גיסא. עולם אחדותי, מטושטש".

ואולי בצדה של התופעה הזאת מצוי דבר מה חיובי. ד"ר בן חי שגב סבורה כי "סוד ההצלחה של ‘בית ספר למוסיקה’ ו’מאסטר שף ילדים’ מצוי בשינוי שהן הביאו לריאליטי. הן שינו את המהות של התוכניות הללו, שעד אז הדגימו את העימותים שבחברה הישראלית השבטית. אם כל תוכנית אחרת סיפרה לנו את הסיפור על הפירוד והסכסוך, כאן 12 השבטים נעימים ומחבקים, בוודאי כשזה בא בליווי מוסיקה נוסטלגית, ותיקה".

ומה זה עשה למשפחה הצופה?

"את זה אני יכולה להגיד פחות כחוקרת תקשורת ויותר כאמא: זה מאפשר להורים ולילדים לתקשר. נוצרת פלטפורמה בין גילית ובין דורית. התוכניות האלו הפכו לעולם תוכן שבו שותפים הורים וילדים ונוצרה שפה משותפת. כשחוויות ילדות של ההורים מתערבבות עם סיפורי הסינדרלה של תוכניות ריאליטי - זה עובד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו