בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפרדים מהסדרה "רוק 30"

הומור מושחז, שפה טלוויזיונית משל עצמה ודמויות בלתי נשכחות - פרידה מסדרה שמעולם לא הפכה ללהיט אבל קנתה לעצמה עדת מעריצים מושבעים

14תגובות

"עלינו לאוויר ביום רביעי 11 באוקטובר 2006 בשעה 20:00 ונהפכנו ללהיט בין לילה – כמו תאנים לקינוח, כמו לשלוף את הגיטרה שלך באמצע מסיבה. היינו הקוקה קולה החדש", כותבת טינה פיי בספרה האוטוביוגרפי "Bossypants" (2011), על הסדרה שלה "רוק 30". ואז היא מודה על האמת - "לא היינו להיט. אבל צעדנו בסך בידיעה שלפחות יהיה לנו די-וי-די להראות לחברים... מכירים את הביטוי הזה 'ריקדו כאילו איש לא מביט בכם'? כך בדיוק נהגנו. למעשה חמישה מיליון וחצי איש צפו בנו, אבל זה לא נחשב. מימי התיאטרון שלי בשיקגו אחד הכללים שהנחו אותנו היה שכל עוד יש בקהל יותר אנשים מאשר שחקנים על הבמה, מעלים את המופע... כך שמבחינתי חמישה מיליון אנשים היו לא מעט. אבל אם משווים אותנו ל'חברים', ששודרה שנים לפנינו והיו לה 25 מיליון צופים, הרי שהיינו בסכנת ביטול מתמדת".

מאז אולי לא היתוספו הרבה יותר צופים, ההיפך הוא הנכון, אחוזי הצפייה בקומדיה על אחורי הקלעים של סדרה קומית, שהיתה רחוקה מאוד מהמיינסטרים של “חברים”, רק ירדו (מ-2009-2008 נרשמת ירידה קבועה וגם אז היתה רק במקום 69 לפי מדד נילסן לצפייה בטלוויזיה האמריקאית), אבל מי שצפו בה במשך שבע עונותיה היו מעריצים מושבעים, מחלקי פרסים ומבקרי טלוויזיה נלהבים. בפרק האחרון ששודר ביס קומדי בישראל בשבת שעברה נודע לגיבורה ליז למון כי רשת הטלוויזיה אן-בי-סי מבטלת את תוכניתה "טי-ג'י-אס". היה זה רמז לבאות. ממש כשם שהאלטר אגו שלה תיאלץ להיפרד מהתוכנית, כך גם טינה פיי, המגלמת את ליז ויוצרת את הסדרה עליה, נפרדת כעת מ"רוק 30". מחר (חמישי) ישודר בארצות הברית הפרק האחרון, הכפול באורכו, וכשבועיים אחר כך, ב-16 בפברואר, ייפרדו ממנה גם בישראל.

עם סיומה של הסדרה של רשת אן-בי-סי מותירה אחריה טינה פיי ירושה נכבדת. לא רק ערימה של 14 פסלוני אמי, מתוכם שלושה על הזכייה בפרס הקומדיה הטובה (מתוך 103 מועמדויות שונות לפרסים), שישה פסלוני גלובוס זהב ועוד פרסים וביקורות משבחות למכביר; אלא מורשת של יצירה טלוויזיונית משובחת, הכוללת דמויות ראשיות, משניות ואורחים, סגנון דיבור, ביטויים, קריאות התפעלות, אנטי-פאנץ' ליין, דה-קונסטרוקציה של עולם הטלוויזיה, והתבוננות נוקבת על יחסי כוחות מעמדיים ויחסים בין גברים ונשים, וכן שפה טלוויזיונית שלמה משלה, שכה נתגעגע אליה.

התוכנית האחרונה תסתיים ודאי באופן שונה מכל סיום סדרה המוכר לעולם הסיטקום. כמי שהרגישה משוחררת מצורך לרצות את הקהל (גם כי הוא כאילו לא היה קיים, וגם כי זו בדיוק המטרה שלה), יש להניח כי קשירת הקצוות תיעשה בצורה יסודית, עקומה ושונה לתפארת. ספרה, שנכתב אחרי חמש עונות של הסדרה, ולפני שנולדה בתה השנייה, מסתיים בפרק "מה עלי לעשות בחמש הדקות האחרונות שלי?". היא מתייעצת עם קהל קוראיה בעניין זה. "אני מרגישה שחמש הדקות האחרונות לתהילתי יתרחשו ממש במקביל לחמש הדקות שבהן אוכל עוד להביא ילד לעולם", מצטנעת פיי, שהיום היא בת 42. הצופים בעונה האחרונה מודעים למהלכים של ליז להיהפך לאם, עניין זה של איזון האם העובדת כנראה ישתלב גם בחמש הדקות האחרונות של הסדרה.

פיי, שהגישה יחד עם איימי פולר את טקס הגלובוס האחרון, עקצה את לינה דנהאם, יוצרת "בנות", ואחת הכוכבות של אותו טקס פרסים, אחרי שהודתה לה על ששימשה לה מודל ("כן, מחטיבת ביניים, לינה? באמת?"). ואכן, הסדרות הקומיות הרבות שבראשן נשים - בנוסף ל"בנות", גם זו של חברתה הטובה איימי פולר, "מחלקת גנים ונוף", וכן "נערה חדשה", "מרוששות", "מינדי", "ויטני" וכו', חבות במידה רבה את קיומן לפיי.

במשך השנים הסדרה אולי לא ממש נהפכה ללהיט אבל מי שעמדה בראשה עלתה ופרחה. הקומיקאית, שהיתה התסריטאית הראשית הראשונה של "סטרדיי נייט לייב" ותיארה ב"רוק 30" את העבודה על מעין תוכנית שכזאת, נהפכה בשנים האחרונות לכוכבת קולנוע מבוקשת (היא כבר כיכבה ב"דייט לילי" וכעת הודיעה שתשתתף בסרט "החבובות" החדש), וגם לדמות מוכרת ברחבי העולם כולו בזכות החיקוי שלה לשרה פיילין במערכת הבחירות הקודמת של ארצות הברית. בתוכניות הפרסים, על שערי העיתונים ובסרטים יש בה מן הזוהר, אך ליז למון, עם חולצות הפסים, הקרדיגן, המשפקיים והאוכל שנדבק לה בשיער היא מודל החיקוי האמיתי.

פיי גילמה בסדרה תפקיד מוכר לה– זה של תסריטאית/מפיקה ראשית בתוכנית מערכונים פארודית. עבודתה כללה בעיקר תיווך, בין ג'ק דונגי (אלק בולדווין) לצוות הכותבים והשחקנים שלה ("חנונים"), ובין העבודה שלה לחייה הפרטיים, וכן בין הדוריטוס שחשקה לאכול תמיד לירכיים שלה.

הסדרה עסקה בהרבה מאוד הומור פנימי של אנשי טלוויזיה, ובהרבה מאוד אמירות מטא-טלוויזיוניות, המניחות – בצדק - כי עולם הטלוויזיה ומהלכיו כבר נהיה מזמן לנחלת הכלל. היא עלתה באותה עונה שבה רעשו כלי התקשורת מתוכנית אחרת על אחורי קלעים של תוכנית פארודיה, "סטודיו 60" של ארון סורקין. אך ההיא בוטלה אחרי 22 פרקים, הצליחה הרבה פחות מזו של פיי, וכפי שהיוצרת חדת הלשון העירה בהזדמנויות שונות, היתה הרבה פחות מצחיקה משלה.

הסיבה ש"רוק 30" הצליחה בקרב קהל מצומצם היא לא רק בגלל הנושא שלה, ומשום שהרשת שלה אן-בי-סי לא ידעה כיצד לקדם אותה, אלא אולי בגלל הסגנון הבלתי מתפשר שלה, שלא עצר לרגע להסביר את הבדיחות המרובות על עסקי הטלוויזיה, אמנות, פמיניזם, פוליטיקה ושאר ענייני הרשת החברתית והתרבות הפופולרית. אלה היו נמסרות בקצב מהיר, אגבי, מתגלגל, המצריך מדי פעם לחיצה על כפתור ה"חזור" במכשיר ההקלטה.

בנוסף לקצב ולסגנון, לשנינה ולברק שבתסריט, היו ל"רוק 30" דמויות ושחקנים – ראשיים, משניים, ואורחים – מהמשובחים ביותר. פיי ובולדווין, כמובן, ויחסי המורה-תלמידה שלהם (בפרק האחרון ששודר בישראל הסבירו זה לזה ולקהל מדוע לא נהפכו יחסים אלה אף פעם לרומנטיים, "כי ככה זה מעניין יותר"), וגם טרייסי מורגן כטרייס ג'ורדן וג'יין קרקובסקי כג'נה מארוני (רייצ'ל דראץ' היתה אמורה לגלם אותה, ובמקום זאת גילמה כמה תפקידי אורח), השחקנים של "טי-ג'י-אס", בעלי האגו המצריך טיפוח ותשומת לב תמידיים, וג'ק מקבראייר בתור קנת פרסל, המתמחה שאוהב טלוויזיה באמת ובתמים.

אבל גם הדמויות המשניות ככריס פארנל כד"ר ספצ'מן, קווין בראון וגריז צ'פמן כחברי הפמליה של טרייסי, גריז ודוט-קום (בעל "הנטייה המעצבנת" לדברי דונגי, "תמיד להוכיח שהוא האיש הכי חכם בחדר"). בין השחקנים האורחים היו ג'וליאן מור, ג'ון האם, מאט דיימון, ג'רי סיינפלד, ג'וליה לואי דרייפוס, אופרה וינפרי, סטיב מרטין, רוברט דה נירו, טום הנקס, אל גור, בתפקיד עצמם ובתפקידים מעולים אחרים.

קשה לבחור ברגעיה הטובים של הסדרה, כי כל פרק דחוס בהברקות, חידושי לשון, הפגנות משחק קומי מעולה, ועקיצות על כל נושא עכשווי, אז הנה רק כמה שבכל זאת נחרתו בזיכרון (והן בעיקר מהעונות הקודמות, כי אז הסגנון הזה הפתיע בחדשנותו). מפגן החיקוי המדהים של אלק בולדווין כג'ק דונגי בטיפול בשיטת "הכיסא הריק" שעושים לטרייסי, ובו הוא מגלם את אביו, אמו, האב הלבן שאמו חיה האם והשכנה הלטינית מלמעלה; ליז למון מנסה להשתמט מחובת השירות בחבר מושבעים כשהיא מחופשת לנסיכה ליה מ"מלחמת הכוכבים"; הפרק על "הבועה" עם ג'ון האם, שבו ליז לומדת כי דרו (האם) אינו יודע לבצע מהלך היימליך אף שהוא רופא, לא יודע לשחק טניס אף שהיה מאמן, לא יודע צרפתית וגם לא לנשק, וכל זה כי הוא כל כך יפה שאיש לא טרח להצביע על חולשותיו; תוכניות הרשת המבריקות של אן-בי-סי כסדרת הריאליטי עם האמהות הנחשקות "אי מילף" והשעשועון של קנת "מזוודת הזהב", ג'נה מארוני חוזרת עם משקל עודף אחרי שבהפסקה בתוכניות השתתפה בגרסת המיוסיקל ל"מיסטיק פיצה", אחד השיעורים הרבים לחיים של ג'ק דונגי - "50 עשיר הוא כמו 38 במעמד הביניים", וכמעט כל רגע עם ד"ר ספצ'מן - "מדע הוא כל מה שנרצה שיהיה".

בפרק לפני האחרון, ששודר בשבוע שעבר בארצות הברית (שבת הבאה ביס קומדי), אומר ג'ק, שדמותו מתכוננת לפרידה מעבודתה כי "הטלוויזיה היא תעשייה גוססת והמנהל החדש של אן-בי-סי צריך להיות שודד קברים שיגזול כל בדל תכשיט מהגופה". נקווה שהפעם הוא טועה, ובכל מקרה, הסדרה שבה השתתף, תותיר בקבר הזה אוצר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו