בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החללים האלמונים של מבצע אנטבה

סרט תיעודי חדש מתחקה אחר סיפורו של ז’אן ז’אק מימוני, שנהרג מאש צה”ל במבצע אנטבה. אם לא די בכך שהמדינה שיקרה למשפחתו בנוגע לסיבת המוות, מימוני - וכמוהו שני בני ערובה נוספים שנהרגו - גם הודרו מהזיכרון הקולקטיבי

106תגובות

רוברט מימוני התבונן המום בקהל המשולהב שחגג ברחבה הגדולה בנמל התעופה בן גוריון. מבעד לערפל זריקת ההרגעה שקיבל דקות לפני כן, מטושטש, הוא סינן לאשתו לולה ולבתו מרטין משפט שגם שנים אחר כך יוסיף לומר: "הם חוגגים ואני בוכה".

מימוני האב התבונן באותם הרגעים באקסטזה הלאומית שמבצע אנטבה גרם לה. ב-4 ביולי 1976 חילץ כוח צה"ל 105 מנוסעי מטוס אייר פראנס, אזרחי ישראל, שנחטפו לאנטבה בידי מחבלים. היה זה מבצע קומנדו הרואי, חסר תקדים, שהתבצע בהצלחה אדירה ונהפך במהירות למיתי. יוני נתניהו, מפקד צוות במבצע ואחיו של ראש הממשלה לעתיד בנימין, נפל במהלכו ודמותו נצרבה בפנתיאון הישראלי כמודל לגבורה. שלושה סרטים עתירי תקציב הופקו במהירות על בסיס המבצע, ולוהקו בהם הכוכבים הגדולים ביותר בעת ההיא (אליזבת טיילור, צ'רלס ברונסון ואנתוני הופקינס, בין היתר). חגיגות ואירועים לציון העשורים שחלפו מאז נחגגו ברוב הדר, מלווים כתבות רחבות בעיתונים ובמחקרים וספרים שחוברו והיו שיר הלל להצלחתו. מבצע אנטבה, כמו אירועים היסטוריים גדולים אחרים, נחקק בזיכרון הקולקטיבי כרגע של גדולה אמיתית.

אלא שבדרך, נשכחו כמעט מי שלא שבו מהמבצע. הנסיבות שבהן נהרגו מעולם לא נאמרו בפה מלא. זכרם נעלם ושמותיהם, למעט זה של דורה בלוך שנרצחה בבית חולים בקמפלה, לשם פונתה משביה, כמעט אינם מוזכרים. אחד מהם (לצד פסקו כהן ואידה בורוביץ') היה ז'אן ז'אק מימוני, בנם הצעיר של רוברט ולולה.

"לחיות או למות באנטבה", סרטו של הבמאי אייל בורס, בוחן את המבצע מהזווית הלא מוכרת של מי שיום החג הלאומי סימל בעבורם טרגדיה אישית איומה. בורס מלווה בסרט, שיוקרן ביום שני בערוץ 1, את אחיינו של ז'אן ז'אק מימוני, יונתן חייט. התוצאה היא מעין מסע שחזור אישי שבנוי בשבעה פרקים מרובי עדויות, המתחקים אחר השבוע שבו היו נתונים נוסעי אייר פראנס בשבי. חייט, שנולד בפאריס, חודשיים לפני אנטבה, מעולם לא הכיר את דודו. ז'אן ז'אק היה בן 19 כאשר נהרג, והיה בדרכו לצרפת, בין היתר כדי לראות את אחיינו שרק נולד. אבל נסיבות מותו מעולם לא דוברו במשפחה וכאשר כן דוברו, הביא הדבר להצפת רגשות קשים. רוברט, מספר בסרט חייט, מעולם לא הבין כיצד נהרג בנו. שנה אחרי שמת האב ו-35 שנה אחרי המבצע, נוצר הסרט. הגילויים שהוא מציג, על אש צה”ל שממנה נהרג מימוני ועל הסיבה הרשמית שנמסרה למשפחה, כאילו מת הבן מהתקפת אסתמה, משולבים בסרט.

הצורך במיתוס

נסיבות הפקת הסרט, מספר בורס, היו כמעט מקריות: "יונתן ואני מכירים שנים, התחברנו באוניברסיטה. לפני בערך עשר שנים נסענו יחד להולנד, ושם, באחת הנסיעות, הוא סיפר לי שיש אזכרה לדוד שלו שנהרג באנטבה. אמרתי לו שאנחנו חברים כבר כמה שנים ומעולם הוא לא סיפר לי דבר כזה. הוא לא ממשפחת נתניהו ולא ממשפחת בלוך, ולא ידעתי על הרוגים אחרים. הוא ענה שהמשפחה לא מדברת על זה. כששאלתי איך הוא נהרג, יונתן ענה שהמשפחה לא בדיוק יודעת".

באותה התקופה השלים בורס, בן 37, לימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. חייט ניסה בינתיים לקדם תחקיר או סרט על דודו, אבל היוזמות לא התממשו והרעיון נשכח. כמה שנים אחר כך יצר בורס את סרטו הדוקומנטרי הראשון, על חברי כיתתה של אנה פרנק. היה זה סרט על אירוע היסטורי, שבחן מיתוס והוקרן בהצלחה בארץ ובחו”ל. הרעיון שבורס עצמו ילווה את חברו עלה שוב. לפני כארבע שנים הושגה תמיכה מטעם גוף השידור הקנדי SRC, שגם בו ישודר הסרט, וההפקה חודשה.

נקודת המוצא לפרויקט, שהיא גם רגע מטלטל בסרט, היתה הרגע שבו מגיעים לולה ורוברט מימוני, מלווים בבתם (דודתו של חייט, היחידה מבין ארבע האחיות שהסכימה לקחת חלק בסרט), לראות את גופת בנם. האב מסיט את הסדין שמכסה את בנו ומגלה פצעי ירי. סיבת מוות שונה באורח מטריד מזו שנמסרה למשפחה.

"הרעיון הראשוני לסרט היה ליצור מסע שבו ננסה לגלות למה בחרו לספר למשפחה שהוא נפטר מהתקפת אסתמה", מספר בורס, "למה ב-1976 בחרה מדינת ישראל לספר למשפחה שהגיעה לנמל התעופה לאסוף את הבן השבוי, שהוא נהרג מהתקפת אסתמה כשברור וידוע שלא".

דודו בכר

גילית למה?

"מתברר שזה היה די מקובל בשנות ה-70. אפשר היה לעגל פינות אז, כשלא היה סמארטפון ומצלמות בכל מקום. ייתכן שזה קרה לא ממניעים זדוניים. היה אירוע ענק וכדי להימנע מטראומה קשה, בינתיים, עד שיחשפו את כל הפרטים, זה מה שאמרו. והסיבה האחרונה, והיא בראייה היסטורית מחקרית, היא שישראל היתה זקוקה אז למיתוס ענק אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני מבין היום שישראל היתה זקוקה לאנטבה כמו שהולנד היתה זקוקה לאנה פרנק - לכסות את התבוסה או הטראומה ולהשיב איזה דימוי חשוב. כל אלו התנקזו לסיפור הזה".

גם משפחות ההרוגים האחרים קיבלו תשובה דומה?

"נחשפתי לחומרים שערוץ 1 צילם ביום שהמטוסים הגיעו. ריאיינו את חנה כהן, אשתו של פסקו כהן, שנראית שם המומה לגמרי. היא אומרת למצלמה שהיא מחפשת את בעלה ולא יודעת איפה הוא. זה מוזר ואין לזה הסבר. רוברט מימוני הקשיב כל היום לחדשות ונסע לנמל התעופה לפנות בוקר, אחרי שהוא שמע דיווח על החילוץ. אנחנו יודעים שבזמן שהוא נסע הגיע ג'יפ צבאי אליהם הביתה, כנראה בכדי לספר להם שמשהו קרה. אבל חנה כהן היתה ליד בעלה כשהוא נורה. היא כנראה היתה המומה. כששאלתי אותה על זה היא לא זכרה שזה קרה".

בסופו של דבר הוחלט לוותר בסרט על המימד התחקירי. הממצאים מוזכרים ואחד המרואיינים, אמיר עופר, שהיה לוחם מוביל בכוח שהשתתף במבצע, מספר על הירי. עופר מתאר את המתח סביב המבצע ועל כך שמימוני לא השתטח על הקרקע כפי שהתבקשו כולם. ירי בכל חשוד היה הנוהל שנועד להגן על המחולצים והמחלצים, הוא מספר.

לגיטימציה להתאבל

אחת המעלות של הסרט היא האופן שבו מתפצל הסיפור, בין ההיבט הלאומי להיבט האישי. כך למשל מתראיין עמוס ערן, בשעתו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יצחק רבין, שמספר על הלבטים סביב המבצע. לדבריו, רבין החליט שיתפטר אם ייהרגו במבצע יותר מ-25 מבני הערובה. המשפט הזה, שנאמר לחייט ומתועד בסרט, הוא רגע מצמרר. מתמטיקה של מלחמה והבניית מיתוס.

בורס: "אם רבע ייהרגו זה יהיה כישלון. זה כלי לבדוק את כל יתר הפעולות הצבאיות. רבע הרוגים - כישלון, פחות מזה - הצלחה, הרבה פחות - אקסטזה לאומית. רבין, שההצלחה של אנטבה לא מיוחסת לו מסיבות שונות, באמת התכונן לדיווחים על 20 הרוגים, פחות או יותר. שלושה זה סיפור הצלחה מטורף מבחינתו".

בנסיבות האלו, אפשר להבין מדוע בני המשפחות והקרובים, כמו גם שבויים אחרים שמקצתם סבלו עינויים בשבי ומדברים על כך, לא ששו לשתף פעולה. בורס מספר כי "כל צד שהוא פחות הרואי ומיתולוגי עניין אותי", אבל מתברר שמדובר היה במשימה קשה מאוד. "בתוך משפחת מימוני היחידים שהסכימו להתראיין מופיעים בסרט, אף שלז'אן ז'אק היו חמש אחיות. כל היתר, גם אמו של יונתן, לא הסכימו לקחת חלק. המשפחה של פסקו כהן לא דיברה מעולם, 35 שנה. בשביל לדבר אתי, הייתי צריך לבוא עם משפחת מימוני ביחד, ברכב. שותפות הגורל שלהם הכשירה אותי. המשפחה של אידה בורוביץ' התפזרה. היא מתה, המשפחה עזבה את הארץ ולא הצלחתי לאתר את עקבותיה".

הסיבה לכך נראית ברורה בעקבות הצפייה בסרט. מי שמעולם לא זכה בהכרה באבלו, התנכרו, מטבע הנסיבות, לשמחה הקולקטיבית, ולא ממהרים כעת לתבוע את עלבונם, גם 35 שנה אחרי המקרה. "אפילו למשפחת השכול בארץ, הנחמה המינימלית, הם לא נכנסו", מספר בורס. "התחושה שלהם היא שהם נותרו בלי כלום. חיים בארץ אבל לא מקבלים את החיבוק הזה. לזה מיתוספות עוד סיבות. משפחת מימוני, הסבא והסבתא, רוברט ולולה, היגרו מתוניסיה לצרפת ומשם לישראל, כמה שנים לפני המבצע. הנסיעה של ז'אן ז'אק לפאריס נבעה מכמה סיבות ואחת מהן היתה הלחץ של רוברט על בנו שייסע ולא יתגייס. התחושה היא ששלחנו את הבן למותו".

כמו האישי והלאומי שמעורבבים יחד בסרט, כך גם בתמה המרכזית שלו. מחד גיסא, זהו ניסיון לתת לאבל לגיטימציה. מאידך גיסא, הניסיון הזה מאיר את המיתוס של אנטבה בצבעים דיכוטומיים פחות. "ברור לי שבעבור המשפחה יש בסרט תראפיה, התמודדות עם האבל אחרי שנים של השתקה. אבל אני התעניינתי ברעיון של מיתוס לאומי - איך בונים מיתוס לאומי? אני רואה באנטבה ובאנה פרנק, מיתוסים שווים בחשיבותם לישראל ולהולנד. מה שאנה פרנק היא בשביל הולנד, מבצע אנטבה הוא לישראל - מיתוס לאומי שאף אחד לא נוגע בו, הוא טהור וקדוש ועדיין, כמו כל מיתוס, היו בו דברים שצריך היה למחוק ולהסתיר כדי שהוא יהפוך לכזה. ההולנדים מטשטשים את הסוף של אנה פרנק, שהוסגרה על ידי הולנדי בעבור שבעה גולדנים. לישראל לא היה נעים כנראה להודות ששלושה ישראלים נהרגו מירי צה”ל. זה נתפש כפגיעה בשלמות של ההירואיות".

והתוצאה היא מחיקת האבל של שלוש משפחות שאיבדו את עולמן ביום המאושר הזה.

"כן. אחד הימים הכי שמחים בתולדות ישראל, אירוע החילוץ הכי מפורסם במאה ה-20, הוא הטרגדיה הכי גדולה בעבור שלוש משפחות. הם חלק מהאירוע הגרנדיוזי הזה - אבל הם בוכים".

ניתוק מהאמת

נדמה שהעיסוק בשבירת מיתוסים חביב על בורס במיוחד. הוא יליד ירושלים שמשפחתו עקרה להולנד כשהיה בן חודשיים. בגיל שבע שבה המשפחה לרמת השרון ועקרה שוב, הפעם לאוסטרליה, כשהיה בן 14. הוא חזר לארץ לבדו כדי להתגייס לצבא, ושירת כחייל בודד, בין היתר אחרי שקרא את הספר על מבצע אנטבה שחיבר עידו נתניהו. על חוויותיו משירותו הצבאי יצר את סרטו הראשון. אחרי הצבא עשה תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בקולנוע והוא משמש כיום ראש המסלול לטלוויזיה וקולנוע במרכז האוניברסיטאי אריאל. במקביל בורס כותב עבודת דוקטור בקולנוע, על דמות היהודי בקולנוע ההולנדי. על הדוקטורט, שגם הוא עוסק בהבניית דימוי ומיתוס, הוא מספר: "הדבר הראשון הוא לנתק מהאמת. לחלוטין לא חייב להיות קשר בין הדימוי לאמת, כל עוד זה משרת אינטרס מדיני. כשאתה במדינה ש-80 אחוזים מהיהודים שלה הושמדו, מדינה שסייעה להשמיד אותם, בניית מוזיאון גדול, שהוא האתר התיירותי השני בפופולריות שלו באירופה, ומראה אין אנחנו הצלנו ואיך הגרמנים הרגו, זה דבר חשוב. בהרבה סרטים הולנדים דמות היהודי הוא ריאקציה לאנה פרנק. לבחורה יהודייה יהיה שיער שחור בתספורת קארה והיא גרה בעליית גג. גם אם זה גבר יהודי הוא פסיבי ונשי, נזקק למצילים גויים, תמים. אין חובה להיות נאמן לאמת".

כך זה גם במקרה אנטבה?

"מנחם גולן למשל, בסרט שלו על המבצע, איחד את ההרוגים לדמות אחת יחידה. בסרט עלילתי שמבוסס על אירוע, אין חובה להיות נאמן לחלוטין למאורעות ההיסטוריים, אבל תארי לעצמך מה הרגישה המשפחה. הדינמיקה של בניית מיתוסים היא עניין מאוד מעניין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו