בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קופסה שחורה

דור חדש של נשים כובש את הטלוויזיה האמריקאית

שורה של סדרות - "יומני קארי בראדשו", "סמאש", "בנות" ו"גוסיפ גירל" - מסמנות את הנרטיב החדש שמשתלט על קו הרקיע המצולק של התפוח הגדול

12תגובות

ניו יורק היא הדרקון, היא הגביע הקדוש, היא האוורסט. אבל בעוד שסנט ג'ורג', אבירי השולחן העגול, והילרי וטנסינג היו כולם גברים, האביר הניו־יורקי החדש היא אבירה, והחרב שלה היא נעורים ועט. או יותר נכון מקלדת.

בניו יורק צולמו קרוב ל-100 תוכניות טלוויזיה, בחלקן אפילו כיכבו נשים - מ"איי לאב לוסי", דרך "רודה", "קאגני ולייסי" וכמובן "סקס והעיר הגדולה" - אבל דומה שנרטיב חדש מפציע ומשתלט על קו הרקיע המצולק של התפוח הגדול "תחילה אכבוש את מנהטן, ואח"כ אכתוב על זה ספר/סדרת טלוויזיה".

ארבע דוגמאות, אחת עולה, שתיים רצות ואחת יורדת (בהתאמה): "יומני קארי בראדשו" – הפריקוול האנמי מאוד של "סקס והעיר הגדולה" שמשודרת ביס; "סמאש" – דרמה מוסיקלית על מאחורי הקלעים של הפקת מחזמר על מרילין מונרו בברודוויי, שהעונה השנייה שלה תעלה השבוע ברשת אן־בי־סי; "בנות" - שאת הפרמיס שלה מבחינתי אפשר לסכם במלה אחת "מעולה" ובשש מלים: "האשה שהכי מזכירה את וודי אלן" ומשודרת גם היא ביס; ו"גוסיפ גירל" - דרמת הנעורים עשירים הלא כל כך גילטי אבל בהחלט פלז'ר, שהעונה השישית והאחרונה שלה משודרת בהוט. תנצב"ה.

HOT

ארבע הסדרות הללו לא ממציאות את הגלגל מבחינה עלילה ודמויות (בניגוד לדעה הרווחת, גם לא "בנות"), כולן נשענות ומרפררות למסורת ארוכה של סיפורים, ז'אנרים ודמויות מהטלוויזיה ("סקס והעיר הגדולה" כמובן, אבל לא רק), הקולנוע ("השטן לובשת פראדה") והספרות ("מנהטן", "עבדי ניו יורק", "שילה לוין מתה... והיא חיה בניו יורק"). ברור שכל אחת מהן מוסיפות טוויסטים עדכניים לחומר הישן. אבל זה לא העניין. הפואנטה היא שיחד עם תוכניות כמו "מרוששות" ו"הביץ' מדירה 23", כל הבנות האלו ביחד בהחלט מסמנות מגמה ואפילו יוצרות תת ז'אנר של סדרות נשים שמצאתי לו את השם הקליט: "סקס והנערה הצעירה שמחפשת את עצמה ועבודה ולא חייבת גבר בעיר הגדולה". באמת כל הכבוד. לקח לכן רק שישים ומשהו שנה, בטח היתה אומרת הלן גירלי בראון, האשה שהמציאה את מגזין הנשים האמיתי הראשון, ה”קוסמופוליטן”, וכתבה עוד בשנות ה-60 את המדריך שהוא הוא אבי אבות הז'אנר הנ"ל,"סקס והנערה הרווקה".

מאפייני תת הז'אנר: 1. נערה צעירה, סביב גיל 20, מגיעה לניו יורק ("גוסיפ גירל" נולדה שם, וקארי ברדשו הצעירה היא עדיין תיכוניסטית, אבל בואו לא נתקטנן); 2. היא נאבקת לפרנסתה, או להגדרת מעמדה או עושה אינטרנשיפ; 3. היא מתלבשת מעולה ("יומני קרי ברדשו" שוב עושה בעיות); 4. יש קבוצה של חברות; 5. בין החברות, החכמה ביותר היא לא מאוד יפה, והיפה ביותר היא לא ממש חכמה; 6. ויש כמובן גם בלונדינית קלת דעת וברונטית רצינית (בלייר וסרינה מ"גוסיפ גירל", קארי ומייגן מ"יומני קארי ברדשו", מרני וג'סה מ"בנות" וקארן ואייבי מ"סמאש"); 7. יש גם חבר טוב הומו (טום מ"סמאש", אלייג'ה מ"בנות", ברנדן מ"יומני קארי ברדשו", וגם קצת אריק מהעונות הראשונות של "גוסיפ גירל");8. מערכת יחסים רומנטית או רומנטית מפוכחת שברור שלא תסתיים בחתונה עם; 9. גבר סקסי וסליזי שאתו מזדיינים (סבסטיאן מ"יומני קארי בראדשו", אדם מ"בנות", דרק מ"סמאש", וכמובן צ'ק באס האחד והיחיד מ"גוסיפ גירל"), וגם/או עם; 10. גבר רגיש וחנון שאותו נוטשים (דן מ"גוסיפ גירל", דב מ"סמאש" וצ'ארלי מ"בנות". ב"יומני קארי ברדשו" עוד לא ברור מי יהיה החנון שיינטש, אבל מקריאת הספרים החינניים שעליהם מבוססת הסדרה, אני מבטיחה שזה בדרך).

מינוס ברלין

אבל בלב העניין שוכנת הקריירה, או השאיפה, להרוג את הדרקון, לכבוש את ניו יורק בסערה. כמו שאומר מונולוג הפתיחה של "יומני קארי ברדשו": “זה מתחיל תמיד עם אותו החלום, אני נמצאת בעיר, ואני מרגישה שייכת. מנהטן שייכת לי". החלום של כל גיבורות הסדרות האלה זהה לחלומו הוותיק של לאונרד כהן. מינוס ברלין.

החלום הנשי הגדול של ההווה הוא לא להתחתן. הוא אפילו לא למצוא אהבת אמת. החלום הוא להשתלב בניו יורק בכל דרך אפשרית, ניו יורק כסמל לעולם, אולי אפילו לעולם הגברי כל כך של הבניינים המזדקרים לשמים. כמו שכתב פרד אב ושר פרנק סינטרה ושיחזרו ושיפצרו ג'יי-זי ואלישה קייז "כי אם אצליח שם, אצליח בכל מקום".

ג'סיקה מיליו

אגב, הדרך הנשית לכבוש את מנהטן לפי הסדרות הללו לא עוברת דרך שוק ההון או בעזרת צבא, מיניות או טוב לב, אלא בעזרת אמנות וטעם טוב בבגדים. הכתיבה של חנה וקארי מ"בנות" ו"יומני קארי ברדשו" וגם של ג'וליה מ"סמאש", השירה של קארן ואייבי מ"סמאש", וכישרון עיצוב האופנה של בלייר ב"גוסיפ גירל" וכמובן המקלדת של גוסיפ גירל עצמה, בלוגרית הרכילות שזהותה אמורה להיחשף סוף סוף בתום העונה הזאת.

אין זאת כדי לומר שזו הדרך היחידה לכבוש את ניו יורק. הסיבה שהכתיבה ואמנות ממלאות תפקיד כל כך משמעותי בכל הסדרות הללו היא כי הן מייצגות את השאיפות של נשים שכותבות ספרים או סדרות טלוויזיה - סיסלי וון זיגסאר, שכתבה את ספרי "גוסיפ גירל"; קנדיס בושנל מ"סקס והעיר הגדולה ו"יומני קארי ברדשו"; תרזה ריבאק, שיצרה את "סמאש" (והתפוטרה לקראת העונה השניה); וכמובן לנה דנהם, נערת האנטי פוסטר של "בנות".

החשד שלי הוא שהסיבה שהסדרות האלה מעוררות כל כך הרבה הזדהות, למרות הגיבורות האמניות שלהן; הסיבה שהן מצליחות כל כך למרות רמתן המאוד לא אחידה ("בנות" מעולה גם בעונה השנייה, "סמאש" התחילה טוב והידרדרה, ו"גוסיפ גירל" היא מופת מתיש מעט לקצב, בגדים, בגידות ורפרורים, ובפרק אחד שלה יש יותר סיפור מבשתי עונות של סדרת טלוויזיה ישראלית ממוצעת); הסיבה שמייצרים עוד ועוד מהן היא כמובן התשוקה לבגדים יפים על המסך. אבל לא רק.

ללא קרדיט

הסיבה היא שיותר משהן מדברות על השאיפה הנשית, הן מדברות על הפחד הנשי הרווח בדור הזה (או בדור כלשהו). הפחד מכישלון. גברים באים ומערכות יחסים הולכות אבל הפחד שהעיר תלעס אותך ותירק אותך הצדה, לאיזה פרוור, נשאר. הפחד שתמצאי את עצמך באיזה חור שחור שבטבורו צמוד קרקע עם שלושה ילדים בלי משמעות וקריירה. זהו בעצם הפחד הגברי הבסיסי ביותר. שהדרקון יבלע אותך לפני שתדקור אותו. עכשיו גם נשים יודעות מה ההרגשה.

זה עם המוהוק

למרות הפחד, הציפיה בסדרות האלו מתגמלת כי הפחד ממוגר. אנחנו יודעות איך נגמר הסיפור, ואני לא מדברת על האפיאנד האמריקאי הצפוי, אלא על הנשים שיצרו את הסדרות הללו; מסע החניכה שלהן הסתיים בניצחון. הן עשו את זה, הן כבשו את ניו יורק. תרזה ריבאק כתבה והפיקה יותר מ-20 סרטים וסדרות, וון זיגסאר מכרה המון ספרים וקיבלה אפילו ביקורת טובה ב"ניו יורקר", דנהם זכתה לחוזה של שלושה מיליון וחצי דולר לספר הראשון שלה שעדיין לא נכתב. ובושנל היא אגדה.

השבוע חבר שלי סיפר לי שהוא שמע שתי בנות במדים הולכות בשדרות רוטשילד ומדברות. "יואו, תראי, כולם פה נראים כמו מסרט", אמרה אחת. "תראי את זה עם המוהוק. בואי נשאל אותו איפה הים", אמרה השנייה. "לא, בואי נשאל אותו אם הוא רוצה לשתות אתנו בירה", ענתה הראשונה. ככה זה תמיד מתחיל.

ועכשיו, די, תעבירו את השלט. יש לי התקף געגועים קל ל”טי־אל־וי עושים את תל אביב”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו