בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קאלי קורי - האשה שמאחורי "נאשוויל"

קאלי קורי, יוצרת הסדרה המצליחה “נאשוויל”, מספרת מה משך אותה אל מוסיקת הקאנטרי, וגם מסבירה למה לא רצתה להפוך את התסריט שכתבה ל”תלמה ולואיז” לסדרת טלוויזיה

3תגובות

אם לסכם בשורה אחת קצרה את עלילת הסדרה החדשה "נאשוויל", הרי שהיא על שתי נשים היוצאות למסע יחד. לא מפתיע כנראה שמי שעומדת מאחורי הסדרה הזאת היא קאלי קורי, זוכת פרס האוסקר על התסריט ללהיט הקולנועי "תלמה לואיז", סרט המסע המכונן על שתי נשים הנמלטות מהחוק. מאז זכתה בפרס ב-1992 ועד שהעלתה את הסדרה הזאת בסתיו שעבר בארצות הברית, ביימה קורי עוד שני סרטים, גם הם משופעי נשים גיבורות, "הסודות של יה יה" ב-2001 ו"לא דופקות חשבון" ב-2008, שהצליחו הרבה פחות מ”תלמה ולואיז”. היא גם הציעה כמה פיילוטים לרשתות טלוויזיה שלא התפתחו לסדרה, ונחשבה לכישרון מבוזבז.

אך "נאשוויל" שינתה את כל זה. השנה היא הוכתרה על ידי מבקרי הטלוויזיה של ארצות הברית כסדרה הטובה ביותר שעלתה בעונת הסתיו שעבר. בראיון טלפוני אתה מהעיר שבה מצטלמת הסדרה, נאשוויל, מספרת קורי בין היתר על המעבר מכתיבה לבד בחדר – כמקובל בקולנוע – לכתיבה משותפת בקבוצה של עשרה תסריטאים.

כריס הולו

בקצת יותר משורה אחת קצרה, אפשר לומר ש"נאשוויל" היא דרמה מוסיקלית על זמרת קאנטרי ותיקה ששמה ריינה (קוני בריטון הנפלאה מ"אורות ליל שישי" וגם "אימה אמריקאית"), שהכרטיסים למופעיה אינם נמכרים כבעבר, ועל זמרת צעירה וחדשה בשכונה ושמה ג'ולייט (היידן פנאטיר, "גיבורים") המזנבת בה. הסוכנים והמפיקים של הזמרת הוותיקה מציעים לה, כדברי הממרה הידועה, לחבור אל מי שאי אפשר לנצח, אך ריינה מסרבת. נאשוויל, עיר מוסיקת הקאנטרי, מספקת לסדרה עוד הרבה שירים, סיפורים ודמויות. הסדרה, שמוגדרת גם כאופרת סבון לשעת לילה, מתארת גם את יחסי האהבה המורכבים של שתי הגיבורות עם בני זוגן, וכן מאבקים משפחתיים ופוליטיים בעיר, לצד אלה של תעשיית המוסיקה. הסדרה היא עסק משפחתי גם מאחורי הקלעים: קורי חברה בסדרה זו לבן זוגה, זוכה פרס הגראמי, המפיק המוסיקלי טי בון ברנט ("אחי, איפה אתה?"), המופקד על הצד המוסיקלי, שעד עתה כולל שירים של אלוויס קוסטלו ו"Civil Wars".

"נאשוויל" משודרת בהוט-3 (בשישי ושבת שידור חוזר של הפרק הרביעי ששודר השבוע בראשון, וכל שאר הפרקים בווי-או-די). מבקרים אמריקאיים החמיאו לסדרה, אחת מרבות העוסקות בדרום של ארצות הברית באחרונה, על כך ש"היא לעולם לא מתרחקת מהסיפור האמיתי" ("ואשינגטון פוסט"), "מציגה באופן נדיר עולם בצורה כל כך שלמה" ("אנטרטיינמנט ויקלי") ו"מתאפיינת בגישה אינטליגנטית ומפתיעה בנימה המינורית שלה" ("סלון").

ההסבר לתחושת האותנטיות שהסדרה משדרת (חוט המקשר בשבחי המבקרים) הוא שקורי, בת 55, בוגרת מכון סטרסברג למשחק, החיה כעת בלוס אנג'לס, התגוררה בעיר ומשפחתה עדיין חיה שם (בעמוד שלה בוויקיפדיה היה כתוב עד הראיון הזה אתה, כי היא באה ממשפחה יהודית לבנונית. היא התפלאה לשמוע על כך – "אני לא מגגלת את עצמי, זה רע לבריאות", אמרה והוסיפה שאינה יהודייה ושאביה בא במקור מלבנון. כעת פרט זה כבר נמחק מהעמוד).

"נאשוויל הוא מקום מאוד מיוחד בשבילי", היא אומרת. “חייתי פה מיד אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטה במשך ארבע שנים. תמיד הרגשתי שיש בעיר הזאת קסם, שאי אפשר לחוש בו אלא אם גרים בה. תמיד הרגשתי שלא מציגים אותה בצורה נאמנה. ראיתי כל מיני סדרות שמנסות לעשות זאת ונכשלות. הסדרה הזאת היתה הזדמנות לעשות משהו שעוד לא נעשה. חוץ מזה, ישנה המוסיקה. כל כך כיף לי שיש מין הופעות חיות בתוך הסדרה, ושמזדמן לשמוע את כל האמנים השונים וסגנונות המוסיקה שלהם", היא אומרת ומשווה לסדרות מוסיקליות אחרות: "ב'סמאש' יש שירים של ברודוויי, ב'גלי' עושים גרסאות כיסוי לשירים ישנים, אצלנו מדובר בחומרים מקוריים וכל מיני גלגולים שלהם, שרואים אותם בשלב הכתיבה, ואחר כך מישהו מבצע, ואז שוב בשלב ההקלטה”. חלק מהשירים האלה כבר נכנסנו למצעדי ההורדות של אייטונס.

גטי אימג'ס

היא מציינת את הקשרים האישיים כסיבה נוספת להנאתה מהסדרה. "קודם כל, אני עובדת עם בעלי. זה לא תמיד פשוט, אבל זה בעיקר כיף". בנוסף לכך, "משפחתי חיה פה; אמי ואחותי וכמה אחיינים ודודים. אמנם לא גדלתי בנאשוויל, אלא לא רחוק מכאן בסדוקה שבקנטאקי, אבל נהגנו לבקר כאן הרבה בילדותי".

פעם רשתות הטלוויזיה שמרו מרחק מסדרות מוסיקליות, ועכשיו הן תרות אחריהן. ועם זאת, האם לא נרתעו מכך שמדובר במוסיקת קאנטרי?

"רשת אי-בי-סי המשדרת את הסדרה שלנו היא גם זאת המשדרת בכל שנה את טקס פרסי מוסיקת הקאנטרי. הבכירים שלה ידעו, לפי אחוזי הצפייה של הטקס, שיש לזה קהל אדיר. לכן הם היססו פחות מאשר ברשתות האחרות לעשות סדרה על הנושא. אנחנו גם לא עושים מוסיקת קאנטרי מובהקת, אלא כל מיני גלגולים של מוסיקה כזאת – רבים מהשירים בכלל לא היו מזוהים ככאלה אם היו במסגרת אחרת. זה כבר לא ז'אנר מובחן כפי שהיה בעבר".

את הטעם המוסיקלי הפרטי שלה הגדירה בעבר כ"מי שיכולה להקשיב לשיר אחד של קיי-די לאנג עד סוף ימי חיי ולהיות מאושרת לחלוטין".

האם ההצלחה של תוכניות ריאליטי כמו 'אמריקן איידול', שמקדמת זמרי קאנטרי, מילאה תפקיד בקבלה של הסדרה בקרב קהלים בינלאומיים?

"בוודאי. בזכותן החשיפה למוסיקה הזאת גדלה. אני לא יודעת כמה מהזוכים הם זמרי קאנטרי (שבעה מתוך 11, ר"ק), אבל הם הכינו את הקרקע לסדרה כמו שלי".

בראיון בעבר אמרת כי הדבר האחרון שרצית הוא “לעשות עוד סדרה מטומטמת על נאשוויל”. דווקא האסוציאציה הראשונה שהיתה לי לפני שראיתי דקה מהסדרה היא ל”נאשוויל”, סרטו של רוברט אלטמן, בטח לא משהו מטומטם.

"כן, אבל אני חייבת לומר שרבים מתושבי נאשוויל לא הרגישו שהסרט הזה ייצג את העיר בצורה נכונה. הם חשבו שהסרט טוב, אבל לא תפש נכון את העיר".

המלצר המנגן

הסדרה מצולמת בנאשוויל, והעיר אכן נראית מפתה ומזמינה. קורי נשאלת אם אגף התיירות של העירייה השקיע בסדרה. "הוא לא השקיע כלכלית, אבל אנשי העירייה פתחו את לבם אלינו בצורה לא רגילה. עוזרים לנו עם אתרי צילום. תומכים בכל דרך אפשרית. הם חושבים שאנחנו מראים את העיר כפי שלא הראו בעבר, וזה לא קשה, האמת היא שרק צריך להרים את המצלמה ולצלם, זאת עיר יפהפייה. באופן יחסי היא לא סבלה מהמיתון, היא משגשגת, היא מתוכננת היטב".

בזמנו אמרה קוני בריטון ש"אורות ליל שישי" היתה אהובה על אנשים בטקסס כי היא הציגה אותם בצורה לא סטריאוטיפית כבעבר. האם את מרגישה שאת עושה דבר דומה לנאשוויל?

"אני מקווה שלסדרה יהיה המשך ואז נוכל להראות את כל הצדדים של העיר, גם הפחות יפים, שבהחלט קיימים. לכן הכנסנו לסדרה גם את הזווית הפוליטית. בעונה הראשונה התמקדנו בחלק המצליח של העיר, יש בה הרבה אוניברסיטאות ואנשים משכילים והרבה תחכום – משהו שלא מזהים אתה וחבל - אבל יש בה גם קשיים, גם אזור כפרי נחשל, מהסוג שמצפים למצוא בה, אנשים עם המבטאים הדרומיים הכבדים – נעסוק גם בזה".

סדרת טלוויזיה מוסיקלית אחרת, גם היא על הדרום של ארצות הברית, לא זכתה לכזה חיבוק מהעיר ותושביה - "טרמיי".

"התוכניות שלנו דומות בכך שאנחנו נותנים הרבה ביטוי לפן המוסיקלי, נאמנים לחיי המוסיקאים. 'טרמיי' היא סדרת כבלים. לכן מותר להם להראות ולהציג בה דברים שלנו אסור, יש בה דברים קשים וחספוס. ב'טרמיי' מספרים את סיפורה של עיר שכמעט נמחקה מהמפה. שמנסה להשתקם. היו לה המון בעיות לפני הסערה, לפני השיטפון, ועכשיו יש לה עוד יותר בעיות מבעבר. לא ברור אם אי פעם תשוב להיות מה שהיתה. הלוואי שאנשים היו משווים בין שתי הסדרות הללו. אני פשוט מתה על 'טרמיי'".

בראיונות קודמים, עם עליית הסדרה, דיברה קורי רבות על המעבר מהקולנוע לטלוויזיה. היא ציינה את העובדה שלנשים, במיוחד לנשים הרוצות לספר סיפורים על נשים שכבר אינן בשנות ה-20 שלהן, אין מקום בקולנוע ובהחלט יש בטלוויזיה. "אני לא חושבת ששום אולפן – גם אז זה קרה בנס – שום אולפן היה עושה את 'תלמה ולואיז' היום", אמרה ל"סלון".

"בטלוויזיה היום", אמרה באותו ראיון, "מותר לעשות דברים בשביל נשים מבלי שיתויגו כ'סרטי נשים'. התיוג הזה פוגעני בעיני – כאילו שאם את עושה משהו המיועד לקהל נשים זה מיד ייחשב כנחות. לא משנה כמה הסרט יהיה טוב, אם יש בו רגש מיד מתנשאים עליו. זה מציק לי, אני מניחה שזה מציק לנשים רבות, בוודאי ליוצרות קולנוע רבות... בכל אופן אני לא רוצה להתלונן על סרטי קולנוע, אבל זה נראה לי לא צודק בהתחשב במספר הנשים שיש בעולם".

רק כדי לגבות את הכעס שלה במספרים – מסקר מ-2010 עולה כי נשים היו רק 18% מכל הבמאים, המפיקים הבכירים, התסריטאים והעורכים בין 250 סרטי הקולנוע שהוקרנו בארצות הברית באותה שנה. עלייה של 2% מ-2010 ואחוז אחד מ-1998.

האם יש דברים מסוימים שקשה להתרגל אליהם בכתיבה לטלוויזיה – העובדה שאת לא יודעת אם תהיה לסדרה המשך ולכן לא יודעת כיצד יסתיים הסיפור, העבודה המשותפת והאינטנסיבית עם הרבה מאוד אנשים וכו'?

"כן, העובדה שלא יודעים אם תהיה לסדרה המשך היא קצת מפחידה. בסרט קולנוע זה לא יקרה. תמיד יהיה לו סוף. אבל באשר לדברים האחרים אני דווקא נהנית - העבודה המשותפת מוצאת חן בעיני. שניים מהתסריטאים נמצאים אתי כאן בנאשוויל היום. אנחנו עדיין עובדים על שכתוב כמה מהסצינות בזמן הצילומים. עבדתי לבד בחדר כל כך הרבה זמן שלא תיארתי לעצמי שאפשר להכניס אליו עוד אנשים. מעולם לא היו לי שותפים לכתיבה, פתאום יש לי תשעה. זה נפלא. אל תשכחי שיש כאן המון דמויות, וכל אחד מהכותבים יש לו דמות שהוא מיטיב לכתוב".

לאיזו דמות את אוהבת לכתוב?

"אני מתה על כולם. אני בטוחה שרבים מהתסריטאים מרגישים שהדמויות שהם כותבים להן הם אנשים אמיתיים. ככאלה, כל אחד מציב אתגר. ריינה, למשל, רגילה להיות כוכבת ופתאום צריכה להתמודד עם דברים שמאיימים על חייה, על כל אותם דברים שהיא השיגה בזכות ולא בחסד. אני נורא אוהבת לכתוב ללמאר (אביה של ריינה ואיש עסקים חסר נשמה - ר"ק), מין איש כוחני שאין דבר שיעצור אותו מלהשיג את מבוקשו. גם סאם וקלייר הם דמויות שאני ממש מכירה. כשחייתי כאן, אחרי הלימודים, פגשתי אנשים כמותם כל הזמן. אני מילצרתי (אחת משורה ארוכה של עבודות שהיו לי), ועבדתי לצד מלצרים אחרים שפתאום היו לוקחים ליד גיטרה והייתי מתעלפת מהכישרון. כל כך מעטים מצליחים בתחום הזה, אבל זה לא אומר שהם לא מצוינים, את מוקפת בכישרונות אדירים, גם כאלה שלא הצליחו".

בראיונות קודמים בריטון אמרה שלא היתה מוצאת עניין בתפקיד הזה אילו היה מדובר ב"קרב חתולות", כדבריה, בין שתי הנשים. קורי חיזקה את דבריה "משעמם לצפות בשתי נשים מתקוטטות. אני רציתי שהסדרה תהיה על משהו אחר לגמרי". זה לא מפתיע, קורי, המגדירה את עצמה מאז ומתמיד כפמיניסטית ("מאז שקראתי לראשונה במגזין "מיז" בגיל 16, ואמרתי לעצמי 'אה, אז יש שם לדבר הזה', סיפרה ל"ניו יורק מגזין"), וכתבה את אחד הסרטים המשמעותיים בתחום, לעולם לא היתה מסתפקת באיפיון כזה.

לאן מתקדמת מערכת היחסים של ריינה וג'ולייט?

"שתיהן מבינות שיחד יש להן עוצמה גדולה יותר. כל אחת מקבלת משהו מהקשר ביניהן. ריינה נחשפת לפני קהל של דור חדש, וג'ולייט נהנית משיפור התדמית שלה מהשיוך לריינה. הן לעולם לא יהיו חברות הכי טובות, אבל הן ילמדו להעריך זו את זו".

אם כך הן לעולם לא יסעו יחד אל תוך תהום עמוקה. ואגב, ישנם כעת עיבודים טלוויזיונים לסרטים וסדרות מן העבר. האם שקלת פעם לעשות גרסה טלוויזיונית ל"תלמה ולואיז"?

"נשאלתי זאת במשך השנים. אפילו הציעו לי לעשות מחזמר בברודוויי מהסרט, ואני חייבת לומר שאני רוצה להשאיר את 'תלמה ולואיז' בדיוק איפה שהוא. הסרט יצא, הוא מילא את תפקידו, ותהיה זאת טעות להתעסק עמו עכשיו".

בשיחה אתה קורי מונה יצירות טלוויזיוניות אהובות (מ"עמוק באדמה", דרך "הסופרנוס" ועד "טרמיי"), וגם נשים בתעשייה שהיא מעריצה, כמו "טינה פיי שהיא פשוט גאון". לא מזמן ציינה לטובה את לינה דנהאם, יוצרת "בנות". "מה שהיא עושה הוא כל כך מדהים", אמרה ל"ניו יורק מגזין". "אולי זה לא בשביל כולם, אבל זה בהחלט לטעמי. יש בסדרה דברים מזעזעים ומביכים שראיתי בטלוויזיה, ואני לא מאמינה שהיא עושה את זה. זה כן כל כך, מצחיק כל כך ונהדר כל כך".

בחשבון הטוויטר שלך צייצת לא מזמן - "אני כל כך מקנאה, לטובה! לינה דנהאם היא מי שהייתי יכולה להיות אלמלא הלכתי לבית ספר ציבורי בקנטאקי. חוויה שכמעט הרסה אותי". פרטי בבקשה.

"כשהייתי צעירה בכלל לא ידעתי מה זה להיות כותבת, ולמדתי בבית ספר כמו הרבה בתי ספר ציבוריים אחרים, שמה שעניין אותם הוא ללמד אותי לעמוד ישר בשורה. כעת, אני רואה מישהי כמוה, כל כך משוחררת, כל כך חופשייה, לבי מתמלא קנאה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו