בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתפקיד אלוהים: חיים בוזגלו

בסדרה החדשה “בית המשאלות” מגשים הבמאי חיים בוזגלו משאלות בלתי-אפשריות: לפגוש הורה שמת, למשל. בראיון הוא מסביר למה בחר ליצור את הסדרה הגרנדיוזית, שבה השחקנים בעצם עוברים טיפול על הסט

6תגובות

אילו יכול להקימם מן המתים, היה חיים בוזגלו מביים לעצמו את הסצינה הבאה: אביו ואמו יושבים במטבח, והוא מצטרף אליהם. בנו הצעיר נתנאל, בן 6, נמצא שם גם הוא, והם מדברים על החיים ועל מה שקרה מאז הלכו השניים לעולמם, שותים ביחד כוס תה עם נענע, בדיוק כמו פעם. "זה רצון די טריוויאלי", אומר בוגזלו, "לספר להם מה קורה, להראות להם את הנכד החדש שלהם. זה היה ממלא לי את הנפש. אני חושב שבחיים אנחנו קצת עושים את זה, מחפשים לנו תחליפים. אתה פוגש אשה ולשיחה אחת היא קצת אמא שלך. אדם הופך להיות מושא למשהו אחר. לי לפחות זה קורה".

את המשאלה הזאת, להפוך אדם לייצוג של אדם אחר, מגשים עתה בוזגלו על מסך הטלוויזיה. על רציף רכבת נטוש, מנותק מזמן או הוויה אקטואלית, מצטופפים שחקנים, ממתינים ללקוח שיבחר בהם. הלקוח - איש או אשה שמבקשים להתמודד עם טראומה מהעבר, לאחות פצע ישן או להיפרד כהלכה מקרוב שמת - מספקים מידע לפסיכיאטר המנצח על הכל. ואז, תחת עיניו הפקוחות, מתרחשת סצינה שבה מגלמים השחקנים דמויות של הורים שנעלמו או מתו, בני זוג שהותירו אחריהם אדמה חרוכה או אפילו משפחה שלמה שאיננה. כל זה מתאפיין בשיא של רגש מזוקק ופועם, אלים לעתים - וסופו בתשלום לקופאי ובהליכה הביתה. "בית המשאלות", הסדרה החדשה והגרנדיוזית של בוזגלו שתעלה מחר בערב לשידור בערוץ 1, היא המקבילה הטלוויזיונית, הפסיכו-דרמטית, לשירותי סרוגייט.

איליה מלניקוב

רומן עם השכנה

את הרעיון ל"בית המשאלות" הגה בוזגלו עוד בצעירותו, כשחי בפאריס, והוא הופיע גם בסרט "צלקת" שכתב וביים ב-1994, שם כונה “בית המפגש”. בשנים האחרונות חזר להתעניין בו, והדבר הוביל אותו לתהליך ארוך של תחקיר ומפגשים עם שחקנים.

כמו בתעשיית המין, שעליה מבוסס הרעיון, נדמה שגם כאן היתה העבודה כרוכה במחיר נפשי. 172 שחקנים לוקחים חלק בפרויקט, שעד כה צולמו לו 52 פרקים (שיחולקו לשתי עונות) ורבים מהם ממחיזים על המסך את מאווייהם האישיים. הסדרה עצמה כוללת מפגשים חד-פעמיים, דילוג מסצינה כואבת לאחרת וגם סיפורים מתמשכים. משתתפים בה השחקנים אורי הוכמן (בתפקיד הפסיכיאטר), אוולין הגואל, אלדד פריבס, פלורנס בלוך, אורנה פיטוסי ורבים אחרים. כולם נדרשו לעמוד במסגרת העבודה הקשוחה שהתווה בוזגלו. זו כללה סיפור מסגרת לסצינה וידיעה ברורה של השחקנים מהו הקונפליקט וכיצד יוּתר. מעבר לכך התנהלה הסצינה באלתור, על בסיס שיטות טיפול מתחום הפסיכודרמה.

"השאלה הראשונה ששאלתי כל שחקן שפגשתי היתה מה הוא היה מבקש לעשות אם היה מקום כזה באמת", מספר בוזגלו. "מזה הגעתי למגוון מטורף של סיפורים. מובן שיש לא מעט רגעים בדויים בתוך העלילה הזאת, אבל יש יותר סיפורים אמיתיים של השחקנים".

תהליך העבודה, הוא מספר, ארך כשנתיים וכלל כ-150 פגישות. "ידעתי מה יהיו הסיפורים המתמשכים ומה יהיה הסיפור של הפסיכיאטר. מעבר לכך, היו לי כרטיסיות וכשגמרתי פגישה כתבתי בכרטיסייה מה המשאלה של האדם שיושב מולי".

כך, למשל, השחקנית פלורנס בלוך ביקשה להיפגש עם שלושת בעליה, כולם לשעבר: זה שלא משלם מזונות, הדון-ז’ואן הבוגדני וזה שיצא מהארון. סיפור אחר שמצא את דרכו אל המסך הביאה שחקנית שביקשה "לפגוש" את אביה המנוח; האב מת בחו"ל אחרי שנים שניהל רומן עם השכנה ואף עזב עמה את המשפחה ואת הארץ. על הרומן ידעה רק היא, אז ילדה בת 11, וזה היה הסוד שלה ושל אביה. בוזגלו איפשר לה "פגישה" עם אביה ופגישה נוספת עם שחקנית שגילמה את אמא, והפתיע אותה בפגישה משותפת בין "האב" ל"אם", שיצרה חוויה רגשית מטלטלת. "באיזשהו שלב בסצינה של השחקנית והאמא, הכנסתי לה את האבא והם התפייסו שם אל מול עיניה. זה היה החלום שלה".

דוד וינוקור

אתה לא חושב שיש למעשה הזה השלכות מרחיקות לכת על השחקנים ואחריות אדירה שרובצת עליך? אתה, הבמאי, נהפך לדמות כל יכולה.

"על הסט שחקנים המשיכו לבוא ולבקש לשחק בסצינות 'שלהם'. מתחילה סצינה ואתה מתאפק לא לבכות ממה שקורה בה. שחקנית אחרת נולדה להורים חרשים-אילמים. אביה עזב את הבית כשהיתה ילדה והיא לא ראתה אותו מאז. לפני שבע שנים אמה מתה מסרטן ובזמן שחלף היא התחתנה ונולדה לה תינוקת. זאת היתה סצינה מצמררת. למחרת היא התקשרה אלי ואמרה שגם אם זה היה עולה סכומים אדירים, זה היה שווה את החוויה שהיא עברה. היא הרגישה שהיא השתחררה ממשא שהיא נושאת אתה. זה היה רגע מדהים מבחינתה. אלו דברים שקרו שם".

המגע הקרוב הזה עם הנפש של השחקן לא מטריד אותך?

"ברוב המקרים, כשהסיפורים אמיתיים אתה מתייחס לזה בדחילו ורחימו ובהרבה הכנה. העניין הוא שזה בא מהשחקן והוא שלם עם זה לחלוטין, וכשזה המצב הלכנו עם זה ונתנו לזה לקרות. לא היה מקרה אחד שניגש אלי אחר כך מישהו ואמר שהיה לו יותר מדי. אם היו לא הייתי ממשיך ולא הייתי מכניס את זה לסדרה. זה הוסיף מאוד, כי זאת לא היתה סצינה מסרט שבאת להצטלם אליה, באת להצטלם לחיים שלך".

קסמים במג’דל שאמס

זאת אינה הפעם הראשונה שבוזגלו נוקט בעבודתו שיטות יוצאות דופן, אולי אף מטרידות. הוא בן 60, אב לשלושה (ינון בן 30, איתי בן 28 ונתנאל) וחי עם בת זוגו, ליסה ממו, ובנם הצעיר במרכז תל אביב. מאחוריו שורה ארוכה של יצירות לקולנוע ולטלוויזיה, בארץ ובעולם. "בית המשאלות" הוא הפרויקט ה-19 שלו, וקדמו לו, בין היתר, סרטי הקולנוע “נישואים פיקטיביים” (1988) ו“עונת הדובדבנים” (1990) וסדרות הטלוויזיה “זינזאנה” (1999), “כתב פלילי” (2005) ו”הכבוד של מרציאנו” (2011). בין לבין גם שיחק בכמה סרטים בצרפת, בין היתר בתפקיד ראשי לצד השחקנית אן ברושה (אשתו של גד אלמלח) ובקרוב ישחק בסרט נוסף כבעלה של השחקנית פאני ארדן. חוץ מזה הוא מתעתד להפיק קומדיה בצרפת, שאותה כתב עם זוגתו, ומנסה להפיק גרסאות ל”בית המשאלות” גם בצרפת ובארצות הברית.

התגובות שעוררו הפרויקטים השונים שלו נעו בעבר באורח קיצוני בין התלהבות גדולה מכמה מהם לבוז גמור לאחרים, ובעבר הביאו אותו להתבטא בחריפות רבה נגד המבקרים, בין השאר כאלה שקטלו את “צלקת” ואת “לחיות מחדש”. כיום הוא מתייחס באי-רצון מופגן, אם כי גם בדיפלומטיות, לשאלה בדבר הביקורת ובנוגע לתדמיתו בארץ. "כל העבודות שעשיתי היו ניסיוניות”, הוא אומר. “אני לא פוחד ללכת למקומות מסוכנים קולנועית, לא תמיד אני מצליח אבל אני מנסה. עשיתי כמה וכמה דברים שהצליחו מאוד בחו"ל אבל יש איזה מחסום שלא מאפשר להם להצליח בארץ. לא נותנים לזה במה. שהמבקרים ידברו והיצירה תדבר. עשיתי פרויקט שהיה קרוב ללבי וחוויה יוצאת מן הכלל".

את שיטת העבודה הייחודית עם שחקנים פיתח במשך השנים. הוא מכנה אותה "נכונות לשינויים" ומסביר: "ב’נישואים פיקטיביים’ היה רגע שיצפאן ובראבא, שלשניהם זה היה הסרט הראשון, הלכו במסדרון והתחיל ביניהם מין פינג-פונג כזה, 'אהלן - תיסלם - שוקראן - מרחבא' ופתאום ראיתי שזה נורא מצחיק. אני לא כתבתי את זה, אבל מה, אני אידיוט לא להכניס את זה? המקרה השני קרה כשצילמנו את ‘עונת הדובדבנים’ בכפר מג'דל שאמס. בהפסקת הצהריים הילדים מהכפר באו לראות איך עושים סרט. אבי גילאור, שהוא שחקן וגם קוסם, עשה להם קסמים עם סיגריה - העלים אותה והחזיר אותה", בוזגלו מסמן בידיו. "זה מצא חן בעיני בקונטקסט של מלחמת לבנון. אחרי ההפסקה אספתי את הילדים והוא עשה סצינה שנגמרה בזה שהם חזרו אחריו - 'בשנה הבאה - בשנה הבאה, בירושלים הבנויה - בירושלים הבנויה'. שם הבנתי איך אני רוצה לעשות סרט".

ובסדרה החדשה זה שוכלל כך שהשחקנים בעצם עוברים טיפול על הסט.

"זה מלכתחילה היה הקונצפט. הפטנט פה הוא פשוט - ליצור קונפליקט, להצליב נתונים כך שתיווצר סיטואציה. כשעושים חזרות שוחקים את הרגש, מקבלים מאניירות. המפתח היה ליצור קונפליקט ואת ההתרה שלו. לדעת מראש מה הולך להיות הקונפליקט ובאיזה אופן נפתור אותו".

בוזגלו מספר על אורי הוכמן שאיבד את אביו כשהיה בן 4, במלחמת יום כיפור. הוכמן, אומר בוזגלו, סיפר שלפני שאביו הלך למילואים הוא ביקש ממנו שלא ילך למלחמה כי ימות. "אלו רגעים שבהם יושב הדובי הגדול הזה הוכמן מול שחקן צעיר שמגלם את אבא שלו, וכל מה שאתה צריך לעשות הוא רק להיות שם. יש בזה אלמנט של סיכון, אבל זה קורה בטבעיות".

על המסך נוצרים רגעים קשים מאוד, מלאי רגש. הסצינות טעונות כל כך, שלפעמים קשה לתפוש את ההתרחשויות ולהגיב להן במלוא האמפתיה. מצד אחד הסצינות הרודפות זו את זו מהפנטות, מצד שני לא פעם הצפייה יוצרת מועקה.

בן 60, בן 6

ההחלטה של בוזגלו לעסוק בעולם הנפש והרגש אינה מובנת מאליה. שנים ארוכות הוא עסק בפוליטי ובחברתי, בשורה ארוכה של פרויקטים. סרטו "סרק סרק" (2012) עסק בטראומה של רצח רבין. הסרטים “ג'אנם ג'אנם” (2005) ו”נישואים פיקטיביים” עסקו בכוח עבודה זול ומנוצל בישראל. "דיסטורשן" (2004) התרחש על רקע האינתיפאדה השנייה ו"עונת הדובדבנים" עסק במלחמת לבנון.

הפרויקט האישי שלו “לחיות מחדש” (2008), שעסק בעלייה של יהודי מרוקו והתבסס על סיפורו של אביו, הוביל אותו ליצור את הסרט "כבוד", ובעקבותיו את הסדרה "הכבוד של מרציאנו", ששודרה בערוץ 10, ששניהם עסקו בעקיפין במעורבות העדה המרוקאית בפשיעה.

"בית המשאלות", לעומתם, כולו רגש היפר-ריאליסטי, אפוף אווירה סוריאליסטית, מנותק במתכוון ממדינה וחברה. קשה, אם כן, שלא לתהות אם עומד מאחוריו מניע אישי עמוק יותר. לפני כמה שנים עבר בוזגלו התקף לב. זה קרה ימים אחדים לפני הקרנת הבכורה של "לחיות מחדש", ואחר כך דיבר בוזגלו על החוויה ובעיקר על הצער שבהבנה כי ייתכן שלא יזכה לראות את בנו הצעיר הופך למבוגר. שלא במקרה, החליט לצלם את ילדו בסדרה, בתפקיד בנה של אחת השחקניות בסצינות שונות.

הוא מהרהר. "יכול להיות שקרה משהו, אני בן 60, יש לי ילד בן 6".

החזרה הזאת לעבר, הרצון לעסוק בשיכוך טראומות ולסגור מעגל, קשורים לזה?

"יש לי שלושה בנים וכולם עובדים אתי. היה לי מאוד כיף לצלם את הבן שלי הקטנצ'יק וששני הבנים הגדולים שלי, ינון ואיתי, נמצאים שם גם. אין ספק שיש לי משאת נפש להנציח את הילד שלי הקטן על המסך. זה עובר לך בראש, כמה זמן תזכה להיות אתו, זה נמצא וקיים והיה לי עונג מיוחד לצלם אותו. עם השנים אתה מתרכך, והאמת היא שביום-יום שלי, מול הילד הצעיר הזה, העניין של הגיל מוקצן. אני אוהב את שלושת הבנים שלי, אבל הגדולים בני 28 ו-30 והם קיבלו ממני את השנים האלה. הוא בן 6 והטיימר עובד אחרת בגיל שלי. כל הזמן עוברת לי המחשבה בראש שמחר יכול להיות עוד התקף לב ושאני פתאום איעלם לו. זה נהיה מוחשי. אני לא פוחד למות או משהו, אבל אני רוצה היום שיהיה כמה שיותר בשביל נתנאל".

חשבת על זה לפני שהוא נולד?

"לא. במודע לא הייתי הולך לשם, אבל כשזה קרה התאהבתי בשניות. הייתי בן 54 ופתאום שוב יש לך ילד וזה שונה לחלוטין. אתה בשל הרבה יותר, הראייה אחראית ומפוכחת יותר ויש לך הרבה יותר סבלנות. הרעיון של הזמן מקבל משמעות טרגית".

עמוס לביא המנוח היה אחד השחקנים הקבועים שלך. המוות שלו לפני שנה וחצי נגע בך באופן הזה?

"אני חושב על זה שהייתי תמיד מלהק אותו. אם הייתי צריך שחקן בגיל שלו, היה ברור שזה עמוס. הוא בטוח היה ב'בית המשאלות' אם הוא היה חי, עם העיניים הענקיות האלה שלו. הייתי צריך למלא את החלל שלו, והחלל הזה באמת קיים. אני שמח שיצא לי בשבע השנים האחרונות שלו לעשות הרבה פרויקטים אתו ואצלי הוא ממשיך לחיות. אני פוגש אותו בחדר העריכה, בסרטים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו